אמפיריות מבוססת-תיאוריה

אי-היקבעות התיאוריה על-ידי ממצאים אמפיריים

עבודת סמינר לתואר ראשון

המדעים המדויקים הינם מדעים אמפיריים: תיאוריות נוצרות על מנת לתאר את המציאות ונבחנות בניסוי, וכמו כן יכולים ניסויים להתגבש לכדי מקשה תיאורטית אחת. היחס הדו-כיווני הזה בין תיאוריה ותצפית נראה במבט ראשון מובן מאליו, ועליו מתבססים מדעי הטבע.

עבודה זו דנה ביחס בין תיאוריה ותצפית ועיקרה מתמקד בשתי שאלות:
1. מה גורם לנו לחשוב כי תצפית יכולה לתת לנו ידע כלשהו על העולם, ויתרה מזו – האם הינה אכן תצפית אמפירית "טהורה"?
2. האם די בתצפיות וניסויים על מנת לעגן היפותיזה/תיאוריה במציאות?

בעבודה זו אבחן את מאמריהם של כמה הוגים (נורטון, לאודן ולפלין, פייראבנד ואחרים), אתמצת את עיקרי דבריהם, אעמת בין הרעיונות העיקריים העולים מהם ולבסוף אנסה לענות על השאלות שהוצגו לעיל.

בעייתיות תיאוריה-ניסוי

הפיזיקאי והפילוסוף הצרפתי פייר דוהם (Duhem), שחי בתחילת המאה ה-20, שאל שאלה פשוטה מאוד בנוגע לטיבן של תיאוריות ותצפיות. נניח שאנו מבצעים ניסוי כלשהו, בביולוגיה למשל, בו אנו צופים בהתנהגותם של יצורים זעירים תחת מיקרוסקופ. לכאורה נראה הדבר פשוט: אנו, המדענים, מביטים בהתנהגות עולם החי ומסיקים מכך מסקנות מבוססות-אמפירית אודות טיבו של עולם זה. אך למעשה, יאמר דוהם, התצפית אינה אמפירית טהורה.

כדי לצפות בעולם החי תחת מיקרוסקופ, עלינו לאמץ תיאוריה מסוימת האומרת כי גלי אור נעים בקווים ישרים, וכי האור נשבר בזויות מסוימות על מנת שנוכל להשתמש במיקרוסקופ. כלומר, כדי לבצע תצפית אמפירית עלינו להניח מראש הנחות חיצוניות לניסוי, כאלו הקובעות כיצד עובד המיקרוסקופ. לפיכך שום תצפית אינה ניסוי אמפירי טהור אלא הינה מבוססת-תיאוריה (Theory-Laden), ולכן ניסוי (בפיזיקה) אינו מפריך או מאשש היפותיזה אחת בלבד, אלא מכלול שלם של היפותיזות-עזר שקדמו לה.

קוויין (Quine) ממשיך את טענתו של דוהם ואף מרחיב אותה: אין שום הבחנה ממשית בין טענות סינתטיות (אמפיריות) ואנליטיות (הגדרות), על שום צורתו דמויית רשת-העכביש של המדע. כיוון שאין קו הפרדה חד וברור בין תיאוריה לתצפית, ובין אנליטי לסינתטי, קוויין מציע להמשיך ולבדוק את התיאוריה מול התצפיות, אך לא באופן מבודד, אלא כמכלול תיאורטי שלם.

לשם כך מציג קוויין את תפישתו את המדע – הגישה ההוליסטית: לא ניתן לבודד פסוק מן המכלול, ולאמת אותו בנפרד ממנו דרך פסוקי תצפית. תיאוריה נבנית בדרך דו-ערכית בין הסכמה וניסיון, היוצרים מכלול בעל שלמות, שכל חלק בו קשור לשאר חלקיו.

קוויין טוען שהידע המדעי הוא יצירה מלאכותית של האדם, והוא תָחום בלבד על ידי הניסיון. כלומר, אין הניסיון ונתוני התצפית קובעים את אופי הידע המדעי, אלא רק מהווים את גבולותיו. במרכזו אין הידע המדעי קשור ישירות לניסיון (דרך רדוקציה). קוויין מתאר את המרחב המדעי כמכלול של פסוקים שאינם אטומיים, ואלו מנהלים ביניהם התקשרות דרך אינספור קשרים היוצרים מארג בלתי ניתן להתרה. אלו מהווים מכלול בעל ישות עצמאית.

את המכלול יורש המדען מן המסורת אליה הוא משתייך, והיא זו המכירה לו את המרחב המדעי. דרך המסורת רוכש המדען את כלי החקירה, את המושגים התיאורטיים, ואת מגוון האמונות והטענות שיוצרות מערכת הומוגנית וקוהרנטית ברובה, אשר בתוכה פועל המדען. בגבולות המכלול נמצאים פסוקי התצפית, ואלו מתקשרים עם הגרעין התיאורטי.

שום פסוק אינו בעל תוכן אמפירי מובהק, אלא כל הפסוקים נקשרים יחדיו ומהווים מערכת עם רובד חיצוני בעל אינטראקציה תצפיתית, ורובד פנימי – גרעין מלאכותי שמקנה משמעות תיאורטית לכל הפסוקים הנקשרים אליו וממנו, ולמעשה הינו מערך הפסוקים כולם יחדיו. שינוי במערכת, אם עקב אי-התאמה תצפיתית או אם עקב אי-התאמה לוגית בין קשרי הפסוקים, מקרין על המערכת כולה. אין אפשרות לתקן או לחדש פסוק בודד בלי לגעת בשאר חלקי התיאוריה, שכן עקב סבך הקשרים הפנים-תיאורטיים, כל שינוי בפסוק בודד יוביל לשינוי בפסוקים הקשורים אליו, ומכאן לשינוי במכלול כולו.

כאשר נדרש שינוי בפריפריה התצפיתית, וממנו שינוי בשאר חלקי המכלול, ניתן לבצע את השינוי, את ההתאמה בגרעין המערכת בדרכים רבות ושונות, על מנת ליצור קוהרנטיות מספיקה. את בחירת דרך-השינוי הספציפית, אשר מובילה להתאמה עם הניסיון, מובילים שיקולים קונבנציונליסטים בעיקרם, המעוצבים על ידי אופי המערכת המדעית ברגע נתון, והמסורת שהובילה אליה; אך לעולם אין דרך השינוי מקובעת מראש והכרחית, אלא בגדר אפשרות בלבד.

בנוסף, בעקבות הניסיון והדרישה לשיווי-משקל מערכתי, יכול להשתנות גם ערך-האמת של טענות הנחשבות כאנליטיות. לפיכך, לדידו של קוויין, הבניין המדעי מורכב מאלמנטים תצפיתיים ואלמנטים קונבנציונליסטיים גם יחד. אין הבחנה חותכת ואבסולוטית בין משפטים אנליטיים, שהינם הכרחיים ואמיתיים בכל מצב עניינים, ומשפטים סינתטיים קונטינגנטים ותלויים בניסיון: כל פסוק יכול להיות אמיתי בכל מצב, אילו נעשו התאמות דרסטיות מספיק במקום אחר במערכת.

המדע התיאורטי אינו מוגדר לחלוטין על ידי הניסיון האמפירי, אלא חלקית בלבד (Underdetermined), ואין תוקף הכרחי ומהותי לנתונים ניסיוניים במדע. אלו מהווים חלק מן המכלול שהינו הבניין המדעי, ויחד עם גורמים מסורתיים ומוסכמים אחרים, מצטרפים לכלל מכלול קוהרנטי שכל חלקיו קשורים בצורה מלוכדת ומקנה-משמעות.

אותם רכיבים תיאורטיים במדע – מושגים, כוחות, חוקים וכו' – אינם רכיבים ניסיוניים, אלא רכיבים שמתפתחים במרוצת הזמן, משתרשים במסורת ומקנים לאדם יכולת תחזיתית מסוימת ותובנות לגבי העולם בו הוא חי. הללו מגדירים את אופי ונכונות הידע העומד לרשותו; אך קצוות המערכת חייבות להישאר רבועות על ידי הניסיון, בעוד אין גרעינו של מבנה הידע מוכפף בצורה הכרחית לגמרי לאלו – אלא משתמש הוא במגוון דרכים ליצירת הסבר ותחזית, המקנים משמעות גם לקצוות הניסיוניות, הקשורות במגוון קשרים לשאר חלקי מבנה הידע. לכל אוסף של תצפיות ניתן להציע אינסוף תיאוריות המסבירות אותו, ואין לאף אחת מהן עדיפות אונטולוגית על פני השנייה. אנו נבחר בין התיאוריות, המתיישבות במידה שווה עם התצפיות, על פי קונבנציות.

כך מגיעים למצב בו אנו מוצאים שניסויים הינם מבוססי תיאוריות מלכתחילה, וכן הם עלולים הם "לחתור" תחת התיאוריה ולא לאפשר את התאמתותה באמצעים המקובלים (אי-היקבעות התיאוריה על ידי תצפית). כלומר, אם נכונות ההנחות הנ"ל – ניתן לטעון כי מדען כלשהו יפרש תצפית בהתאם לתיאוריות הקודמות שהכיר, וכן בהתאם לציפיותיו עקב כך. כלומר, מדענים המחויבים לתיאוריות שונות יפיקו תצפיות ותוצאות שונות, והמדע מוצא עצמו, לפיכך, בבעיה המערערת על אמינותו האובייקטיבית.

מקרה חקר: תיאוריית המיתרים

תיאוריית המיתרים, שנהגתה לפני כשלושים שנים, נחשבת כיום לתיאוריה המובילה בניסיון לאחד את ארבעת כוחות הטבע הבסיסיים (כבידה, אלקטרומגנטיות ושני הכוחות הגרעיניים הנישאים על ידי בוזונים) יחד עם חלקיקי החומר הבסיסיים (פרמיונים).

למרות שהיא נחשבת מבוססת בעליל, קיימות שתי מכשלות עיקריות בתיאוריה הנ"ל:
א. עד כה אין שום ממצא אמפירי התומך בתיאוריה.
ב. התיאוריה עצמה אינה שלמה, היבטיה אינם מובנים עד סופם ותחזיותיה אינן מכומתות כהלכה.

מבחינת הפילוסופיה של המדע, ואכן גם מנקודת מבטם של תחומי הפיזיקה האחרים, די בשתי המכשלות הנ"ל על מנת להראות כי התיאוריה אינה ראויה להיקרא תיאוריה רבתי (בייחוד לאחר 30 שנות קיומה בהן אין אפילו ממצא אמפירי אחד שיתמוך בנכונותה); ובכל זאת נחשבת תיאוריית המיתרים לתיאוריה הסופית של איחוד הכוחות והחומר בטבע, ולא רק זאת אלא שתיאוריה זו גם קוראת תיגר על הדרך בה פועל המדע, דהיינו התלות בין תיאוריה לניסוי.

תופעת אי-היקבעות התיאוריה על ידי עובדות (Underdetermination), יכולה ללבוש שתי צורות עיקריות: האחת – גישתו הקיצונית של קוויין האומרת כי היפותיזה מדעית נקבעת חלקית על ידי כל ממצא אמפירי כלשהו. הגישה הנוספת, המרוככת יותר, טוענת כי אין למדענים שום סיבה לחשוב שהתיאוריות שהם מפיקים הינן היחידות המתאימות לסדרת ממצאים מסוימת. ממצאים אמפיריים מסוימים יכולים לתמוך בכמה וכמה תיאוריות בו-זמנית.

לכאורה הדבר שומט את הקרקע המוצקה תחת רגליה של תיאוריית המיתרים, אך באמתחתה קיימים כמה טיעונים המראים כי חוסר העובדות האמפיריות הן תנאי הכרחי אך לא מספיק לביטול התיאוריה:

א. הצלחה מול תיאוריות קיימות: לעומת תיאוריות מתחרות המנסות לאחד בין כוח הכבידה והחלקיקים האלמנטריים, ונכשלות בכך כיוון שמגיעות למבוי סתום (עמ' 5), תיאוריית המיתרים נראית כאופציה היחידה שעדיין מסוגלת להמשיך מעבר למבואות הסתומים.

ב. קוהרנטיות: תיאוריית המיתרים מצליחה (אפריורית) להפיק מתוכה הן את כוח הכבידה והן תורת הכיול יאנג-מילס, דבר שהכבידה הקוואנטית ה"מסורתית" אינה יכולה לעשות (מכיוון שערכים כגון כבידה יש להכניס מראש לתוך המשוואות). נראה כי תיאוריית המיתרים מצליחה לחבר בין תורות פיזיקליות שונות לכדי מקשה אחת, מה שיוצר המשכיות מפתיעה ומחזק את הטענה כי היא אכן מועמדת טובה לתיאור עולם האנרגיות הגבוהות והחלקיקים, למרות החסך בממצאים אמפיריים.

ג. מבנה ייחודי: בעוד שבמרבית (אם לא בכל) התורות הפיזיקליות האחרות יש "לשתול" מראש פרמטרים חופשיים, כגון קבוע הכבידה אצל ניוטון, מהירות האור אצל איינשטיין ומקסוול, ו-20 פרמטרים כגון מאסה, מטען חשמלי וכו' בתורת הקוונטים, תיאוריית המיתרים היא הראשונה שאינה מאפשרת שום פרמטר חופשי. כל מאפייני היקום נובעים ממבנהּ הפנימי של התיאוריה, ואין צורך להכניס בה פרמטרים מראש על מנת שתעבוד כהלכה (עמ' 8). בנוסף לא מאפשרת תיאוריית המיתרים ריבוי מודלים – ישנה רק תיאוריית מיתרים נכונה אחת, המתקיימת בתנאים מיוחדים.

איך נוגע הדבר לאי-היקבעות התיאוריה? באחת מגרסאותיה, טוענת אי ההיקבעות שאת כל הסדירויות הנצפות בטבע ניתן לארגן בצורת כמה וכמה תיאוריות מתחרות, ובכך כל תיאוריה יכולה להתאים לכל סדרת ממצאים אמפיריים. לא כך הוא המקרה בתיאוריית המיתרים, שאינה "סובלת" מריבוי היפותיזות בהן ניתן לשבץ את המידע התצפיתי/ניסויי. המבנה הייחודי של התיאוריה פוסל כל מבנה לא ייחודי אחר, שלתוכו ניתן לשבץ ממצאים אמפיריים ו/או פרמטרים חופשיים.

באמצעות תיאוריית המיתרים נרמזת האפשרות כי כאשר תיאוריה מצליחה להרחיק ראות אל מעבר לתיאוריות מתחרות, שומרת על אחידות (קוהרנטיות) פנימית תוך כדי המשכיות של רעיונות קיימים, ובעלת מבנה ייחודי שאינו מתיר אפשרויות מתחרות מרובות מדי (בניגוד לתיזת אי ההיקבעות), הרי שעמדת אי-היקבעות התיאוריה על ידי תצפיות הופכת ללא רלוונטית.

תיאוריית המיתרים מצליחה לגשר על פערים שהפיזיקה הקוואנטית המודרנית לא עמדה עדיין על פשרם, למרות החסכים האמפיריים מהם היא סובלת, ופותחת פתח, לדברי מחברי המאמר, אל מתודה מדעית חדשה שאינה נסמכת אך ורק על תימוכין אמפיריים, כעל הגורם העיקרי לקבלתן או לדחייתן של תיאוריות.

אי-היקבעות: בעד ונגד

במאמרו טוען פרנקלין כי במידה שהתיאוריה הנבחנת שונה מן התיאוריה המתארת את כלי המדידה, הרי שניתן לבצע ניסוי/ תצפית נטולי-תיאוריה (באופן בסיסי ביותר), שכן אז התיאוריות אינן קשורות אחת לשנייה באופן ישיר. בדוגמת המדחום, מראים כותבי המאמר שדי בשני מדחומים הפועלים לפי עקרונות שונים וחומרים שונים, על מנת שאחד יוכל לכייל את השני, וליצור מצב שבו לפחות מדידה אחת לא תהיה תלויה בתיאוריה הנבחנת. אין כותבי המאמר טוענים באופן גורף כי לא קיימים מקרים בהם תצפיות מבוססות-תיאוריה מונעות את בחינתה של תיאוריה, אך יש להביא דוגמאות מן המדע שיראו שכך הוא הדבר, ולטענתם לא קיימות כאלה.

עלינו לראות את הקשר בין תיאוריה וניסוי לא כגרעין תיאורטי המקושר לתצפיות באמצעות היפותיזות הבאות להגן על התיאוריה מפני הפרכה, אלא יותר כעל מבנה ספירלי מתפתח, שבו תיאוריות קודמות ומבוססות יוצרות תצפיות שתפקידן לבחון עוד תיאוריות (גרינווד, עמ' 571).

ככל שמתפתחת ועולה הספירלה, כך תיאוריות חדשות יותר יתמכו בשינויים בתיאוריות הקודמות עליהן היו מבוססות. הרעיון לפיו תיאוריה חדשה תאלץ אותנו לנטוש את הידע הקודם שלנו, הינו רק חלום. כל התפתחות תיאורטית בספירלה שתחתור תחת המקור התצפיתי שלה, תמצא עצמה ללא ביסוס אמפירי.

הטיעון לפיו תיאוריות בעלות אותו מטען אמפירי, יקבלו תימוכין שווים באמצעות המטען התצפיתי הנ"ל, אינו אלא "ניסיון סמנטי לפתרון בעיות אפיסטמולוגיות" (לאודן ולפלין, עמ' 460). ניתן לעשות הבחנה מסוימת בין תימוכין עובדתיים ובין כאלו שאינם השלכות אמפיריות הנובעות מן התיאוריה (כמו היפותיזות חיצוניות למשל). במקרים כאלה אין קשר ישיר בין תצפית ותיאוריה, וטיעון אי ההיקבעות יכול ללבוש גרסה "חלשה" יותר.

מצד אחד ניתן לומר כי הרעיון של תצפית שאינה נטולת-תיאוריה, הורס לכאורה את כל מהותה של תצפית אמפירית טהורה (דהיינו, נטולת הקשר ו/או משוא-פנים). הרי כדי להראות שתיאוריה עומדת במבחן המציאות, עלינו להניח כי קיימת התאמה מסוימת בין השתיים, התאמה שעבורה נדרשות תיאוריות נוספות בדבר טיב כלי החקירה ו/או הנושא הנחקר; אך מצד שני המדע נשען תמיד על ממצאים מזמנים עברו, ואי אפשר לנתק ניסוי או תצפית מידע קודם.

אומנם יכול מדען להגות רעיון בלתי סביר ככל שיהיה, שאינו נסמך על שום הקשר מדעי היסטורי אחר (חיפוש אטלנטיס, למשל); אך בכל זאת יאלץ הרעיון לעמוד במבחן התצפית, וברוב המקרים תצפיות נעשות באמצעות כלים וידע שכן נסמכים על ידע מדעי קודם (צוללות לחיפוש תת-ימי, מכשירים אלקטרוניים).

לדוגמה: אזור משולש ברמודה המפורסם, מפגין סדרת אירועים מוזרים כגון בעבוע פני המים ושיבוש מכשירים אלקטרוניים, מה שגרם לספינות לשקוע לתחתית האוקיינוס מבלי להימצא ולמטוסים ליפול מטה ולהיעלם. נניח שאחת מן התיאוריות בדבר משולש ברמודה, טענה כי ספינות ומטוסים נחטפו על-ידי כוחות חוצניים השוכנים, אולי, בתחתית האוקיינוס.

תיאוריה אחרת בדבר אותם ממצאים בדיוק, טוענת כי גז המשתחרר מכיסים בבטן האדמה עולה מעלה, גורם לבעבוע פני המים (מה שמוריד את צפיפותם באופן מיידי) ומטביע כל גוף צף. ומה באשר לשיבוש המכשירים האלקטרוניים? ידוע כי מים גועשים יוצרים יונים שליליים, ואלו בתורם עולים מעלה כיוון שהם קלים יותר מן האוויר; מכיוון שכל מטען חשמלי בתנועה יוצר שדה מגנטי, הרי התשובה לבעיית שיבוש המכשירים והפלת המטוסים למים.

זוהי דוגמה בה סדרת ממצאים יכולה לתמוך, בגבול הסביר, בשתי תיאוריות שונות. אם כך, באיזו תיאוריה נבחר?

לעתים נמצא שאנו משתמשים בהיפותיזות הסותרות תיאוריות קיימות או סדרת ממצאים אמפיריים מבוססים, והדבר נחוץ לשגשוג המדעי. היפותיזות העולות בקנה אחד עם תיאוריות ו/או ממצאים ניסיוניים קודמים, פשוט משמרים את מושגי העבר ואינם מפנים מקום להתחדשות. רק ריבוי תיאוריות הסותרות אלו את אלו, מספק מידע חדש החיוני למדע, ואין שום סיבה מספקת לטעון כי תיאוריות שונות חייבות לעלות בקנה אחד אלו עם אלו.

בנוסף מדגים פייראבנד כיצד הצליח גליליאו, בלשונו החלקלקה ועם אישיותו הכריזמטית, "להוכיח" כי הטלסקופ אכן מתאר את העולם כהלכתו, דבר שאותו מכנה פייראבנד "מתודה אי-רציונלית" של המדע החוזרת ונשנית לאורך ההיסטוריה של המדע. לפיכך אין שום סיבה מוצדקת מדוע נעדיף תיאוריה אחת על פני אחרת; כיוון שלא ניתן לשמר ישים תיאורטיים ו/או תצפיתיים באופן מוחלט, במעבר מתיאוריה לתיאוריה מתקיים ריבוי תיאוריות סותרות, מה שמחזק את המדע, כיוון שרק פלורליזם יכול לתת נקודות מבט חלופיות על המציאות.

סיכום

אומנם נראה כי מקובל בקרב כמה פילוסופים של המדע כי תיזת קוויין-דוהם, ובעקבותיה השערת אי-היקבעות התיאוריה, מערערות את האפשרות לקיומן של תצפיות נטולות-תיאוריה (כפי שרצו האמפיריציסטים). אך למרות זאת אין הדבר מספיק על מנת לערער את תקפותו של המדע כולו, כמתודה לגילוי טבעו של היקום.

ניתן לומר בפה מלא כי דווקא השילוב הבלתי ניתן להפרדה בין תיאוריה ותצפית, הוא שהופך את המדע למתודה תקפה, וההפרדה המלאכותית בין תיאוריה לניסוי (הנדרשת על-ידי השיטה האמפיריציסטית) אינה אלא מקסם-שווא. בדיוק כיוון שאין כל הפרדה בין תיאוריה ותצפית, הרי שאין כל סתירה כאשר אנו מבצעים ניסוי שמלכתחילה אמור היה להיות אמפירי "טהור"; שכן אנו מגלים שניסוי מדעי אינו יכול להיות מנותק מן ההקשר ההיסטורי והגילויים המדעיים שקדמו לו.

באשר לשאלה האם די בממצאים אמפיריים כדי לעגן תיאוריה במציאות, הרי שהתשובה הראשונית על כך היא "כן". תיאוריה פיזיקלית היא מודל מתמטי המתאר חלקים מסוימים מן המציאות, בהינתן תנאים כאלו או אחרים. לפיכך כל תיאוריה היא אידיאליזציה הנוטה להתמקד באלמנטים מסוימים, בעודה מתעלמת מגורמים אחרים שאינם רלוונטיים (לצורך חישובי כוח הכבידה של עצם שמיימי, למשל, ניתן להתייחס אליו כאילו כל מאסתו נמצאת במרכזו, ללא כל צורך להתחשב בגודלו האמיתי).

כמובן שחדי-העין יוכלו לומר כי על מנת להראות שאי-היקבעות התיאוריה הינה פיקציה שאין די בה על מנת לערער את אושיות המדע, יש להוכיח זאת בדרך כלשהי; והרי הדרך להתאמת התיאוריה בדבר אי ההיקבעות למציאות לא יכולה להיות אחרת מאשר בניסוי…

למרות שדרכי פעולת המדע אינם תמיד לוגיים וחפים מכל סובייקטיביות אנושית, אתיימר לומר כי תיאוריה, מעצם הגדרתה, מתארת את העולם באופן יחסי ולא מוחלט, בדייקנות סטטיסטית ולא חד-משמעית. העובדה שהשמש זורחת היום רק אומרת כי יש סיכוי מאוד גבוה שתזרח גם מחר, אולם אי אפשר לדעת זאת בוודאות מוחלטת. כך רואים את התיאוריה כפי שהיא באמת: רעיון המשמש להסביר את דרכי פעולתו של העולם.

היקום קיים (והתקיים) עם או בלי תיאוריות שיתארו את דרכי פעולתו, ולכן אינו יכול המדע להתיימר לומר שהתיאוריה קובעת את המציאות; היא רק חושפת אותה טפח אחר טפח. המדע אולי אינו מושלם מהרבה בחינות שתוארו לעיל, אך הוא הכלי הטוב ביותר שיש לנו על מנת לתאר את המציאות, אפילו אם בחלקי חלקים.

ביבליוגרפיה

Norton, John D. (2003) Must Evidence Underdetermine Theory
http://philsci-archive.pitt.edu/archive/00001257/

Dawid, Richard (2004) Underdetermination and Theory Succession from a String Theoretical Perspective.
http://philsci-archive.pitt.edu/archive/00001744/

Laudan & Leplin (1991) “Empirical Equivalence and Underdetermination”, The Journal of Philosophy, Vol. 88, No. 9, 449-472

Feyerabend, Paul (1975) Against Method.
http://www.marxists.org/reference/subject/philosophy/works/ge/feyerabe.htm

Greenwood, John D. (1990) “Two Dogmas of Neo-Empiricism: The ‘Theory-Informity’ of Observation and the Quine-Duhem Thesis”, Philosophy of Science, Vol. 57, No. 4, 553-574

Franklin, A. and others (1989) “Can a Theory-Laden Observation Test the Theory?” The British Journal for the Philosophy of Science, Vol. 40, No. 2, 229-231