הפרידה מג’וי (פוסט אורח)

לקראת סיום כתיבת עבודת הסמינר שלי, נאלצתי להיפרד מחברתי הטובה ביותר מזה ארבע עשרה שנה: ג’וי (Joy), כלבת הלברדור האהובה שלי. היא כבר הייתה ישישה; 14 שנים הוא גיל מופלג ללברדורים.

אני יודע שההחלטה להרדים אותה ולהיפרד ממנה הייתה נכונה. היא סבלה מבעיות פרקים קשות ומגידולים שונים בגופה הלבן, ובימיה האחרונים היה לה קשה לצעוד, מה שאילץ אותה לנוח לאחר מטרים ספורים של הליכה.

כשחזרתי הביתה לאחר הביקור אצל הווטרינר, אוחז ביד אחת את הרצועה שלה וביד השנייה נייר טישו בו אני מנגב את דמעותיי, עיינתי בתמונות הדיגיטליות שלה השמורות במחשב. המשכתי לעיין בתמונות אלו גם בימים שחלפו לאחר מכן, חלק מהן תוך שמיעת שירים שהלמו את תחושת כאב הלב והמחנק בגרוני.

ההתבוננות בתמונותיה הובילה אותי להיזכר במאמרו של רולאן בארת, “מחשבות על הצילום”. יכולתי להזדהות עם אשר הוא כתב במאמרו, על האובדן שחווה עם מות אימו וחיפושיו אחריה בתמונות שבאלבומו. במאמרו הוא מספר שמצא אותה, או כדבריו את המהות שלה, בתמונת ילדות שלה.

הרגשתי צורך לחלוק את מחשבותיי עם המקלדת והנייר.

אני מסתכל בתמונות של ג’וי. התמונה האהובה ביותר עליי היא זו שצולמה בדירתי הראשונה בת”א, קומה רביעית ללא מעלית; ג’וי עוד גורה אנרגטית שאוהבת לשחק עם כדור הטניס; כדור שהיום כאילו יושב וממתין לה שתבוא לשחק עמו שוב.

joy1ה”סטודיום” של התמונה ברור הוא: בתמונה רואים מימין את כדור הטניס מונח על המיטה שלי, ומשמאל את פניה של ג’וי, שעוּנים גם הם על קצה המיטה. אך ה”פונקטום” מהו? במשך שנים חשבתי שמדובר בכדור הטניס.

עכשיו, לאחר מותה, ברור לי שזהו המבט שלה, שמנקב את התצלום ומדבר אליי. מבטה מלא תחינה שאזרוק לה את הכדור כך שתוכל לרוץ אחריו ברחבי הבית; או אולי עיניה בצבע ה-Fire Stone, מלאי בקשה שארד איתה למטה למשחק בפארק, ואולי זהו מבט מלא זממה, שנייה לפני זינוק על הכדור.

joy2אני מסתכל בתמונות של ג’וי. כל תמונה היא מושלמת; גם המטושטשות שביניהן, כאלו שלא היית מכניס לאלבום תמונות מסורתי. אך כקובץ דיגיטלי המחשב סופג הכול. גם הן, המטושטשות, נראו בימים שלאחר הפרידה מג’וי – מושלמות. מי יודע מדוע הן מטושטשות? האם זה היה כי אני, הצלם, זזתי תוך כדי הצילום? או אולי היא בדיוק רדפה אחרי כדור הטניס האהוב עליה?

אני מתבונן בתמונה של ג’וי ישנה על הספה, לא מודעת לכך שאני מנציח אותה בצילום. זו היא בתמונה מולי, מבצעת את המנהג האהוב עליה – שינה.

joy3

האם זו אכן היא? מה מאותו רגע אכן נשמר בתמונה זו? מה תמונה זו מייצגת עבורי? האם אני בכלל חלק מתמונה זו? אני בטוח שאני צילמתי אותה, כך הזיכרון אומר לי, אך אני לא בטוח, כי אני כלל לא שם. גם אם כן, האם זה הופך אותי לחלק ממנה, או אולי הרגש שהיא מעוררת בי, סובייקטיבית, הופך אותי לחלק בלתי נפרד מאותה תמונה, ומהרגש שמחבר אותי אליה ללא קשר לצלם; למנציח הרגע.

joy4אני חוזר לאותו יום בו נפרדתי מג’וי שלי. סירבתי לשחרר מידי את הרצועה שלה, מוללתי שוב ושוב את הקולר אותו היא ענדה, פתחתי וסגרתי את האבזם, כאילו אני מנסה ללכוד את החלל אשר פעם היה צווארה. תוך כדי שאני מסתכל בתמונות שלה, אני תוהה, מה יותר אמיתי?

התמונות שלה, אשר תפסו רגע חולף שלא יחזור, אך מחזירות אותי באלפית השנייה לאותה חוויה שהן לכדו? הרי הן תמונות; עדות נצחית לכך שג’וי הייתה, קיימת, על הספה, ברחוב, בפארק. אין על אמת זו עוררין, שכן יש תמונה אשר תיעדה מציאות. או אולי יותר אמתי הוא הקולר אשר בידי, אשר היה בן לוויה שלה לא פחות ממני, והוא אוחז בין קפליו אינספור טיולים אותם חלקנו יחד.

האם התמונה אשר לעד תזכיר לי את החיוך מלא האושר, שקידם את פניי בכל עת ובכל זמן – חזקה יותר מהריח של ג’וי, אשר נספג בחבל הפלסטיק, ולוקח אותי אל זיכרונות של רגעים מאושרים שחלקנו יחד?

ג’וי שנאה להצטלם. היה קשה לשכנע אותה להביט אל המצלמה או לא לזוז ברגע הצילום. אולי היא לא רצתה שניזכר בה בעזרת תמונות אלא רק מתוך אהבה? אז הבנתי את כוונתו של בארת, באומרו שהתמונות מנוונות את שרירי הזיכרון; שכן אני כמו לכוד באותן תמונות כקביים לתחושות שהן מעוררות בי; ובזמן שג’וי הייתה בחיים חוויתי את אותן תחושות, ללא כל תיווך, 24 שעות ביממה.

המחשב נטול הרגש סיים לנגן ברקע את השיר Calling All Angel, הנושא בתוכו תפילה למלאכים בתקווה שילוו הלאה בדרך. שיר זה התנגן בראשי בימים האחרונים לפני שנפרדנו, כאילו ביקשתי מהמלאכים ללוות אותה בדרכה האחרונה.

ברור לי שבכל פעם שאשמע את השיר, יעלו ויצופו במוחי תמונותיה של ג’וי ועמם הגעגוע והעצב. השיר התנגן במקביל לכך שהתמונות של כלבתי האהובה התחלפו להן בתוכנת הצגת שקופיות, כמעין קליפ אשר נערך אוטומטית בעזרת יד עלומה; עובר מתמונות מימיה האחרונים לתמונות מלפני שנים מספר, ולתמונות מהיותה גורה – בערבובייה, ללא סדר כרונולוגי, ללא ארגון.

joy5האם יש הבדל בין ג’וי הגורה לג’וי הישישה? בין ג’וי היושבת לזו שרצה או שוכבת?

לא בעיניי. הכאב הוא אותו כאב. ה-Image אולי השתנה ויזואלית, אבל המהות שלו נשארה לעד זהה בכל התמונות. זה אולי ההבדל בין המחשב לאלבום, שם אנו כנועים לתכתיבי הדפדוף. המחשב מאשר לנו, אם נרצה בכך, להשתחרר מתכתיבים ולעוף עם הזיכרונות כפי שאלגוריתם רנדומלי נעלם (אלוהים?) שוטף אותנו.

joy6והנה תמונה שלנו יחד, בבוקר הפרידה שלנו. האם היא ידעה שאלו השעות האחרונות שלה? בתצלום היא חיה, אך במציאות היא כבר איננה.

כעבור יומיים קיבלתי את האפר של ג’וי, בקופסה. האם הקופסה הזו עכשיו מכילה אותה? את הישות שלה? את המשמעות שלה? או שמא האפר הוא דומם, נטול Image, והקופסה היא מונומנט? האם ארצה לשמור אותה גם לאחר שאפזר את אפרהּ?

joy7שבוע לאחר מכן פיזרתי את האפר במקום בשם “גני רטירו” במדריד. זה מקום מדהים וירוק, עם אגם גדול בו שוחים ברבורים וברווזים אחריהם היא אהבה לרוץ. שם, ליד ארמון הזכוכית המפואר, נפרדתי לתמיד מג’וי שלי. צילמתי את המקום, את הטיול האחרון המשותף שלנו, ועכשיו בכל פעם כשאעבור ליד “גני רטירו” או אבקר במקום או אתבונן בתמונה שלו – אני אזכר בה.

ישנן עשרות גלויות של “גני רטירו”; הן קיימות עוד מלפני שג’וי בכלל נולדה. האם משהו בתמונת הגן הזו השתנה עכשיו, כשאפרהּ של ג’וי פוזר בגן? ברור שלא. ה-Image נשאר זהה. אך עבורי Image זה הפך, לאחר טיולנו האחרון, לנושא-הזיכרון של ג’וי שלי. עבורי, המתבונן, מה שהתמונה הזו מייצגת עכשיו, לעולם לא יוכל לחזור להיות מה שהיא ייצגה בטרם נפרדתי שם מג’וי.

ג’וי ליוותה אותי למן התואר הראשון שלי, ועד כמעט סיום כתיבת הסמינר האחרון שלי לתואר השני. מן הראוי שאקדיש עבודה זו לה, באהבה ובתודה.

joy8

3 תגובות


  1. אביחי בוב,
    נגעת בי כל כך. כתיבה מרגשת, זורמת, מלאת אהבה. אוהבת את זויות הראייה השונות, וכן, היופי בעיני המתבונן, וכל אחד רואה אחרת. העבודה, הכתיבה, הרגש שהנחת במילים עברו בעוצמה רכה. ועל כך אני רוצה לומר לך תודה,
    נשיקות!!!!!!!!

    הגב

  2. חיה מדהימה, אין לתאר כמה אהבה מחזיר היצור המדהים הזה!!!!!

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *