כשאינך יודע לאן אתה הולך, כל דרך תוביל אותך לשם

באחת מתוכניות המדע של ה-BBC, שעסקה בזיכרון וביכולות קוגניטיביות, הוצג מבחן מהיר לבדיקת יכולת ההתמצאות של הצופים. על גבי המסך הוקרנה מפה תלת-ממדית של מבוך, שבמרכזו אוצר שצריך למצוא. תוך כמה שניות היה על הצופים לשנן את המבוך, כדי לזכור היכן מונח האוצר.

להפתעתי הרבה שיננתי את הדרך במהירות, וזכרתי שיש לפנות 3 פעמים ימינה כדי להגיע אל האוצר. מנחה התוכנית אמר שמי שהצליח לשנן הכול תוך כמה שניות, ולהתמצא במבוך ללא המפה, הוא בעל יכולות טובות מאוד של זיכרון חזותי וראייה מרחבית. אז למה "להפתעתי"?

כי הזיכרון החזותי והראייה המרחבית שלי, טובים ככל שיהיו, כמעט אף פעם אינם עומדים במבחן המציאות כשאני נוהג. כדי לזכור דרך כלשהי, אני חייב לעבור בה מספר פעמים – פעם אחת ויחידה אף פעם לא מספיקה. ואפילו חמור מכך – גם אם אני מכיר שתי דרכים שונות להגיע לאותו מקום, יהיה לי קשה מאוד לחבר ביניהן ליצירת דרך שלישית. ובטח שלא תוך-כדי נהיגה.

ה"דיסלקציה המרחבית" הזו קיימת אצלי מאז שהתחלתי לנהוג, בגיל 18. לא משנה כמה פעמים אעבור באותן דרכים מוכרות; אם אצטרך לעשות קיצור דרך בין אחת לשנייה, כמעט תמיד אתבלבל ולא אצליח. אז איך בכל זאת הצלחתי במבחן המבוך של ה-BBC? לא ברור לי.

בעבר חשבתי שזה קשור לכך שאני הומו, כיוון שחלקים במוחו של הומו דומים לחלקים במוחה של אישה (ולנשים יש יכולות מרחביות פחות טובות מאשר לגברים, בממוצע). אבל ההסבר הזה לא מספק כלל וכלל: לאף אחד מחבריי ההומואים אין "דיסקלציה מרחבית" כזו, והם מתמצאים בכבישים ובדרכים ביעילות מופתית. לחילופין, אני מכיר כמה גברים סטרייטים שמתבלבלים דרך-קבע בנושא הזה; אז כנראה שנטייה מינית אינה הסיבה.

פעם חשבתי שאולי זה בגלל שלא התנסיתי מספיק בנסיעה בכבישים; אבל גם זה לא מדויק. למעשה, בין גיל 22 לגיל 29 גמעתי מאות קילומטרים של נסיעות (בעיקר במרכז הארץ, אבל גם בירושלים ואפילו קצת בדרום). אז איך אפשר להסביר את העובדה, שאני עדיין מתבלבל כשאני צריך "לייצר" קיצור דרך חדש, בין שתי דרכים שאני כן מכיר?

יכול להיות שמכיוון שנהיגה מתרחשת במהירות גבוהה, יחסית לסיטואציות אחרות, קשה לי לקלוט מידע חזותי ולנצל אותו לטובתי. בכל פעם שהייתי נוסע עם חברים לבילוי, כשבדרך-כלל אני זה שנוהג, סמכתי עליהם שינווטו אותי. הם כבר ידעו מראש שעל חוש הכיוון שלי אי אפשר לסמוך.

אבל לחילופין, זה קורה לי גם כשאני מנווט ברגל ברחובות שאני לא מכיר. לפני זמן-מה הייתי במסיבה אצל חברים, וכשירדתי למטה בחזרה לרכב – הסתבר לי שאני הולך בכלל בכיוון המנוגד (ואיך גיליתי את זה? פשוט מאוד – הרכב לא היה במקום הצפוי).

לא שכל הנושא הזה מציק לי, כי אני מסתדר טוב מאוד עם ה"נחיתוּת" המרחבית הזו; אבל אני מניח שה"בעיה" הזו טמונה אצלי כל-כך עמוק, עד שהיא כבר חלק בלתי-נפרד ממני.

ותודה לערוץ ה-BBC ששוב גרם לי לחשוב.
הוא תמיד מצליח לעשות את זה.