מניפסט החלאה הגאה

אני מביט בחלון הצ’ט של אטרף דייטינג, ומדי פעם רואה את אותם אנשים כותבים שוב ושוב: “מחפש אהבה”. כבר שנים שאני רואה את אותם אנשים שורצים שם, עם אותם כינויים ואותה בקשה מתחננת. אבל אהבה, משום-מה, אין. מסתבר שזה לא סתם, והסיבות לכך פשוטות וכואבות מאוד. אבל קודם כל אתחיל בהתחלה.

עד כמה שאני זוכר, ההכרה שאני הומו הגיחה לתוך מוחי בגיל 14. עד אז חשבתי שבולבול נועד רק כדי לעשות פיפי. ברגע שנכנסה התודעה המינית לתוך חיי, הבנתי שמשהו “לא בסדר”. אני נמשך לצד הלא נכון של הסקאלה, וזה הפחיד אותי. רק כשהייתי בן 20 וחצי התחלתי להשתחרר מהעכבות שחסמו אותי (השירות הצבאי תרם לכך במידה גדולה).

מגיל 22 הבנתי שמה שאני רוצה זה אהבה, אבל לצערי הרב נתקלתי באינספור מחסומים. יצאתי לעשרות דייטים, שמרובם לא יצא דבר ומחלקם יצאו רק סטוצים, אבל משהו בתוכי לא נתן לי להפסיק. ידעתי שיום אחד אני אמצא את האחד המיוחד.

בתקופת המועדונים הכבדה ביותר שלי, בין גיל 23 ל-31, חוויתי גלי-אושר ששום אלכוהול או סמים לא היו יכולים לספק לי. חשבתי שבסצנת הקלאברים אמצא גם אהבה, אבל מסתבר שסטלנים ומעושנים מתחרטים מהר, אחרי שנגמר להם הבאז. לכן בנושאי אהבה וזוגיות היו לי יותר מורדות מאשר עליות: היו תקופות שיצאתי לדייטים והייתי עם אנשים שאת שמם בכלל לא ידעתי; והיו תקופות שבהן לא רציתי לשמוע אף אחד, כי ידעתי ששום דבר לא ייצא מזה.

בסופו של דבר – אחרי 10 שנים בהן שרצתי ב”קהילה” המכובדת שלנו, חייתי במועדונים כמעט כל שבוע במשך 8 שנים, וה”זוגיות” הכי ארוכה שחוויתי בחיי נמשכה לא יותר מחצי שנה – הגעתי למסקנה שמצערת אותי עד היום: כשזה נוגע לזוגיות ולאהבה, רוב ההומואים לא שווים יריקה.

הומואים חיים בתרבות שמקדשת את ה”מגיע לי”, את ה”משעמם לי” ואת ה”דפוק וזרוק”. זו תרבות של אנשים שאינם יודעים שובע. שפוגשים מישהו ומתלהבים לכמה שבועות או חודשים, עד שההתלהבות דועכת וצריכים שוב לחפש מישהו חדש, כי המוצר הקודם כבר משעמם. את שירו של עברי לידר, “יותר טוב כלום מכמעט”, למדתי על בשרי מאוחר מדי. ואנחנו, הומואים יקרים, מומחים ב”כמעט”.

זה לא אומר שאין זוגיות אצל הומואים. למעשה אני מכיר לא מעט זוגות, אבל רק בגלל זה אני יודע שהם המיעוט ולא הרוב. מי שכן מוצא זוגיות, בדרך-כלל לומד מהר מאוד שהיא לא נמשכת יותר מדי זמן: או שבסופו של דבר נמאס ומפרקים אותה לטובת הזוגיות הבאה בתור, או שפותחים את הזוגיות ועושים ממנה זוּניוּת. 20 האחוזים שכן מצליחים להחזיק זוגיות ממושכת, הם רק עדות לאומללות של 80 האחוזים הנותרים, שכל חייהם נודדים בין אחד לשני כמו הומלסים עזובים.

רוב ההומואים נמצאים לבד, רוב הזמן. ולא עוזר שהם שורצים בחדר-כושר, עושים תואר אקדמי ויש להם אחלה עבודה; בעידן השעמום זה לא מעניין את איש. אני מכיר כמה ‘שווים’ שנשארו לבד מרבית חייהם, למרות ניסיונות חוזרים ונשנים ליצור זוגיות. וכל זה למה? כי לרוב ההומואים אין אלוהים ואין מחויבות כלפי איש, מלבד כלפי עצמם. ברגע שההתלהבות דועכת – והיא דועכת מהר, חבל על הזמן – מחליפים ומשדרגים את המוצר. הרי מישהו צריך להזין את ההתלהבות מחדש, לא?

באתר GoGay התפרסם באוקטובר 2003 טור מעניין של דן לחמן – “למה לעזאזל זה קורה לנו“. לחמן טוען שאנחנו פשוט פוחדים להתקרב, פוחדים להביע רגש… בקיצור – פוחדים. ואני טוען שזה בולשיט אחד גדול. אנחנו פשוט מתוכנתים-חברתית לא להיות שבעים ומרוצים, אף פעם. זה עניין תרבותי שנוגע למאה ה-20 וה-21, ואין לזה שום קשר לפחד.

אם כבר, אז בדיוק להפך – הומואים הפכו להיות נטולי-פחד לחלוטין. מחפשים אורגיות בלי הפסקה וסקס בלי קונדום כאילו אין מחר. העיקר שהאגודה יוצאת בקמפיינים נגד איידס, כאילו שאנשים לא יודעים שסקס לא-מוגן עלול לסכן אותם. נגמר עידן הפחד, מר לחמן. כבר 15 שנה לפחות שאנחנו נמצאים בעידן השעמום, שבו צריך לאכול הכול כמה שיותר מהר, ולעבור מייד לדבר הבא. וככה אנחנו גם נראים.

היום אני כבר לא מסוגל לסבול את המחשבה על לחלוק את חיי עם מישהו. כל-כך התרגלתי להיות לבד, עד שהתאהבתי בחופש הממכר הזה. היום, גם כשמציעים לי היכרות לצורך משהו רציני, אני פוסל אותה על הסף ונצמד לסטוצים השטחיים וחסרי-התוכן. כל הניסיונות העקרים למצוא אהבה במשך 10 שנים, התישו אותי ועשו את שלהם. לא רוצה עוד 10 שנים של אכזבות.

מצחיק ועצוב שבסוף הפכתי להיות בדיוק הדבר שנגדו אני יוצא.

11 תגובות


  1. גם אצל הטרו מתחתנים כמעט תמיד בשביל לגדל ילדים – נדיר למצוא אנשים ביחד הרבה זמן בלי ילדים.

    הגב

    1. אצל סטרייטים רק רבע מהזוגות מתגרשים.
      אצל הומואים רק רבע מהזוגות מחזיקים מעמד.
      בדיוק הפוך.

      הגב

      1. אני רואה שאתה מתעקש לא להבין.
        לדעתי אנשים יחיו ביחד תקופה ארוכה רק עם יש קשר ממש חזק בינהם(נדיר)
        או פרויקט משותף שהנפוץ ביותר הוא גידול ילדים שמצריך משאבים עצומים רגשיים כלכליים והמון זמן.
        בעיה נוספת עם הלא סטרייטים היא שהגנים לא מתחלקים שווה בשווה אחד זה נגיד הילד שלו ואם לא עושים ילד נוסף לבן זוג האחר אז יש חוסר כדאיות מובנה בתוך המערכת.

        הרצון/יכולת לחיות בזוגיות נקבע בגיל צעיר יחסית.
        ז”א למשל אנשים בגיל 40 שלא היו במערכות יחסים ארוכות יהיה להם קשה להתחבר
        ולהתחתן כי כמו שאמרת הם רגילים לחופש של להיות לבד.
        אז כמו במשל הצרצר והנמלה שהנמלה שמרה אוכל לחורף והצרצר ניגן ונהנה בלי לדאוג לעתיד,
        אז ככה הרבה הומואים עושים חיים ולא הולכים לקראת זוגיות ואז שנהיים מבוגרים בוכים על מר גורלם.

        יתכן שגם החברה מעודדת התנהגות כזאת.

        הגב

  2. יהיה מי שיראה בתגובה שלי סוג של שוביניזם, אבל אני חושב שהגורם העיקרי שמביא לכך שזוגות של הומואים לא מחזיקים מעמד כמו זוגות של סטרייטים, הוא פשוט בגלל שאין בזוגיות שלהם…אישה.
    נשים טובות יותר בקיום אינטרקציות בין אישיות מורכבות, מסוגלות בהרבה מקרים להפוך קשר בעייתי לקשר חזק על ידי כמה מהדברים שאנחנו הגברים סולדים מהם בהמון מקרים (אני יודע, אסור לעשות הכללות) – שיחות נפש, הסתכלות על הסיטואציה מנקודת מבט של האחר ואפילו תחזוק פול החברים המשותפים.
    בתור גבר סטרייט נשוי, אני יכול לומר שהרבה מההצלחה של הזוגיות שלנו עד עתה, קשור ליכולת של אשתי לראות את המציאות בצורה שונה ממני בדרכים רבות ומגוונות.
    לא ערכתי בדיקה, אבל אני מניח שקשרים זוגיים של לסביות מצליחים להחזיק מעמד טוב יותר מאשר קשרים זוגיים של הומואים בדיוק בגלל הסיבה הזו.

    נ.ב. אם הייתי הומו, הייתי יוצא איתך בכיף!

    הגב

    1. יכול להיות שזה באמת עניין של “ין-יאנג”, ושזה באמת מסביר את מיעוט הזוגות הגבריים. פעם חשבתי על כל הנושא הזה, אבל אי אפשר לדעת בוודאות. ועד כמה שידוע גם לי, אכן לסביות מוצלחות יותר בזוגיות מאשר הומואים (וכמובן שגם זה ניחוש מושכל שיכול להתברר כשגוי).

      נ”ב – תודה, יא פתח-תקוואי 🙂

      הגב

  3. בואנ’ה איזה קטע מוזר יש לי.
    שנים אני מנסה למצוא מכנסי טריקו אדומים קצרים,ז”א מכנסי בד עם גומי – מכנסי ספורט ליום יום ולא מצליח!
    אמא שלי קנתה לי שהייתי צעיר בשנות ה 80 בשוק הכרמל מכנסים כאלה בצבע אדום כהה וכמה חנויות שלא
    הלכתי לא מצאתי את הצבע הזה.
    יש רק לנשים את הצבע הזה.
    לגברים רק בגדי ים ומכנסי כדורגל בצבע הזה.

    אולי זה הומופוביה סמויה,אולי יש תגובת נגד לכך שמכריחים אנשים לקבל הומואים ואין הסתגלות טבעית הדרגתית.
    אני מאמין שמנסים לסכסך בין ההטרואים להומואים ע”י העצמת קונפליקטים במקום מיתונם ולכן יוצרים מחנות כך
    שאם אתה לא הומו “אין סיבה” שתקנה מכנסיים אדומות (בטח לא ליום יום אולי למסיבה שרוצים להצטעצע).

    הגב

    1. קצת למדתי להכיר אותך, ואני יודע שאצלך רוחשות להן הקונספירציות הרבה יותר מאצלי 🙂

      אז, נכווווווון שאולי מנסים להעצים את הקונפליקטים בכוונה… אבל מהצד של ההומואים אני יכול להגיד: אם היינו יושבים וסותמים את הפה, במקום “להכריח” כמו שאתה אומר – עד היום היה אפשר לעצור הומואים ולהכניס אותם לכלא, כמו שהיה מימי המנדט הבריטי ועד ביטול החוק האומלל הזה ב-1988, ע”י מפלגת “רץ” (מרצ של היום). החוק הזה לא היה נעלם מעצמו, בלי מלחמה ומצעדי גאווה, וגם החוקים שמונעים נישואים חד-מיניים לא ייעלמו מעצמם.

      שום דבר לא בא “לבד”, בהסתגלות “טבעית” וללא מלחמה. על כל דבר ראוי וצודק צריך היה להילחם בעבר (זכויות נשים, אפרו-אמריקאים וכו’), וצריך גם היום (להט”ב, מחאת יוקר המחיה ועוד).

      הגב

      1. היום לא צריך להילחם זה לא כמו פעם.פעם היה מצב של אני מרויח אתה מפסיד או הפוך.
        היום,למעט ברוע,אין צורך להילחם.
        עם הדתיים אפשר לשתף פעולה,אני יודע שקשה להאמין לזה.
        האינסטינקט הראשון שלי היה תמיד להילחם בהם מלחמת חורמה בלי שום פשרות אבל אני
        יודע שזה לא מועיל.יש להילחם בחלק הרע של הדתיים שמנסה לכפות,להטיף ולהכריח אבל
        בגדול אין מה להילחם בהם.
        כרגע נכנעים לדתיים מטעמים קואליציונים,ז”א רק צריך לוודא שהם לא ישתמשו בכח.
        מפתיע שלא אמרת שום דבר על ביבי הבוגדני שמאפשר את זה שאתם לא מקבלים זכויות מלאות.
        אני מבין שאתה מקריב זמנית את זכויתך בשביל פנטזיות ימניות.

        לגבי המלחמה כדרך להשיג דברים אני מפנה אותך לתוכנית הפופולרית הישרדות ושם
        תראה,בפועל,שמי שנלחם נגד מישהו מפסיד.
        אפילו בתוכנית כזאת שהיא סופר תחרותית מנצחים ע”י מניפולציות,הסכמים,הונאות וחברויות
        ולא ע”י מלחמה ישירה.
        אז תאר לך איך זה בחיים האמיתיים שאפילו אין את האלמנט של התחרות הקיצונית מהמשחק,
        שבו חייבים לתקוע סכין אחד בשני בשביל להתקדם.

        הגב

  4. לא יודע איך להגיד לך אבל המאמר הזה הוא חלום (רטוב?) של כל שמרן-דוס-הומופוב. אני לא חושב שאתה צריך לצנזר את עצמך אבל יומא שאתה מסכים עם אנשים שחושבים שאתה חולה.

    הגב

    1. אם סטרייט היה מספר את אותו סיפור (מחשבותיו על הסטרייטים), גם אז הוא היה צודק עם כל מה שאומרים שמרנים-דוסים-וכו’? (שיש הפקרות וכולם נידונים לאש הגיהנום)…

      כדי שיפסיקו לחשוב שפרסים הם קמצנים ושמרוקאים הם “סכין”, הם צריכים מעתה והלאה לשנות את עצמם, רק בגלל שכך נהוג לחשוב?

      הנקודה שלי היא שלא צריך לעשות משהו כדי להיחשב חולה/דפוק בעיני אנשים מסוימים. מספיק עצם קיומך.

      הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *