נאום רובי ריבלין – עצמאות 2012

אחיי ואחיותיי,
כל בית ישראל.

עומדות רגלינו על ההר הזה,
ברגביו קבורים בנינו ובנותינו,
אוהבי החיים ומגיניהם.

רק לפני שבוע,
נטמנה כאן בהר הזה,
סגן הילה בצלאלי,
קצינה מבטיחה בחיל הרפואה.
הילה שבשמחת החיים שלה, באהבתה לזולת
ובמנהיגותה,
סימלה את הטוב ואת הנאצל שבישראליות.

ברגע הקשה הזה,
שבין קודש הזיכרון
לקודש העצמאות,
עוד מהדהדת באוזנינו צוואתם של בנינו ובנותינו:
התנערי.
מעפר קומי.
לבשי בגדי תפארתך עמי.

בצו אמונתנו,
בצו אבותינו,
בצו בנינו ובנותינו הגיבורים,
נברך:
שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

חג עצמאות שמח ישראל!

אחיי ואחיותיי,
גם בשנת עצמאותנו השישים וארבע
זוכרים אנו,
כי דור התנחלות היינו,
כי דור התנחלות עודנו.

אל מול מאמצי ההתחמשות של שונאינו;
אל מול נחשול של אסלאם קיצוני הגואה
מעבר לגבולותינו;
נוכח הלחימה הנמשכת בדרום;
זוכרים אנו,
כי טרם באה השעה המיוחלת
להניח את חרבנו.

זוכרים, אך לא יראים:
כי בטוחים אנו בחוסננו;
כי בטוחים ומאמינים אנו,
דור זה כדור תש”ח,
בצדקת דרכנו.

ואולם, אחיי ואחיותיי,
בשנת עצמאותנו השישים וארבע
לא רק אל מול אויבינו התאחדנו.

ידענו גם,
לעסוק בדמותנו ובזהותנו.

בשנה הזאת
זכינו לרגעים נדירים
של התרוממות הרוח.

לרגעים,
בהם אומה, חופשית ועצמאית,
נושמת יחד כגוף אחד.

בשנה הזאת,
שב בן אובד לחיק אימו,
שב בן אובד לחיק עמו.

למראהו,
גאה בעורקינו רגש ציוני גאה;
רגש עמוק
של ערבות הדדית
שעיניים זרות לא יתפסוה.

בשנה הזאת,
טעמנו את טעמה המתוק
של שותפות הגורל.

כאשר רבבות ישראלים,
מקריית שמונה ועד יפו
מבני ברק דרך שדרות ועד אילת,
העירו מתרדמתו את הדיון
בחינוך הציבורי,
בדיור הציבורי,
וכן גם במחיר הקוטג’:
הרגשנו לפתע,
שיש מה שקושר בינינו.

הרגשנו שלמרות
התהום האידיאולוגית, הלאומית והדתית,
הפעורה בתוכנו,
אנו חולקים גם שאיפות משותפות.

באותם ימים,
בהם הסכמנו להניח לרגע את החשדנות בצד,
השלנו מעצמנו,
שכבות של ציניות,
שכבות של עייפות ואדישות.

לנגד עינינו התגלתה חברה
שעוסקת לא רק
במה לא או במי לא,
אלא גם במה כן.

בשנה הזאת,
זכינו להצצה
לעתיד אפשרי של חברה ישראלית:
אחראית יותר,
מאוחדת יותר,
אכפתית יותר.

ואולם, אחיי ואחיותיי,
לא רק יחד היה לנו השנה.

בשנה החולפת
הרגשנו לא פעם כיצד רגעי היחד האלה,
מתנפצים אל סלעי המחלוקות
העמוקות והנוקבות ביותר
בינינו.

השנה התווכחנו
למי שייך צבא העם,
ומדוע בעצם, הוא צבא חצי העם;

התווכחנו
על הנשיאה בנטל הכלכלי,
ומי סוגר את שעריו בפני מי;

התווכחנו בינינו
על דמותו של המרחב הציבורי הישראלי,
נוכח הדרת נשים והדרת חרדים;

התווכחנו מהי ישראליות,
מהי נאמנות;
מהן החובות והזכויות
של מגזרים בחברה הישראלית,
שכבר מזמן אינם מיעוט.

בלהט הוויכוחים
לא יכולנו שלא לתהות בשקט:
האם אותם רגעים של שותפות גורל שחווינו השנה,
אותם רגעים בהם הרגשנו יחד,
שאנשים אחים אנחנו:
האם היו כל אלה מציאות ישראלית אפשרית
או שמא חלילה, רק אשליה?

אחיי ואחיותיי,
אני מאמין באמונה שלמה,
שהמחלוקות שנתגלעו בינינו השנה,
קשות ומרות ככל שיהיו,
הן לא סימניה של מחלה ממארת.

הן מסימניה של חברה מתבגרת,
חברה,
שהכריעה כי הגיעה העת,
להפסיק לגלגל
את שאלות היסוד המונחות לפתחה,
לדורות הבאים.

המחלוקות הללו,
הן עדות לכך שהחברה הישראלית
בשלה וחזקה מספיק,
להישיר מבט אמיץ לדמותה,
להישיר מבט אמיץ לעתידה.

הן מעידות,
על הרצון והשאיפה
של כל חלקי החברה,
ערבים ויהודים, חרדים וחילונים,
מימין ומשמאל,
לקחת חלק בעיצוב
דמותנו המשותפת.

המחלוקות הללו,
אינן האויב המאיים עלינו,
אלא הן שלב הכרחי;
הן אשר סוללות את הדרך
לעתידנו המשותף כאן.

אבל ישנו אויב ליחד הזה.
ישנו אויב,
המסכן את עתידנו המשותף כאן,
ואת עתיד ילדינו.

האויב הזה הוא הקנאים,
האויב הזה הוא הקנאות.

אחיי ואחיותיי, בל נטעה.

המאבק באלה ששורפים מסגדים,
איננו בין אנשי שמאל למתנחלים;
זהו מאבק בקנאים.

המאבק באלה היורקים בפניה
של ילדה בת שמונה,
איננו מאבק בין חילונים לחרדים.
זהו מאבק בשוליים קנאיים.

המאבק באלו החוברים לגרועים שבאויבנו,
החותרים תחת זכותה של מדינת ישראל להתקיים,
איננו מאבק בין ימין לשמאל או בין יהודים לערבים.
זהו מאבק בקנאים ובקיצוניות.

המאבק באלה שרואים בשירת נשים בצה”ל
את “שעת השמד”, גזירה שמוטב שייהרג ובל יעבור,
איננו מאבק בין ציונות חילונית לציונות דתית.
זהו מאבק בקנאות.

המאבק במחרפיו ומגדפיו
של בית המשפט העליון, מימין ומשמאל,
באלו שמרעילים ויכוח לגיטימי וראוי,
בהשתלחות מסוכנת,
הוא מאבק משותף בקיצוניות.

רבותיי, אינני מתיירא
לא מן הפרושים ולא מן הצדוקים;
לא מאנשי איתמר או מגרון,
נאמניה של ארץ ישראל ואוהביה;
ואף לא מהמתנגדים למפעל ההתיישבות;

אינני מתיירא,
לא מתושב מאה שערים הדבק באמונותיו;
ולא מתושב נצרת,
שנפשו אינה יהודית ואינה הומייה לציון;

אני מתיירא מהקנאים.
אני מתיירא מהקיצוניות.

אני מתיירא מאלה,
שאינם מהססים לשבור את הכלים
בשם צדקת דרכם;
מאלה שאינם חוששים מחורבן בית שלישי;

אני מתיירא מאלה,
שאינם מבינים שדרכנו המשותפת כאן,
היא היא ברירת חיינו;
היא דרכנו היחידה;

אחיי ואחיותיי,
בן תשע הייתי
כשקמה מדינת ישראל.

זה לא היה מזמן.

אני יודע,
שמדינת ישראל
עדיין איננה דבר מובן מאליו;
שדגל ישראל המונף כאן על ההר,
איננו דבר מובן מאליו.

ולכן בעת הזאת,
כשלרגלינו מונחות שאלות היסוד
של קיומנו כאן,
עלינו להיאבק בכל אותם קנאים,
מכל המחנות.

באלה המהמרים
על עתידה של החברה הישראלית;
באלה המאיימים על כל מה שבנינו
בעמל ויזע, באמונה ובדם,
בשישים וארבע שנות עצמאותנו.

עלינו לדעת:
ככל שנעמיק את הבירור
במחלוקות הקשות שבינינו,
כך ילך ויגבר
קולם הצורם של הקנאים.

אסור לנו
ליפול בידיהם כבני ערובה.

דרכנו יחד ועתידנו המשותף
לא יהיו אשליה:
בתנאי
שקולו של הרוב השקול, האחראי,
מכל המחנות,
יישמע.

כאשר הרוב בציונות הדתית
ישמיע קול ברור
כנגד שימוש ציני בפסקי הלכה;

כאשר הרוב בציבור החילוני,
יעז להשתתף
בעיצוב צביונה היהודי של המדינה;

כאשר הרוב בציבור הערבי,
יזקוף את ראשו
ויצמיח מנהיגות המחויבת
לשותפות בין יהודים לערבים.

כאשר הרוב בציבור החרדי,
יאזור אומץ וישמיע קול צלול
בעד החרדים החלוצים
שמשתלבים כבר היום
בצבא, באקדמיה ובתעסוקה
מבלי להתפשר על אורח חייהם;

אחיי ואחיותיי,
לפתחנו מונחת האחריות.
אני מאמין, שבידנו הדבר.

עלינו להבטיח כי אש ציון והציונות –
אש תמיד תהיה.

חג עצמאות שמח ישראל!


מקור: דף הפייסבוק של ח”כ ריבלין

3 תגובות


    1. מהאתר הזה משתמע שמדינות אחרות לא גובות מסים, ולא גורמות לאזרחיהן ליישר קו עם המדיניות הפוליטית שלהן.
      הבל הבלים.

      הגב

      1. במסמך שמורידים מדובר על מדינות עם יותר חופש ומיסים ופחות.

        הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *