סופו של עידן

מועדון לילההיום קראתי במאקו שמועדון ה-TLV פעל אתמול בלילה בפעם האחרונה, אחרי יותר מ-12 שנים.

אחד מהמועדונים שהיו לי בית במשך כמה שנים טובות, סגר אתמול את שעריו, ואני חשתי עקיצה בלב; אותה עקיצה שמגיעה כאשר נזכרים באהבה ישנה-נושנה מהעבר. כל כך הרבה זיכרונות טובים אני חייב למקום הזה, למרות שהיום הוא כבר נראה כמו פנטזיה רחוקה, שכאילו מעולם לא התרחשה.

אומנם ה-TLV לא היה המקום הראשון בו שרצתי, וגם לא הטוב ביניהם (הזכות הזו שמורה לאומן 17, אחרי שהיגר מירושלים גם לת"א); אבל הוא בהחלט היה לי כמעט בית שני במובנים רבים. בתקופות מסוימות, לא היה כמעט שבוע שבו לא רקדתי שם עד אור הבוקר. אני חייב למקום הזה (ולמקומות דומים אחרים בת"א) את השנים היפות ביותר בחיי; שנים ארוכות בהן החיוך לא סר מפניי. עשרות חברים היו חלק מחיי (מי יותר ומי פחות), רקדתי כמו שמעולם לא ידעתי שאני יכול, וחוויתי את החיים במלוא עוצמתם.

כמעט אי אפשר לתאר את גודל חשיבותם של מועדוני לילה בחיי, במשך כעשור שנים. הצפיפות, המוזיקה, המבטים שטופי הזימה, גלי האנרגיה שהיו עוברים דרך קהל שלם של גופות אנושיים. זו הייתה החוויה השבטית האישית שלי; המקום בו לראשונה בחיי הרגשתי חלק מקבוצה גדולה של אנשים כמוני, הרבה לפני שיצאתי מהארון.

מצבי התודעה המוזרים שחוויתי שם לא היו שונים ממדיטציות שעשיתי בעבר. האנרגיות המטורפות שהסצנה הזו הכניסה בי, היו מספיקות לי רק לשבוע אחד בכל פעם, והייתי חייב "לטעון את עצמי" שוב ושוב בעוד מסיבה (ולאחריה בעוד אחת). היו שבועות בהם הלכתי למועדונים 3 פעמים בשבוע, והפכתי להיות מכור לריגוש ההיסחפות אחר המקצבים האלקטרוניים (שממשיכים לסחוף אותי עד היום).

אני נזכר במיני-דוקו "לרקוד עם דמעות בעיניים", על עולם הבליינים של ישראל, ואכן כל מילה וכל תמונה שם התקיימו גם בימי הבליינות שלי. בדיוק כמו שאוהדי כדורגל שרופים "חיים משבת לשבת", אני חייתי משישי לשישי. איזו תמימות נעורים זו הייתה, למרות שכבר אז הייתי באמצע שנות ה-20 לחיי; ממש לא נער ורחוק מלהיות תמים.

אחרי שמונה שנים של צבירת חוויות מכל מועדון גייז אפשרי בת"א, התחלתי להרגיש את המיצוי מתקרב והולך. הסוס התחיל להיגמר לי, אבל עדיין המשכתי ללכת לכל מיני מקומות מכוח האינרציה, כשאני משכנע את עצמי שאוכל לשחזר את הרגעים היפים ביותר, שהיו לי אך לפני מספר שנים.

אבל אחרי אותן 8 שנות 'התהוללות', זה כבר לא עשה לי את זה יותר. האדרנלין לא חזר. הריגוש נעלם כמעט לגמרי. זה מה שקורה כשסוחטים את אותו לימון שוב ושוב במשך שנים; זה כבר לא מה שהיה פעם, מסתבר. ואולי אני פשוט הזדקנתי?

למרות שגם כיום יש לא פחות פעילות בסצנת המועדונים של הגייז, היום אני בקושי מסוגל אפילו לחשוב על להיכנס למועדון לילה. הייתי שמח לחזור לאותן שנים עליזות, אבל אני פשוט לא מסוגל. זה כבר לא אני. וחבל.

מצד שני, היום אני שמח שאני לא נמצא במרדף התמידי אחרי האושר הבא בתור, כמו אז. אולי באותה תקופה הייתי מאושר שבעתיים, אבל היום אני מבין שפשוט רדפתי אחרי הכול ואחרי כולם. אולי הכול בחיים הוא רק עניין של מעבר בין שלבים, ואני שמח שיצא לי לחוות את השלב המדהים הזה.

——————-
ובאותו נושא (כמעט), משהו הומוריסטי לקינוח:

3 Replies to “סופו של עידן”

  1. שמתי לב שזה קורה להרבה אנשים שנהנו מאוד בשלב מוקדם בחיים אם זה ילדות או בגרות עד גיל 25 משהו כזה ואחרי זה יש נפילה גדולה.
    אני חושב שזה קשור לכל מיני תקיעות בחיים – פיקציות גם – שגורמות לנוסטלגיה מתמדת.
    אולי זה הכובד של להיות מבוגר שגורם לאנשים ליסוג למצב אינפנטילי.
    המצב האידיאלי הוא לשלב סוג מסוים של ילדותיות בחיים הבוגרים ולהתקדם ליעדים חדשים שאפשריים לאותו אדם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *