סליחה, הפטרוזיליה שלך פתוחה

איך לוקחים נושאים שלכאורה נראים כל-כך פשוטים – כמו חלב ולחם – והופכים אותם למרכז העולם? איך גורמים למאכלים עתיקים להיראות חדשים ומחודשים, כאילו מעולם לא ידענו עליהם דבר, למרות שאנו אוכלים ושותים אותם מדי יום ביומו? איך מרתקים מישהו למסך הטלוויזיה, כשכל הנושא הוא בסך-הכול עגבנייה מזורגגת?

בפרק הראשון בסדרה “איפה האוכל?”, איל שני משוחח עם בת לחקלאים ישראלים מהעבר. היא מתארת לו מאכל פשוט, אך טעים להפליא, שהיא נוהגת לאכול כל חייה – פרוסת לחם מרוחה בשמן זית, שעליה סוחטים עגבנייה טרייה. ושני, בהתלהבות של ילד קטן שזכה בממתק הכי שווה בעולם, מבקש ממנה בקול עדין ומתחנן – “תכיני לי אחד כזה, בבקשה!”.

באותו רגע מבינים שאיל שני הוא לא סתם שף, או “טבח” כפי שהוא מגדיר את עצמו. הוא פילוסוף, היסטוריון וסוציולוג של אוכל. הוא מתעלס עם אוכל ושתייה באשר הם, והכול אצלו נובע באמת ובתמים מנימי נפשו העמוקים ביותר. הוא לא מחרטט כשהוא אומר ששמע את “זעקת הפטרוזיליה” במנה מסוימת במאסטר שף; זוהי באמת תפישת עולמו – שאוכל הוא הרבה יותר ממצרך לגוף. הוא מהווה תרבות שלמה, שרק נבחרים יכולים לחוש אותה בכל מבט, הרחה וביס. האיש נותן לנו הצצה עמוקה למעמקי מוחו הקודח, וזה מרתק ומפחיד כאחד.

אז נכון שהאיש משוגע לא קטן, ויש לו הצהרות שלפעמים יכולות לשגע פילים (לעניות דעתי האישית, הוא אפילו קצת סינסתזיאלי – טעמים וריחות הופכים אצלו למשהו אחר). אז נכון שכאשר הוא מבשל כמו מטורף, או שותה חלב ישירות מהמכל במפעל ומתלכלך כמו ילד קטן – בא לך להוריד לו כזו כאפה לפרצוף, שתעיף לו ת’ראש מהכתפיים ותחזיר אותו לעולם בני-האדם. אבל ההתלהבות המטורפת הזו, היא בדיוק זו שמאפשרת לו לדרוש (וגם לקבל) 70 שקל לעגבנייה על צלחת במסעדה שלו. כי אנשים מבינים שהתלהבות כזו היא לא חארטה של רייטינג. והכי חשוב – היא משהו חדש בנוף הקולינרי הישראלי.

כי אחרי כל הצחוקים והירידות עליו ועל התנהגותו הביזארית, יש בו משהו חדש ומרתק בעולם קולינרי משמים, עם שפים חנוטים במיטב מחלצותיהם מאחורי דלפקים נוצצים, המנסים בכל כוחם להרשים אותנו עם המנה האולטימטיבית. והנה בא אחד לבוש כמו פלאח שמתרוצץ בשדות חיטה, בלי מנות מורכבות ופלצניות, ומצליח לרתק עם שלם אל מסכי הטלוויזיה. מסתבר שהמורכבות טמונה בפשטות (ובלא מעט טירוף). האיש מתפלש ברפתות רק כדי לטעום חלב שזה עתה יצא מהפרה, ועבורו זה הדבר הכי מושלם בעולם.

כנראה שאנחנו מזלזלים בהתנהגות מוזרה שכזו, כי אצל רובנו היא לא הייתה יכולה להתקיים. אף אחד לא מתלהב מעגבנייה או מכוס חלב; אבל איל שני כן מתלהב וגם מייצר התלהבות מהדברים הכל-כך פשוטים הללו; וכל זה רק בגלל שהוא באמת חי את מה שהוא אומר. אין ספק שבין כל הסלבס של עולם האוכל הישראלי, איל שני הוא האמתי והאותנטי ביותר.

4 תגובות


  1. נהדר ,פשוט נהדר.גם אני מתה על אייל שני.הכל כולל הכל.

    הגב

  2. חשבתי שגם אתה תהייה מוכן להתלכלך בשביל למצוץ את החלב 🙂

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *