אקטיביזם וירטואלי

אחד ממכריי משתתף בהפגנות המחאה והאוהלים מתחילתן. הוא מגיע כל בוקר לעבודה טרוט-עיניים, אחרי ליל שימורים ארוך, שבמהלכו ישן אולי כמה שעות בודדות. ולאחר שסיים את יום העבודה, שוב אץ לדרכו אל עיר האוהלים הקטנה במקום מגוריו.

בין לבין הוא גם עוזר למשתתפים האחרים בהפגנות, מביא אנשים מפורסמים למאהל וגם מרצים שידברו בנושאים רלוונטיים. וכל זאת תוך שהוא ממשיך לחיות את חייו, לעבוד למחייתו ולנסות לסיים את לימודיו האקדמיים. בהחלט ראוי להערצה.

ומה איתי?
אומנם אני תומך במחאה החברתית-כלכלית הזו, אך אני עושה זאת בעיקר ממבנים ממוזגים, על גבי המחשב. הייתי יכול להגיד שזה בגלל שאני שונא את הקיץ, על החום הבלתי נסבל שלו והלחות שהופכת כל 5 דקות בחוץ לסיוט בלתי נגמר. אבל אותו דבר הייתי יכול להגיד גם בתקופת החורף, שכן גם אז לא הייתי ממהר לשבת באוהל בגשם שוטף.

אז מדוע בעצם אני לא לוקח חלק בכל זה? פשוט מאוד, מכיוון שבבסיסי אני אדם עצל ובטלן. אין בי שום רצון לעשות משהו, כל עוד אינני חייב לעשות אותו. אומנם אני אדם דעתן מרבית חיי הצעירים והבוגרים, אלא שזה מתחיל ונעצר בדיוק כאן. בדעות בלבד, בלי מעשים שילוו אותן. לא שיש לי בעיה עם זה, כי אני מכיר את עצמי טוב מאוד ויודע שזה האופי שלי. אלא שבעצם נשאלת כאן השאלה, מדוע אני מרשה לעצמי להעביר ביקורת בכלל, בלי לעשות משהו כדי לנסות לשנות את המצב?

מסתבר שרוב חיי אני “אקטיביסט” וירטואלי. כזה שיודע לזעום ולצאת חוצץ נגד (משהו), אבל לא לעשות דבר כדי לשפר את המצב בפועל. יש לי את כל הסיבות לצאת החוצה ולהקים אוהל ברוטשילד; כי גם לי – כמו להרבה אחרים – אין הרבה צ’אנס לרכוש פה דירה, כשהמחירים רק עולים כל הזמן (והם ממשיכים לעלות למרות שאנשים לא קונים, כיוון שאינם יכולים להרשות לעצמם. משום מה זה לא משפיע). ובכל זאת אני נשאר כצופה מרחוק, מעריץ את אלו שבקרבם יש את הסבלנות הדרושה למאבק הזה.

הפעמים הבודדות בחיי בהן יצאתי החוצה להפגין עבור משהו, היו במצעדי הגאווה בארץ (ובאחד בחו”ל). אלא שגם פה כבר הפסקתי לקחת חלק; לא בגלל שזה לא חשוב – אלא בגלל שאני כנראה עייף ממאבקים. אני מנהל מספיק מאבקים פנימיים, וכנראה שזה לא משאיר הרבה אנרגיה למאבקים החיצוניים, בעולם המציאות. פעם הייתי הרבה יותר מוכן לעשות מעשים, ואילו היום נשארתי רק עם מילים. הרצון לפעול נעלם והתפוגג (או שמא הוא מעולם לא היה קיים?).

אני בהחלט יודע שמי שרוצה – עושה. מה שאומר שאני כנראה לא רוצה. לא באמת ובתמים. כי לרצות משמעו לפעול בהתאם, ולהיות מוכן לשלם את המחיר (פעוט או גדול ככל שיהיה). הרי אני לא בא בטענות למישהו אחר על היותי שמן, למשל. זו סיטואציה שתלויה בי, ושהחלטתי שנוח לי להישאר בה יותר מאשר להילחם בה. והאנלוגיה למחאת האוהלים ברורה.

אלא שזה הופך אותי לפקק שצף על המים, נסחף על גבי הגלים וגורלו נתון לחסדי הרוח. ובתור אדם דעתן שלא מקבל דבר כמובן מאליו, וכמעט כל סמכות או מרות נראים לו חשודים מעצם קיומם – זו סתירה גדולה מאוד. “הראש בעננים, הרגליים בקרקע”, אמר עליי גרפולוג שבדק את כתב-ידי בגיל התיכון. לא סתם אומרים שמה שאנו רואים באדם בגיל 8, יהיה פחות או יותר מה שנראה בו גם כשיהיה בן 40.

אבל כבר מזמן למדתי שעצם מהותי היא סתירות וניגודים, שכולם מצליחים (איכשהו) לחיות יחד בתוכי. רוצה הכול, אבל לא עושה דבר.

7 תגובות


  1. המילה אחת – בולשיט!
    ב2 מילים – חארטה בארטה
    ביותר מזה…

    כאדם שמכיר ואוהב אותך, עצלן ובטלן הם תירוצים!
    אתה בוחר בדרך החיים הזו וזו זכותך המלאה! איש איש באמונתו ולפי בחירתו יחיה.
    כל עוד הוא לא מפריע לסביבה וסבבה לו עם זה, אז אחלה!

    השאלה היא האם באמת, אבל באמת סבבה לך עם זה?
    אני לא יכול לענות על כך, אלא רק אתה!
    ואני חושב שאם אתה כותב פוסט כזה, אני מאמין שבפנים בפנים לא טוב לך עם זה
    אבל… אההה כן… אתה עצלן ובטלן כמעט שכחתי.

    יופי של מעל קסמים יצרת לעצמך, כזה שאיש לא יכול לשבור אותו חוץ ממך
    ואתה כלכך בתוכו שאתה אפילו לא מודע שאתה יכול בקלות, פשוט בהחלטה לצאת ממנו!

    ולא, אתה לא חייב להפגין ולהילחם. יש מי שעם הברזלים וגם זה בסדר.
    אבל חובה! וזה החובה שלך להינות מהחיים ולממש את הפוטנציאל שבך
    וכאן חמוד שלי… אתה בבעיה… כי אתה אחד מהאנשים עם הכי הרבה יכולות, כישורים ופטנציאל שאני מכיר. פשוט נפלת למלכודת דבש הפרג של דורותי שם נרדמים להם כל העצלנים והבטלנים…. וחבל.

    הגב

  2. אגב, זה לא אומר שמי שכן מעיז ומנסה ועושה מצליח או לא נחבל נפצע סובל ומצולק…
    אז בשורה האחרונה… לא יודע מה עדיף?

    הגב

    1. מעגל קסמים שממנו אפשר לצאת בהחלטה?
      כלומר גם אתה יכול לצאת מהבעיות שלך בהחלטה? זה נשמע כמו גיבוב של מילים חסרות משמעות.
      אם אדם היה יכול להתגבר על השדים שלו בהחלטה, לאף אחד לא היו אמורות להיות בעיות. לא לי ולא לך.

      הגב

  3. לפחות אתה מלא בכנות עצמית ומודעות לכל ” חולשותיך”. צריך אומץ לקום ולשנות את עצמנו, לצאת מתוך ההרגלים,להשיל את הקליפה, להפחיד לפחד ולהסתתר מאחורי דעתנות. רובנו נוהגים כמוך כך שאתה בהחלט בחברה רעה 🙂

    הגב

    1. קודם כל טוב לראות אותך פה. כבר מחמם את הלב 🙂
      וכמו שכבר אמרתי לך בהזדמנות קודמת: הלוואי שיכולתי לחזור למצב של “בור ומאושר”, כפי שהיה בעשור האחרון. אבל זה כבר לא עוזר לי יותר. השיטה הזו עבדה יפה מאוד עד לפני כמה שנים, והיום היא קצת פחות יעילה. כיום אני נמצא במצב שבו אני פשוט כבר לא יכול לשקר לעצמי יותר, כמו שהיה עד לא מזמן (וכמובן שאני מדבר על יותר ממחאת האוהלים; זה תקף לכל פן בחיי כרגע).

      הגב

  4. בעידן החדש – וירטואלי זה הכי מציאות שיש. למילים החשמליות יש כח, לכן קמה “תעשיה” שלמה של רשתות חברתיות, בלוגים ופורומים (בשווי מילארדי $). יש אנשים שטובים במילים, ויש ביצועיסטים ויש מנהלים, צוות הווי ובידור, מחלקי תה ומנקי מחראות וכו’.
    אז אתה X, אשריך וטוב לך. כל זמן שאתה לא אפתי זה בסדר. אם אתה שופר וירטואלי יש לך מעמד אצל מי שמעריך את העולם הוירטואלי וזה פחות או יותר כל האנשים שיש להם מחשב. בס”ה אתה צריך לגנוז חלומות על הנהגת מרד במדינות העולם שלישי….

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *