גאווה 2011: שווה להיות בּוּר
פעם חשבתי שהמצעד נחוץ מאוד להכרה בזכויות הלהט"בים.
גם היום אני חושב כך, אבל קצת פחות.
בואו נודה על האמת, הומואים יקרים – רובנו לא יודע לשמור על זוגיות יותר מחמש דקות, ומדלג מקשר אחד לשני ברגע שנמאס לו. אבל לזעוק חמאס שלא מכירים בזכויותינו, ולא נותנים לנו להתחתן? זה כן. כי לעשות רעש זה כיף, וזה המוטיב המוביל במצעדים של השנים האחרונות (כמובן שאין זה גורע ולו במאום מזכותנו להתחתן כמו אחד-האדם; גם זוג סטרייטים אחד מכל שלושה מתגרש).
מצעד הגאווה הפך להיות זירה פוליטית לכל מיני ישויות, שמוצאות ביטוי ופורקן לכל תסכול אפשרי תחת השמש: "המצעד הרדיקלי", "כביסה שחורה", "מצעד הדובים"… והסוף לא נראה באופק. כל חמישה אנשים שהתעוררו בבוקר עם תחושת-גירוד, פותחים תת-קבוצה בתוך תת-הקבוצה שבה הם ממילא נמצאים.
פעם דיברו רק על הומואים, והדירו את נוכחותם/ן של האחרים/ות. היום מדברים על להט"בים, ובינתיים עוד כמה אותיות נוספו למאבק, והפכו להיות להטבא"ק (לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים, ביסקסואלים, אינטרסקס וקוויר). ומה עם הא-מיניים? אותם שכחתם…. מהר-מהר, להוסיף גם אותם לשרשרת האותיות; שלא ירגישו שדורכים להם על הזכויות.
הפיצול הבלתי נסבל הזה של תתי-תרבות לעשרות תתי-תרבויות נוספות, כבר עולה על העצבים. כל שני וחמישי מתעורר מישהו אחר, שגם אותו צריך להוסיף למסיבת ראשי-התיבות.
אני האחרון שיתנגד לריבוי של דעות ושל מנהגים, ולמעשה אחידות ואחדות מחליאות אותי. אבל גם הפיצול הבלתי נפסק הזה, כמו פרקטל שלא נגמר, מביא אותנו למצב של מאבקים פנימיים בתוך הקהילה. אם יש חיסרון לריבוי דעות, הרי שזוהי הנטייה להילחם בעטיין. וזה בדיוק מה שקורה בקהילת הלהט"ב – הומואים נגד טרנסג'נדרים ואוחצ'ות, לסביות רדיקליות נגד כולם וכך עד קץ כל הקצים והעולם.
הפיצולים הללו אינם חדשים, אבל השנה שומעים עליהם ביתר-שאת. הם נובעים מתופעת "ההומו הלבן" – ה"אליטה" של הלטה"בים, שמורכבת מגברים אשכנזים קפיטליסטיים, ומתעלמת מכל השאר (כמו, למשל, הומואים פלסטינים. רק חבל שחלקם מאשימים את ישראל במצבם, במקום את משפחותיהם הנבערות-מדעת, שרוצות לשחוט אותם בגלל נטיותיהם).
אין לי שום ספק שמצעדי הגאווה חשובים, ושבלעדיהם עדיין היה אפשר לכלוא הומואים כפי שהיה עד 1988. אבל אני תוהה האם המצעד הפך למפלצת פלורליסטית-רלטיביסטית שקמה על יוצריה; בליל של קבוצות הזויות, שמבקשות כל חופש אפשרי עלי אדמות – משחרור פלסטין ופליטי דארפור, ועד הזכות להפסיק להתקיים תחת האילוצים החברתיים הנקראים גבר-אישה או זכר-נקבה.
חברי קהילה נכבדים, כל פעם אתם מוסיפים עוד אות אחת למאבק הלהט"ב(אק)… ואתם מצפים שמישהו ידע לעמוד בקצב? הרי אתם עצמכם לא יודעים להפגין סולידריות בתוככם, ומתפצלים לתתי-קבוצות שנלחמות אחת בשנייה. אז מדוע שמישהו יתמוך במאבקים שלכם, שמשנים את פרצופם כל שנה?
גם למחאה יש, לפעמים, גבול.
הי,מענין מה שכתבת.מתחבר לי נורא לתחושת ההחמצה שאני מרגישה כל פעם שצפיתי במצעד.להרגשתי ,הוא עושה עוול לאנשים מאד משובחים שאני מכירה ששייכים לקהילה.חברים טובים,חלקם בוגרים ובוגרות שהיו תלמידים שלי ,לא מתחברים לי לשם בשום דרך.לא יודעת למה,אבל מרגיש לי סוג של קרקס כל המצעד הזה.
המצעד חשוב מאוד, כיוון שהזכויות שלנו עדיין תלויות בדעת-קהל במקום שיהיו מעוגנות בחוק. אין לי בעיה עם ה"קרקסיות" שלו; זה אפילו חלק מהעניין. אבל בשנים האחרונות הוא יותר מדי מנוצל לטובת מטרות פוליטיות, שאינן קשורות לזכויות הלהט"ב.
מסכים עם (כמעט) כל מילה. בכל פעם שמוסיפים אות לראשי התיבות העמוסים ממילא בתכנים, אני רואה בעיני רוחי את התהליך ההפוך שקורה: פיצול, פילוג, הפרדה. נדמה שהמאבק על האותיות הפך לעיקר, לא טכנית אלא קונספטואלית, ושא/נשים מקפידים יותר על ניראות תוך-קהילתית במקום להפנים שהמאבק האמיתי של הקהילה הוא כלפי חוץ ולא כלפי פנים.
רק דבר אחד צרם לי בפוסט הזה – הקביעה הנחרצת, והלא נכונה בעיניי, על יכולתם של גייז לקיים זוגיות ועל חשיבות המאבק בנושא הזה. אני חושב שזה נובע מהעובדה שגייז רבים הנמצאים בזוגיות נעלמים מהסצינה ובוודאי שנוכחים פחות בזירה הציבורית אליה אתה חשוף, ולכן נדמה לך שהם לא קיימים.
זו לא תופעה חדשה, אם כי לרשתות החברתיות היה חלק מהותי בהוצאתם החוצה של הגייז הזוגיים מהארון והבאתם למרחב הציבורי בצורה טובה יותר. פייסבוק למשל סייע לי להכיר זוגות רבים המקיימים מערכות יחסים ארוכות – אפילו ארוכות מאוד – מה שבתקופת רווקותי עת שהיתי באטרף ובמקומות הבילוי של הקהילה – לא ידעתי ולא ראיתי.
אני מכיר לא מעט הומואים שנמצאים בזוגיות; ועדיין אני רואה שהם המיעוט ולא הרוב. ייתכן שאני טועה, אבל בתוך עמי אני חי (ולא מהיום). למסקנה המאכזבת הזו הגעתי רק אחרי כמה שנים טובות.