המוצא שלי

גם אני וגם הוריי נולדנו בישראל (“צברים”), אך הסבים והסבתות שלי משני הצדדים חיו בגולה עד סוף שנות ה-40 ותחילת ה-50. עד שהייתי בן 18, בערך, כלל לא ידעתי שיש הבדל בין שני הצדדים הללו במשפחתי. כל מה שידעתי הוא שהם הסבים והסבתות שלי, שנראו שונים אלו מאלו, דיברו בשפות שונות והיו בעלי זיקה שונה לדת. לא קישרתי בין כל הדברים הללו למוצא שלהם, כי עניין המוצא אף פעם לא עלה כנושא לשיחה. כך יצא שגדלתי בלי שום הבחנה בין מזרח ומערב, בין אשכנזי למזרחי.

משפחתו של אבי
שני הוריו של אבי נולדו וגדלו באירופה. סבא שלי נולד ב-1925 בצפון רומניה, בעיירה קטנה בשם קמפולונג לה טיסה (הוסומזו, בהונגרית), במחוז מראמורז בטרנסילבניה. העיירה ממוקמת 12 ק”מ דרומית לעיר סיגט, ונהר טיסה – החוצה אותה מצפון לדרום – היה במרחק 300 עד 400 מטר מערבית לבית שבו סבי גדל. לפחות ארבעה דורות במשפחתו של סבי נולדו וגדלו בעיירה קמפולונג ברומניה. היו לו עוד 5 אחים ואחיות ומשפחתו היתה דתית מאוד. הם דיברו רומנית, הונגרית ויידיש.

סבתי נולדה בהרים הקרפטיים ב-1929 (היכן שהיתה צ’כוסלובקיה לשעבר; כיום אוקראינה). כשהיתה בת 8 עברה משפחתה לעיר ברהובה (או: ברהובו), עד שהנאצים העבירו אותם לגטו ב-1944, ושישה שבועות לאחר מכן למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ-בירקנאו. מרבית בני משפחותיהם של סבא וסבתא נספו בשואה ורק מעטים מהם שרדו, הגיעו לארץ ישראל ולארה”ב והחלו חיים חדשים.

אחרי שבעלות הברית שחררו את אירופה מעול הנאצים, סבא וסבתא נפגשו באקראי ליד מינכן בגרמניה בינואר 1947. הם התחתנו ביוני ויום אחד אחרי החתונה יצאו לארץ ישראל. הם עזבו את גרמניה והגיעו לאוסטריה. לאחר מכן הגיעו לאיטליה לאחר שחצו ברגל את ההרים האלפים, ועלו על ספינה שהיתה בדרכה לישראל בינואר 1948. אחרי מסע בן 7 ימים הם נתפסו על ידי חיילים בריטים, ליד חופי ישראל, ונשלחו למחנה מעצר בקפריסין.

במחנה המעצר הם חפרו מנהרה וברחו בחודש ספטמבר בסירה קטנה, יחד עם עוד כ-30 איש. סבתא כבר היתה בהיריון עם הילד הראשון והורשתה להיכנס לארץ ישראל. סבא גויס לצבא 24 שעות אחרי שברח מקפריסין, והגיע לישראל חודשיים אחרי סבתא. הם עברו לפתח תקווה, שם נולדו שני ילדיהם (אבא שלי הצעיר ביניהם).

למרות שסבא נולד במשפחה דתית-חסידית מאוד, ואפילו למד תורה ב”חדר”, הוא איבד את אמונתו אחרי השואה. סבא נפטר בסוף 1994 ממחלת השחמת, בגיל 69. סבתא כבר עברה את גיל ה-80.

משפחתה של אימי
משפחת-אימי הגיעה מהעיר מהאבאד, דרומית לאגם אורמייה במחוז האזרבייג’ני של צפון אירן. הם תמיד דיברו במין שפה מוזרה שנשמעה לי כמו ערבית, אבל בעצם לא היתה ערבית (אני אפילו זוכר כמה מילים עד היום). מסתבר שהם היו צאצאיהם של יהודים שגורשו מישראל על ידי האשורים והבבלים, בין המאה ה-8 ל-6 לפנה”ס.

עד אמצע המאה ה-6 לפנה”ס, כמעט כל היהודים הוגלו מארץ ישראל ונשלחו בעיקר למעמקי הממלכה האשורית של אותם ימים. זוהי הגלות הידועה בתור גלות בבל – הסיבה העיקרית לכך שיהודים כה רבים היו צריכים לעלות שוב ארצה במאה ה-19 וה-20.

במהלך הגלות, מסוף המאה ה-8 לפנה”ס, כמה יהודים הגיעו לאזור אגם אורמייה בצפון-מערבה של הממלכה האשורית (אירן של ימינו, ליד הגבול עם טורקיה, עירק ואזרבייג’ן). אותם יהודים לא חזרו לישראל אפילו אחרי שמלך פרס, כורש, שחרר אותם מהכיבוש האשורי והבבלי (538/9 לפנה”ס – 50 שנה לאחר חורבן בית ראשון). הם נשארו באזור ההררי המבודד של אגם אורמייה, והמשיכו לדבר ארמית, פרסית ואזרית.

הם שמרו על תרבותם ועל שפתם, וקראו לה “לישאן דידאן” – השפה שלנו. זו היתה צורה של ארמית עתיקה שדוברה בימי אברהם אבינו ובימי ישו הנוצרי, לפני 4,000 ו-2,000 שנים (בהתאמה). בחלוף הזמן, הארמית השפיעה על העברית העתיקה, מה שיצר בסופו של דבר את העברית המודרנית (לצד שפות מקומיות נוספות, כגון יוונית וכו’).

משפחתה של אימי חייתה בבית בן שתי קומות עם חצר גדולה מוקפת חומה. היו לה יחסים מצוינים עם שכניה הלא-יהודים – הרמוניה שהגיעה לקצה בסוף שנות ה-70, עם הפלת השאה הפרסי ועליית חומייני לשלטון. הבנים במשפחה למדו בבתי ספר פרסיים כיוון שלא הייתה השכלה יהודית בהישג-יד. על הבנות נאסר ללמוד בבתי ספר, יחד עם בנים, והן קיבלו שיעורי עברית ומתמטיקה על ידי רב שלימד אותן באופן פרטי.

כמה מן המשפחות היהודיות בפרס, בטורקיה ובאזרבייג’ן החלו להגיע לארץ ישראל ב-1895, ב-1905 וב-1924. לעומת זאת, מרביתן הגיעו לישראל (ולארצות הברית) רק בשנות ה-50, וביניהן גם משפחתה של אימי. ב-1950 הם עברו מאורמייה לטהרן למשך חודשיים, ולאחר מכן עלו על מטוס לישראל. להוריה של אימי כבר היו 4 בנים ו-2 בנות כאשר הם הגיעו לארץ, ו-2 בנות נוספות נולדו בישראל (כאשר אימי היא הצעירה ביותר מכולם).

רק אחרי שהקהילה היהודית של אורמייה הגיעה לישראל, היא החלה לקרוא לעצמה “נאש דידאן” (האנשים שלנו) – כיוון שכעת היו במקום חדש ולא בגלות. סבי נפטר בסוף שנות ה-80, בגיל 82, וסבתי נפטרה ב-2001. כיוון שלא ידעה קרוא וכתוב כל חייה, אף אחד לא יודע בדיוק בת כמה היא היתה, אבל משערים שהיא עברה את גיל ה-90 במותה.

עד היום אני לא בטוח אם משפחתה של אימי הם פרסים או כורדים, כי קהילת הנאש דידאן כוללת את שתי העדות. הם דיברו בשפה ארמית-פרסית ובישלו אוכל פרסי-כורדי, כך שיש פה ערבובייה בין העדות השונות. ב-2005 היו 14,000 יוצאי נאש דידאן בישראל, שמרביתם מרוכזים בעיר חולון.

English version

5 תגובות


  1. מרתק, אני לצערי סתם פולני ובגלל המלחמה ההיא שבה היו הורי פליטים וברחו עם הוריהם לרוסיה ואחר כך יושבו מחדש על ידי הממשלה הפולנית באזורים שנכבשו מהגרמנים לא נשאר להם הרבה מהתקופה שקדמה למלחמה.
    ברגע שהקומוניסטים בפולין הרשו ליהודים להסתלק הם עזבו הכל, רכוש ובתים, וגם את האזרחות שללו מהם, והפליגו לארץ באוניה כי בשנות החמישים לא נהגו לטוס במטוסים. איך היה להורי אומץ לעזוב הכל מאחור ולהסתלק עם תינוק פעוט ובלי שום שפה וידע על המקום אליו הם נוסעים אין לי מושג.
    למזלי הם עשו את זה וכיום אנחנו פה, ולטוב ולרע.
    אולי עדיף שהיו עוזבים לאוסטרליה או אמריקה כמו שעשו אחרים?
    קשה לענות על השאלה הזו.

    הגב

    1. כל משפחה והסיפור שלה, ידידי. ובקשר להוריך – אי אפשר לדעת מה היה קורה אם היו מגיעים לארץ אחרת, אז עדיף לאמץ את מה שיש כאן ועכשיו ולעשות מזה את המיטב.

      הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *