להיות מי שאתה לא
מטיף נוצרי בארה"ב בשם מאט מור, טוען שעבר טיפול המרה והחלים מההומוסקסואליות שלו לפני שנים. רק חבל שלאחרונה הוא נתפס משוטט בגריינדר, אפליקציית הסטוצים של הקהילה הגאה. זו כמובן לא הפעם הראשונה או האחרונה, שאנשים מתכחשים למהותם בגלל לחצים חברתיים (הרב מוטי אלון, סנטורים אמריקאים והרשימה יכולה להימשך).
אבל אם נדמה לנו שהכחשה-עצמית היא מנת חלקם של להט"בים בלבד, טעות בידנו. בחברה האנושית חסרת-הסובלנות, חוסר קבלה-עצמית והמלחמה בעצמך לא מתחילות ונגמרות רק בנטייה המינית.
אני יכול להגיד שהשאלות המפגרות ששואלים אותי בקשר למשקל, שקולות מבחינתי לשאלות המפגרות ששואלים אותי בקשר לנטייה המינית. לעשות דיאטה כדי להפוך להיות רזה, שקול בעיניי להכחשת היותך הומו ולהפוך להיות סטרייט.
אני לא אומר שאי אפשר לעשות את זה או את האחר: יש הומואים ולסביות שמכחישים את נטייתם המינית וחיים עם בן/בת המין השני, בדיוק כמו שיש שמנים ושמנות שמכחישים את הנטייה לאכול וחיים במשטר מוקפד כל חייהם. אני פשוט אומר שמדובר באותו ניסיון עלוב להיות מישהו שאתה לא. אין שום הבדל, כי מופעלים פה אותם סוגים של לחצים חברתיים. השאלה היא מדוע רוצים להשתנות במקום לקבל? הכחשה-עצמית היא עדיין הכחשה-עצמית; לא משנה מה מטרתה, איך מבצעים אותה ומאיפה מביטים עליה.
כמובן שאין להתפלא על כך שאנשים רבים ממשיכים להכחיש את מהותם. בחברה שבה אפילו דוגמנים מרוטשים בפוטושופ, כי אפילו הם לא עומדים בקריטריונים המוגזמים של שקר החן והבל היופי, מה יגידו אזובי הקיר. הפלא ופלא, גם המחקר ה"מדעי" וה"רפואי" מיישר קו עם הנורמה החברתית שקוראת לנו להתכחש לעצמנו, וקובע שלהיות שמן זה לא בריא. בדיוק כמו שעד לא מזמן להיות הומו נחשב מחלת-נפש, או בדיוק כפי שהיום להיות הומו מציב אותך בקבוצת סיכון-גבוה להידבקות באיידס ובשאר מחלות מין.
האם בגלל שהומו נמצא בקבוצת סיכון שכזו, משמעו שהוא צריך להכחיש את נטייתו? בדיוק אותו דבר אפשר לשאול על שמנים – האם בגלל שהם נמצאים בקבוצת סיכון כלשהי, משמע שהם צריכים לחיות בהכחשה כל חייהם, תחת משטר קפדני? מעניין מי הבאים בתור בספרי השעיר-לעזאזל של המדעים ה"מדויקים" (כי הם אכן מוצאים בכל פעם שעיר-לעזאזל אחר שאפשר לתייג). "הכול עובדות מדעיות ואובייקטיביות", יגידו לך המצדדים בטיעוני הבריאות והמדע, תוך כדי שהם שוכחים לציין שהעובדות מתחלפות כל שני וחמישי בחסות "מחקר חדש מצא כי".
חלק גדול מחיי הוקדש להכחשה עצמית נמרצת: פעם בארון הנטייה המינית ופעם בארון המשקל העודף. בסופו של דבר הבנתי את המסקנות הפשוטות הבאות:
- להכחיש את מהותך – זה מטופש.
- להילחם בעצמך – מתכון לסבל מתמשך.
- לחשוב שכדאי להיות מישהו / משהו אחר – זה אידיוטי.
- לנסות להשתנות כדי לעמוד בסטנדרטים של אחרים – סתם דפוק.
- לשמוע לעצתם של אחרים אודות מה טוב לך – יוביל אותך היישר לשאוֹל.
- לצאת מארון אחד אבל להיכנס לארון אחר – ממש לא כדאי.
בעיניי המשוואה היא פשוטה: ככל שתילחם בעצמך יותר, כך בסופו של דבר תמרר את חייך. אני מבטיח שעל ערש-דווי, ביומנו האחרון עלי-אדמות, אף אחד מאיתנו לא יגיד "חבל שלא השתדלתי קצת יותר, להכחיש את מי שאני באמת". אתה יכול לשכנע את עצמך שאתה מיטיב עם עצמך, אבל בסופו של דבר אתה לא עושה זאת באמת בשביל עצמך. הכול בגלל נורמות מטופשות, שאפשר לחיות גם בלעדיהן.
אף אחד לא מרוצה מעצמו באופן מוחלט, גם לא אלו שעפים על עצמם. החברה האנושית מתכנתת אותנו לא להיות מרוצים, בטח-ובטח כשמדובר בעצמנו. אבל המטרה שלי היא לא קבלה עצמית במאת-האחוזים, אלא להימנע מלחיות את החיים במלחמה מתמדת; מלחמה שמטרתה להפוך אותך למשהו שאתה לא. ובעיניי זו מטרה ראויה הרבה יותר, מכל מטרה מזויפת אחרת.
מתלוצץ: זה מטופש.; מתכון לסבל מתמשך.; זה אידיוטי.; סתם דפוק.; יוביל אותך היישר לשאוֹל.; ממש לא כדאי.
לא מסכים. כמי שנאבק בעודף משקל אני חושב שדעת הסביבה לא מעניינת לי את קצה ה.. אבל דעת הרופא כן. יש הרבה דחפים שאני מדכא יום יום, למשל הדחף להכניס יד לכל מחשוף שאני רואה, זו לא הכחשה אלא שליטה עצמית.
הדחף להכניס יד למחשוף משמעו לפגוע באדם אחר.
הדחף לאכול אינו פוגע באיש (מלבדך, אולי).
ובאשר לדעת הרופא – כפי שכתבתי, היא משתנה בהתאם לטרנדים החברתיים. פעם להיות שמנמן היה נחשב סקסי, היום כבר לא; והקורלציה בין "בריא" לבין טרנדים חברתיים היא די גדולה.