מיסטיקה או נוירולוגיה?

ככל שהמדע מתקדם, מוסרים הלוט והערפל מעל תופעות רבות בטבע. זו אכן התקדמות מבורכת, שכן בלעדיה לא היינו נהנים מכל הנוחות הטכנולוגית של ימינו (מחשמל ואור ועד טלוויזיה, מחשבים, טלפונים סלולריים, אינטרנט, רפואה ועוד). ככל שהמדע התפתח והתקדם, היה ברור ונהיר שהוא נותן תשובה לכל מה שפעם נחשב נחלתו הבלעדית של אלוהים (או במילים אחרות – ברגע שאנחנו לא יודעים או מבינים משהו, אנחנו דוחפים פנימה את אלוהים, עד שבא המדע ונותן תשובה גם לזה).

אלא שלדעתי יש קצת בעייתיות בכל הנושא הזה. בעקבות התפישה הפיזיקליסטית הנוקשה הזו, ישנם אלו המבקשים להכחיד את כל מה שאינו תואם לתפישה הנ”ל. מייקל שרמר – דוקטור לכלכלה, אתאיסט מושבע וספקן מקצועי – טוען שכל חוויה מיסטית, דתית או רוחנית ניתנת לצמצום לרכיביה הנוירולוגיים. בכך הוא מבטל במחי יד אחת את קיומו של עולם שלם של חוויות, רגשות ושאר ירקות, והופך אותנו בסך הכול לאטומים מחושמלים.

ברור שאפשר לצמצם הכול בחיים לחוויות נוירולוגיות, אבל אז עושים מהבן אדם גוש אלקטרו-כימי רוטט ותו לא (אין יותר מטריקס מזה). אנחנו בסך הכול אטומים ומולקולות, שביניהם זורם חשמל. זה הכול, לפי שרמר, שלא מבין שהטיעון הזה שקול לסוג של פסודו-מדע שאי אפשר להפריך – לכל שאלה יש כבר תשובה נוירולוגית מוכנה מראש.

גם אם היום אנחנו לא בדיוק יודעים משהו בנוגע לרגש ולתודעה, בטוח שיש לזה תשובה נוירולוגית איפה-שהוא. לדעתי זו לא תשובה – זו סתימת גולל על דיון שיכול להיות מעניין ביותר. תשובה נוספת, מגוכחת לא פחות, היא “אפקט הפלצבו”: החלמת בעקבות טיפול רייקי? זה הכול בראש שלך. נחמד לדעת שגם הספקנים והאתאיסטים הכבדים ביותר, מכירים בהשפעת המחשבה על המציאות.

אומנם לכל תופעה רגשית-תודעתית ניתן למצוא מקבילה נוירולוגית-פיזיקלית במוח, אבל זה עדיין לא מסביר את החוויה עצמה. להגיד שהכול זה נוירונים במוח, לא שונה מלהגיד שציור זה בסך הכול השפרצות של כתמי צבע, ושמוזיקה זה בסך הכול צלילים שחוזרים על עצמם. היום אפשר לחבוש קסדה אלקטרומגנטית, ולגרום לבן-אדם לחוות אהבה, פחד, תחושה של יציאה מחוץ לגוף ואפילו תחושה של נוכחות הנמצאת לצדו (אלוהים, אם תרצו).

היום אפשר גם “להפיק” רצון חופשי באופן מאולץ, ולגרום לאדם לחשוב שזוהי בחירתו החופשית. אז מה זה בעצם אומר? שאם אפשר לשכפל אהבה או רצון חופשי, הם לא באמת קיימים? או שפשוט הם כן קיימים, אבל במקביל יש להם גם ייצוג אלקטרו-כימי במוח?

אם הפיזיקה מובילה אותנו לכדי דלות-מחשבה, הגורסת שאנחנו לא יותר מגוש חומר מחושמל, אולי כדאי להבין שאין טעם להחיל את הפיזיקה על דברים מסוימים שאינם רלוונטיים לה. בדיוק כפי שישעיהו ליבוביץ מבקש לא להפוך את התורה לספר פיזיקה, כי מטרת התורה אינה להסביר את העולם אלא לתת למאמין שורה של ציוויים לעבודת האל.

הרי כדי לחוות את הציור או את המוזיקה במלואם, אי אפשר להשתמש ברדוקציה הנוירונית המגוחכת. היא לא מסבירה דבר, אלא להפך – חוטאת בחטא החסכנות. יש מקומות בהם רדוקציה פיזיקליסטית אינה מתאימה לשימוש.

רגשות ותודעה דורשים התייחסות אחרת, אולי קצת יותר הוליסטית ופחות רדוקציוניסטית. אחרת לעולם לא נבין מדוע אדם נהנה כל-כך להביט על כתמי הצבע שאיזה אמן השפריץ על הבד. אחרת לעולם לא נבין מדוע צריך להתייחס יפה אל אותו גוש אלקטרו-כימי שנקרא “אדם” (אתיקה, בלטינו-עברית יפה). חוקי הרדוקציה והפיזיקה לא יסייעו לנו להתנהל בעולם אנושי מורכב, עם תופעות חברתיות, פוליטיות וכלכליות. הפיזיקה טובה בתחום שבו היא עוסקת, אבל ברגע שמנסים להחיל אותה על הכול כולל הכול – היא מאבדת מתוקפה.

אני לא בא וטוען שכל חוויה מיסטית ורוחנית היא אמיתית; לא חסרות טעויות בשיפוט וסתם רמאויות, שאגב יכולות להסביר הרבה מהטענות המיסטיות. אבל גם לא אפסול מראש את קיומן של חוויות “חוץ-מדעיות”, בכל מיני טיעונים דמגוגיים (“המדענים כבר מכירים את כל מה שיש, אז אל תבלבל לנו בשכל”). כל מי שמכיר, ולו במעט, את ההיסטוריה של המדע, יודע שהיהירות הזו הושמעה בלי סוף בהיסטוריה האנושית – וכמעט תמיד הוכחה כשגויה. כמובן שגם הדת הממוסדת חוטאת באותה יהירות, של מתן תשובה מוכנה מראש לכל דבר. כנראה שאם בכל זאת יש משהו משותף בין פונדמנטליסטים של המדע ושל הדת – הרי שזהו חוסר סובלנות כלפי האפשרות שמשהו לא ניתן להסבר.

אני לא יודע הכול, אבל בטוח שלא אסגור את הדלת בפני חלופות, גם אם הן אינן מדעיות (וכמובן שבלי קשר – כל מקרה צריך להיבדק לגופו). הניסיון להכניס ולאלץ כל דבר לתוך מסגרת העולם הפיזיקליסטית, רק מעיד על פחד שחס וחלילה לא יהיה לנו הסבר לכל דבר. וזוהי שטות מוחלטת, כי למדע אין תפקיד מוגדר מראש. מישהו מנסח שאלה, בודק אותה בניסוי ופועל אחר-כך בהתאם. אין פה התקדמות מוכתבת אל עבר “אמת גדולה” שקובעת מה כן קיים ומה לא.

זה “הכול בראש” של המדענים. אלו הם בסך הכול הנוירונים שלהם, שיורים חשמל לכל עבר, וגורמים להם לחשוב שיש אמת אחת גדולה; בעוד שהמציאות עצמה ממשיכה להתעקש ולהיות רב-גונית, ולא משהו שתמיד אפשר לגדל במאיץ חלקיקים.

אל תאמר “מצאתי את האמת”. אמור “מצאתי אמת” (קונפוציוס).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *