מלחמת המדע במיסטיקה

מדע טוב לבריאות?
דר’ יואב בן דב
אודיסיאה, גיליון 10, ינואר 2011
www.odyssey.org.il/222488

בניגוד למה שטוענים סיימון סינג ואדזארד ארנסט, אי-אפשר למדוד את תרומת הרפואה האלטרנטיבית בכלי מדידה מדעיים. כשמדובר באדם, יש בהחלט כלים “לא מדעיים” שעשויים לתרום לבריאותו. על אף שבממסד המדעי והרפואי יש השוללים בתקיפות את הרפואה האלטרנטיבית, בפועל זוכות שיטות ריפוי חלופיות להכרה ולהצלחה הולכות וגוברות בציבור. את הרפואה המקובלת ניתן לכנות רפואה “מדעית”, משום שהיא מבוססת על שיטות מחקר ועל הנחות דומות לאלה הנהוגות במדעי הטבע.

הרפואה המודרנית המקובלת היא במהותה חלק בלתי נפרד מהתפתחות המדע כולו. לעומתה, חלק מהטיפולים האלטרנטיביים מבוססים על שיטות מסורתיות, שהיו מקובלות בתרבויות רבות זמן רב לפני עליית המדע, כמו, לדוגמה, שיטות ריפוי סיניות והודיות. לצד טיפולים ותיקים אלה הופיעו טיפולים חדשים יחסית, כמו ההומיאופתיה או ריפוי באמצעות צמחי באך, שאינם מבוססים על המתודה המדעית המקובלת.

הרפואה האלטרנטיבית היא, אם כן, רפואה “לא מדעית”. בתרבות שלנו, המושגים “מדעי”, “אמתי”, “יעיל” ו”טוב” הם כמעט מילים נרדפות. אם מקבלים את ההשקפה המבוטאת במושגים אלה, הרי שלרפואה החלופית, שאינה מבוססת מדע, אין כמעט מקום. מבחינת העוסקים ברפואה אלטרנטיבית, אפשר רק לקוות שחלק מהשיטות המסורתיות יוכלו להשתלב במסגרת הרפואה המדעית, לאחר שיימצא קשר כלשהו בין התפיסה המדעית לשיטה האלטרנטיבית.

למשל, הסבר להשפעת הדיקור או בידוד חומרים פעילים בעשבי המרפא עשויים לחבר בין שתי הגישות. שיטות אלטרנטיביות רבות אינן יכולות בשום מקרה להשתלב במסגרת המדעית הקיימת. כך, לדוגמה, ההומיאופתיה, שמבוססת על דילולים חוזרים ונשנים של חומר פעיל בתוך אלכוהול. ההנחה היא שככל שהדילול גבוה יותר, פעילות התרופה חזקה יותר.

על-פי התיאוריות המקובלות היום, וסיימון סינג חוזר על טענות אלה בספרו “ריפוי או פיתוי”, מידת הדילול הנהוגה היום בהומיאופתיה היא כה גבוהה, שבתרופה הסופית אין ולו מולקולה אחת של החומר הפעיל המקורי, ולכן התרופה איננה אלא אלכוהול טהור, וממילא אין לה, ולא יכולה להיות לה, שום השפעה רפואית. האם פירוש הדבר שעלינו לוותר על תרופות הומיאופתיות, או, לחלופין, להכחיש את הצלחות  ויעילות הרפואה המדעית? לא בהכרח. יש גם אפשרות שלישית – הטלת ספק בהנחה החד-משמעית שמדע (כמו גם רפואה מדעית) תמיד זהה עם “טוב”.

אולי כדאי לבחון שוב את השאלה, מהו מדע ומהן הנחות היסוד שלו, ולאחר מכן לבחון האם הנחות אלה מתאימות לחקירה ולפעילות בכל תחום. ייתכן שנגיע למסקנה כי בתחום הריפוי השיטות המדעיות אינן בהכרח הטובות והיעילות ביותר בכל המקרים, וכי ייתכן שבמקרים מסוימים שיטות אלטרנטיביות יעילות יותר.

סיימון סינג ואדזארד ארנסט מנהלים מלחמה שאנשי מדע רבים ניהלו בעבר: קרב  על  המונופול המדעי בתחומים מסוימים של חיינו.” מלחמות המדע” מתנהלות זה כמה עשורים, בדרך-כלל על-ידי מדענים מתחום מדעי הטבע, בעיקר פיזיקאים אבל גם אחרים, נגד מה שהם מגדירים “איום על הרציונליות המדעית”.

לאורך השנים בלטו, בין היתר, מלחמות של אסטרופיזיקאים נגד האסטרולוגיה. לא ברור מה מניע לוחמים אלו, הרי האסטרולוגים לא באמת מתחרים בהם בשום צורה. אולי, להרגשתם, מישהו מנסה לגנוב להם את הפלנטות שלהם, ואולי, כטענתם, הם מנסים להדוף שקיעה של החברה לתרבות מיסטית ואי-רציונלית.

התקפות אלה על אויבי המדע, כמו על הרפואה האלטרנטיבית, נמשכות עד היום, במקביל להתקפות על הפוסט-מודרניזם ועל מחלקות שלמות במדעי הרוח המוגדרות כלא-מדעיות. בין השאר, ההתקפות הללו מכוונות נגד הניסיון לגשת למדע בהשקפה ביקורתית או חברתית, לבחון את המדע כמו שבוחנים פעילויות אנושיות אחרות.

במידה מסוימת יש כאן מאבק גם של מגדרים. אם נבדוק מיהם לוחמי המדע, ניווכח שמדובר בדרך-כלל במדענים ממדעי הטבע, שכמעט כולם גברים. לעומתם, רוב הפעילים בתחום המיסטיקה הפופולרית והמעשית הם נשים. הזיהוי בין מיסטיקה לנשים בולט בתרבויות שונות לאורך כל ההיסטוריה – למשל, בדוגמת שאול ובעלת האוב, האורקל מדלפי ומשפטי המכשפות מימי הביניים.

מה פירוש תופעה זו? אם נכריז שהמיסטיקה טיפשית, האם יש להסיק מכך שנשים טיפשות מגברים? מוטב אולי לבחון את הנושא מתוך הנחה שיש מקום לשתי צורות חשיבה שונות; שצירוף של נטיות מולדות והשפעות חברתיות גורם לגברים להזדהות יותר עם אחת מהן, ולנשים עם האחרת.

תופעה חשובה נוספת המתרחשת היום, היא המעבר לעידן הטכנולוגי והדיגיטלי, מעבר שמשנה כל הזמן את מערך היחסים שבין מדע, מיסטיקה וטכנולוגיה. לטענת לוחמי המדע, הדילמה שלנו היא האם להיות מעצמת מחשבים או מעצמת קמיעות. האלטרנטיבות, לכאורה, הן טכנולוגיה או מיסטיקה.

זוהי, כמובן, אלטרנטיבה מדומה. קחו, לדוגמה, אזור שמזוהה במשך שנים עם ניו-אייג’יות ומיסטיקה, מקום כמו מפרץ סן פרנסיסקו. באזור הייתה פריחה אדירה של תרבות היפית ורווחו שם גורואים, כתות ואמונות מזרחיות, שלא לדבר על סמים, המשבשים, לכאורה, את יכולת החשיבה הרציונלית. אפשר היה לצפות שהאזור יתאפיין בפיגור, עוני ובורות. המציאות, כמובן, שונה, ובאזור המפרץ צמח עמק הסיליקון, מעוזה של הטכנולוגיה המתקדמת בעולם, שלצידו פורחים מרכזי תרבות, אמנות וכלכלה מצליחים.

אפשר לטעון שמדובר במקריות, אבל נדמה לי שאפשר להוכיח כי חלק גדול מהאנשים שהובילו את הפריחה התרבותית והטכנולוגית, צמחו בתרבות המיסטיקה של שנות השישים. מי המציא את מחשב “אפל”? שני פריקים שחזרו מהודו. מי המציא את תוכנת לוטוס? מורה למדיטציה לשעבר. אלה דוגמאות לתקופה המוקדמת של מהפכת המידע, שצברה תאוצה עם כניסת האינטרנט.

העידן הטכנולוגי משנה במידה רבה את דרך המחשבה, בעיקר אצל צעירים. למעשה, אנחנו עדים היום לטכנולוגיה שעוסקת בסוג שונה לגמרי של תוצרים מאלה שהעסיקו את הטכנולוגיה ה”ישנה”, זו ששלטה לאורך רובה של התקופה המודרנית. הטכנולוגיה הקודמת עסקה בעיקר בחומר – כלומר, בעיצוב שלו ובהזזה שלו ממקום למקום. הטכנולוגיה החדשה עוסקת במידע – כלומר, בעיבוד שלו ובהעברתו על קווי תקשורת. בין חומר ומידע יש הבדלים עקרוניים, ולכן לכל ההתפתחות הטכנולוגית והחברתית הנוכחית יש דינמיקה שונה לגמרי.

לדוגמה, יש חוק שימור החומר אבל אין חוק שימור מידע. להפך, המידע משכפל את עצמו כאשר נוצרים התנאים המתאימים לכך. כמו כן, בעוד שהחומר ניתן לתיאור אובייקטיבי באמצעות תכונות ראשוניותו (כמו מקום וצורה גיאומטרית) – או, לפחות, הוא היה ניתן לתיאור כזה עד להופעתה של תורת הקוונטים – המידע אינו ניתן לתיאור אובייקטיבי, אלא תלוי במשמעות שהמשתמש האנושי מייחס לו.

אולי אפשר להסיק מכאן ששיטת החשיבה המכניסטית והקרטזיאנית, שהתאימה לתיאור התופעות בעולם החומר, אינה יכולה להתמודד לבד עם העולם התרבותי, החברתי והטכנולוגי החדש שמתהווה כאן. השיטה הזו מבוססת על פירוק למרכיבים יסודיים, על ניסיון לתיאור אובייקטיבי ועל חשיבה לוגית וליניארית – כלומר, על כל מה שאיפיין את הרציונליות המדעית במובן הקלסי. בוודאי שיש לשיטה זו ערך רב, ואי-אפשר בשום אופן להתעלם מההישגים העצומים שלה, אבל אולי היא לא צריכה להיות צורת החשיבה האחת והיחידה.

חשוב להבין מהם המאפיינים העיקריים של חקירה מדעית. המתודה שהביאה להצלחות גדולות, מבוססת על הרעיון שכל המערכות הקיימות בטבע אינן אלא מכונות מורכבות, שפועלות על-פי חוקים קבועים מראש; שניתן להבין ולכוון מכונות אלו אם נפרק אותן לחלקיהן ונטפל בכל חלק בנפרד. לדוגמה, כדי להבין את התנהגותו של גוש חומר יש לפרק אותו לאטומים שמהם הוא מורכב, ואז לנסות ולהסביר את התנהגות הגוש השלם מתוך הבנת חלקיו. גם האדם אינו אלא מכונה. אפשר להבדיל בין הגוף החומרי, שאותו ניתן לחקור מדעית, לבין הנפש, שאינה ניתנת לחקירה ולכן, מבחינת המדע, לא קיימת למעשה.

השיטה המדעית אכן יעילה ביותר כשמדובר במכונה, אבל האם היא מוצלחת בכל מקרה? האם היא מסוגלת באמת להסביר את האדם? נחשוב על יצור חי אחר – חתול, למשל. אם נפרק אותו לחלקיו, נקבל, בסופו של דבר, אוסף אברים כמו בנתיחה שלאחר המוות. ניתן ללמוד מאוסף החלקים רבות על האנטומיה והפיזיולוגיה של החתול, אבל לא נדע דבר על הדרך שבה חתול חי, פועל ומתנהג במהלך חייו. החתול החי שונה מסך חלקיו.

כך הדבר ברפואה. אנו חייבים להתייחס לאדם השלם, ולא למרכיביו. כאן טמון, בעיני, ההבדל המרכזי בין הרפואה המדעית לרפואה המשלימה. הרפואה המודרנית מפרקת את גוף האדם לחלקיו. היא הולכת ומתמחה בתחומים מצומצמים ומוגדרים. יש לנו מומחים לעיניים, ללב, לעור, לאף, אוזן וגרון; שורת מומחים מקצועיים, שיודעים הרבה על  מעט. כשאנו חולים, אנו מבקרים היום אצל מספר רופאים, כל אחד מומחה בתחומו, כשרק לעתים רחוקות מסתכלים עלינו כעל מכלול. הרופא המודרני פשוט אינו מוכשר להסתכלות כזו.

לעומת זאת, הרפואה המשלימה, המתבססת על תהליכי ריפוי טבעיים, משתדלת להתייחס לגוף כאל מכלול, וכדי להתמודד עם מחלה היא מנסה, קודם-כול, לחזק את הגוף כולו, כדי לאפשר לו להתגבר על המחלה ביתר הצלחה.

כאמור, הרפואה המדעית אינה מכירה בנפש. אבל אף שזו אינה מוכרת על-ידי הרופאים, גם נפש האדם נכנסת איתנו אל חדר הרופאים. ההיבטים הנפשיים מהווים חלק חשוב גם בהתפתחות המחלה וגם בתהליך הריפוי. למרות זאת, הדיון המדעי ביעילותה של תרופה או של שיטת טיפול איננו מתייחס כלל לשאלת הקשר האנושי בין רופא לחולה, או  למצבו הנפשי של החולה, שני מרכיבים שעשויה להיות להם השפעה דרמטית על תהליך הריפוי.

מנגד, שיטות הרפואה המשלימה מדגישות את ההיבט ההוליסטי של האדם החולה ומתייחסות אליו מלכתחילה כאל יצור אנושי שלם, ולא כאל אוסף של מערכות נבדלות. בשיטות כאלה סוג הקשר שהרופא יוצר עם החולה הוא מרכיב חשוב בתהליך הריפוי, ולכן אישיות הרופא וההתאמה בינו לבין החולה ממלאות בהן תפקיד מרכזי.

כאן אנו מגיעים להבדל העקרוני בין המדען לרופא, הבדל ששיטת הרפואה המדעית נוטה לטשטש. המדען מחויב ל”אמת המדעית” – כלומר, לאמת ששיטות החקירה של המדע מסוגלות לגלות. לעומת זאת, הרופא מחויב לריפוי, והוא חייב להעדיף מצב שבו החולה יתרפא מהסיבות “הלא נכונות”, על מצב שבו הוא ימות מהסיבות ה”נכונות”.

במה הדברים אמורים?
גם החסידים הקיצוניים ביותר של שיטת הרפואה המדעית מכירים ביעילות הגבוהה של “אפקט הפְּלָסֵבּוֹ” – כלומר, ההשפעה הנפשית של אמונה על תהליך הריפוי. אולם עבורם, מרגע ששיטת ריפוי מסתמכת על האפקט הזה, פירוש הדבר שהיא חסרת ערך מדעי, ולכן גם אין לעסוק בה. לעומת זאת, אם מה שמעניין אותנו הוא הריפוי של האדם הממשי, על כלל ההיבטים הגופניים, הנפשיים והתרבותיים שלו, אזי ההבחנה הזו בין “ריפוי דרך הגוף” ל”ריפוי דרך הנפש” מאבדת את משמעותה.

במילים אחרות, אם אכן השפעה נפשית כזו אכן מועילה לריפוי, הרי במקום לפסול שיטה בלתי מדעית שכזו ולהרחיקה מהישג היד של בני האדם, עלינו לחקור אותה ולמצוא כיצד להפעיל אותה ביתר יעילות בקרב בני אדם רבים יותר, גם אם חקירה כזו היא מחוץ למערכת ההנחות של המחקר המדעי. בכל מקרה, לנו כחולים יש חובה להפעיל שיקול דעת ולהבין, שהאחריות הסופית לתהליך הריפוי מוטלת עלינו, שכּן אנו נשלם את המחיר במקרה של כישלון ואי-אפשר להעביר אותה לגורם חיצוני שיחליט עבורנו.

למרות ההצלחות הברורות של המדע, ועל אף שהוא ממלא תפקיד חשוב בתמונת העולם שלנו, אסור להיות שבויים בהנחה שרק מה שמדעי יכול להיות מועיל. כשמדובר בישות כל-כך מורכבת כמו האדם, ובתנאי החיים הסבוכים שבהם אנו מתקיימים ופועלים, שיטות פעולה וחשיבה הנמצאות מחוץ למסגרת המדע, יכולות להיות במקרים רבים בעלות ערך רב. ההבנה הזו יכולה למלא תפקיד חשוב בחיינו גם כאשר איננו נזקקים לטיפול רפואי.

ד”ר יואב בן-דב הוא פילוסוף של המדע וקורא בקלפי טארוט. הטקסט מבוסס על מאמרים קודמים שפרסם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *