אלוהים יסלח לנו – זה התפקיד שלו

מה יש בו, ביום כיפור הזה, שגורם אפילו לאנשים הכי חילוניים וכופרים שאני מכיר – להרגיש אשמים אם הם אוכלים משהו, שומעים מוזיקה או – חרמנא ליצלן – מתכננים איזה נופש?

האם באמת נדמה לכולנו, ברמה התת-מודעת העמוקה ביותר, שאלוהים היא מפקדת עצבנית בבסיס טירונים, שמחפשת לתת לנו שעה ביציאה?

אנחנו מלבישים דימויים אנושיים על אלוהים וחושבים שככה זה באמת. כמובן שאין לנו ברירה אחרת, כי אין לנו שפה שתתאר את אלוהים מבלי להכניס בו איזשהו אלמנט אנושי; אבל מפה ועד לעשות מאלוהים קטגור קטנוני שסופר לנו חטאים – יש הרבה מרחק.

בתור אדם שכן מאמין באלוהים – בלי כל הרפש שהכניסה בו הדת הממוסדת, יהודית, נוצרית, מוסלמית ואחרת – אני לא מקבל את כל דימויי השופט והתליין שמנסים להלביש עליה (כיוון שכבר 4,000 שנה אנחנו מתייחסים לאלוהים בלשון זכר, ארשה לעצמי לתקן את העוולה הזו ולהתייחס אליה בנקבה מדי פעם; בייחוד כיוון שאין לאלוהים ולו חצי דבר עם מין ביולוגי או מגדר – אלמנטים אנושיים שאנו כופים עליו באופן מלאכותי).

בני אדם הם יצורים גאוותנים מאין כמותם. תמיד היה נדמה לנו שאנחנו נזר הבריאה – האדם הוא פסגת היצירות של אלוהים, כדור הארץ הוא מרכז מערכת השמש וגם מרכז היקום. התפישות הללו שלטו בכיפה משך אלפי שנים, כי ליוהרה האנושית אין מעצורים. גם היום אנחנו ממשיכים לחשוב שאנחנו מרכז העניינים – כי הרי לא ייתכן שיש חיים אחרים מחוץ לכדור הארץ.

רדיוס היקום הנראה הוא (כרגע) כ-14 מיליארד שנות אור (אם לא יותר), אבל כיוון שאף חללית לא נחתה כאן ואמרה שלום – הרי ההוכחה הניצחת שאנחנו היצורים החיים היחידים בכל היקום הזה. 15 מיליארד שנות אור – רק בשבילנו, בני האדם. הגיוני, נכון? לבזבז כל כך הרבה מרחב בשביל להכניס בו את היצורים הכי גאוותניים וכפויי טובה שיש… וגם אם יש יצורים אחרים ביקום – אין סיכוי שהם יגיעו לכאן. למה? כי בן אדם אחד מצא שמהירות האור היא סופית, ולכן אין צ'אנס להגיע לכאן בזמן חיים סביר. ואם אדם גילה חוק – כל היקום מציית. לזה אני מתכוון במושג יוהרה אנושית.

אותה יוהרה אנושית גורמת לאנשים לחשוב, שמתוך היקום הבלתי נתפס הזה – שבו אנו חיים – אלוהים יושב כל היום ומתעסק רק בנו, בכדור הארץ. כל היום הוא יושב שם למעלה, סופר חטאים ומעניש סוררים; כאילו שאין עוד חלקים אחרים ביקום להתעסק איתם. חשיבה שכזו מובילה לדת ממוסדת, שמטרתה לשלוט באוכלוסיות שלמות (מה שמצליח יפה מאוד כבר אלפי שנים; חבל שגם אני לא ייסדתי דת).

יש בערך 10,000 דתות בכדור הארץ, והדבר היחיד המשותף לכולן הוא שכל אחת בטוחה שהיא צודקת והאחרות טועות. זו בדיוק אותה יוהרה שגורמת לאנשי דת או לאנשים דתיים לחשוב שהם יודעים מהו רצון האל. אנשים מרשים לעצמם לכפות את אמונתם על אחרים, בידיעה מלאה שהם מחזיקים באמת האחת והיחידה – דתית, חברתית, מדעית או כל צורה אחרת. יוהרה אנושית, כבר אמרתי? אם כל חטאת.

לפי חוקי הפיזיקה היקום נוצר מתוך תנודה בריק הקוואנטי, כאשר תכולת האנרגיה בו מתאפסת בדיוק עם כוח הכבידה הכללי שלו (כך אין יצירת יש מאין, כפי שאולי נדמה). העניין הוא שאז אפשר לשאול מה גרם לתנודה בריק, כאשר גם התשובה "עיקרון אי הוודאות של הייזנברג" אינה תשובה כלל – כי מי יצר את העקרון הזה מלכתחילה. אם רוצים אף להרחיק לכת, אפשר להשתמש בדגם היקום של סטיבן הוקינג: היקום נצחי, ללא התחלה או סוף, ולכן אין בו כלל צורך באלוהים.

הצרה היא שאין שום ממצא אמפירי שתומך בתיאוריה של הוקינג, אבל זה כמובן לא מפריע לאיש. גם תיאוריית המיתרים (המאוחדת, או תיאוריית M) חיה ונושמת כבר יותר מ-30 שנה בלי ממצא אמפירי אחד בשטח – ועדיין ממשיכים לחשוב שהיא מועמדת טובה לתיאוריית איחוד הכוחות והחלקיקים. כשלמדתי לתואר ראשון כתבתי עבודה שבה השתמשתי בתיאוריית המיתרים כדוגמה לתיאוריה כל כך טובה, עד שממשיכים להאמין בה גם בלי שום הוכחה בשטח.

אני אישית מאמין באלוהים בגלל שהבנתי שהפיזיקה לא מסבירה הכול, ובמיוחד לא את הדברים החשובים באמת בחיים. קראתי יותר מדי עדויות על עב"מים, תקשורים ותופעות לא מוסברות שגורמות לי להבין שהפיזיקה היא רק חלק ממה שיש ביקום.

גם באופן אישי עברתי חוויית תקשור מדהימה שהשאירה אותי פעור-פה בזמנו, מה שרק חיזק את האמונה שלי שיש דברים שהפיזיקה לא יכולה להסביר (או לפחות – הפיזיקה בצורתה הנוכחית). אני מאמין שיש אלוהים בגלל שהבנתי שהאבולוציה ביקום לא הסתיימה כשהופיעו בני האדם על כדור הארץ, כפי שנדמה להרבה בני אדם. אם האבולציה פועלת כל כך יפה על כדור הארץ, מדוע שלא תפעל יפה גם במערכות שמש אחרות?

לדעתי יש תרבויות אחרות ביקום, שנוצרו לפנינו בהפרשים של מאות, אלפים ומיליונים של שנים. נראה לי הגיוני להניח שהאבולוציה הקוסמית היא לא רק התפשטות היקום והתפתחות הגלקסיות ומה שבתוכן, אלא גם התקדמות חברתית כלשהי של יצורים אינטליגנטיים, שהגיעו לרמות התפתחות שנמצאות מעבר לקיום האנושי שלנו.

אני די בטוח שיש יצורים אחרים ביקום, חלקם מתקיימים בצורה חומרית – וחלקם בצורה פחות חומרית. ומכאן כבר קל לעבור להנחה שאלוהים הוא פשוט היצור המתקדם ביותר ביקום; היקום עצמו, המודע לעצמו. אחרי 16 שנים של התעניינות בפיזיקה, עב"מים ומיסטיקה (לפי הסדר הזה), כנראה שזו מסקנה די מתבקשת מאליה.

אלוהים בשבילי הם סיבת כל הסיבות; המניע שאינו מונע. אלוהים הם סיבת היקום והקיום, והם כל אשר קיים – מהחלקיק הקטן ביותר ועד ליקום עצמו. כשאנחנו כופים על אלוהים התנהגות אנושית של שופט ותליין, או אז אנחנו חוטאים את החטא הכי גדול. אנחנו הופכים אותו לדמות אב שצריך לדאוג לילדיו – וכשהוא לא עושה את זה אנחנו מתעצבנים ומתאכזבים.

אולי צריך לחשוב על אלוהים פחות כיצור על-אנושי שצריך לתקן את כל העוולות שאנחנו מייצרים במו ידינו. שפינוזה טען שאלוהים והיקום חד-הם; מה שנקרא פנתאיזם – אין הבדל בין אלוהים והיקום. אבל בניגוד לשפינוזה, שרואה באלוהים עצם (סיבת עצמו) שאינו נגיש לשוכני היקום עצמו, אני מאמין שאלוהים הוא גם טרנצנדנטי וגם אימננטי בעת ובעונה אחת.

כמובן, יכול להיות שגם אני עצמי טועה כשאני מלביש על אלוהים את התפקידים שנראים לי נוחים – סיבת כל הסיבות, היקום המודע לעצמו וכו'. אבל משום מה נראה לי שהתפישות הללו עדיפות על פני תפישת אלוהים השופט והתליין שמחפש אותנו בנרות על כל שטות.

בסרט "שיחות עם אלוהים", מישהו מבקש מהדמות הראשית לומר מה המסר העיקרי שאלוהים רוצה להעביר לנו. ומהו המסר? משפט יפהפה, לדעתי, שמסכם את הדרך השגויה שבה אנחנו תופשים את אלוהים: "You got me all wrong".

"Of course God will forgive me; that`s His job"
Heinrich Heine