הלכה או חופש

ההלכה היהודית מול חופש הדת והמצפון של רולס

רפראט לתואר ראשון

פתח דבר

עד ימינו נשמעת הטענה כי לא תיתכן מדינה יהודית ודמוקרטית בחפיפה אחת, משום שאלו הגדרות שמעצם טבען נמצאות בניגוד מתמיד. מצד אחד כאשר מנסים להגדיר את מהות המדינה הדמוקרטית יש להסתמך על מכלול של אלמנטים שכל אחד מהם לבדו הינו תנאי הכרחי אך שאינו מספיק על מנת לקיים דמוקרטיה יציבה; ניתן לומר בכלליות כי דמוקרטיה היא משטר המכבד את ערך השוויון כאשר לכל אחד יש קול אחד בבחירות ובקבלת ההכרעות הקולקטיביות.

מצד שני, הדת מעצם מהותה שואפת לכונן משטר מדיני שיפעל בהתאם להלכה היהודית ואף מתירה כפיית חוקים אלו בשעת הצורך. רפראט זה ינסה לבחון את השאלה האם מכבדת ההלכה היהודית את חופש הדת והמצפון המאפשרים את קיום "איש באמונתו יחיה", או שמא יתברר כי הדת היהודית היא מוסד שאינו מאפשר חשיבה מקורית וחריגה מן הנורמות המקובלות בה.

ליברליזם מדיני ועקרונות של צדק

חופש הדת והמצפון של ג'ון רולס מאפשרים לכל אדם לחיות על-פי מערכת אמונותיו מבלי להפריע את אמונותיהם של אחרים. הפלורליזם על פי רולס הינו מחויב המציאות, או כפי שהוא נקרא "פלורליזם פרי מחלוקת סבירה"; דהיינו, רולס מניח את קיומם של בני אדם סבירים (סוברים שאמונתם נכונה אך לא יכפו אותה) היודעים כי לכל אחד דעותיו הוא ואין שום דרך וטעם "להמיר" אמונותיהם של אחרים (נטל השיפוט). רולס ממשיך וקובע כי מעשה מוסרי נקבע מתוך עקרונות ששום אדם סביר לא היה דוחה אילו היה מדובר על דיון במסגרת הכלל. מהי אותה מסגרת הכלל ומה הם הכללים הנוגעים לדיון שכזה?

מאחורי מסך הבערות של רולס מגיעים לבסוף כל האנשים לשני עקרונות ראשוניים של צדק המשמשים אותם בבואם לקבוע עקרונות משניים כגון חירות, שוויון וחלוקת משאבים הוגנת:

1. עקרון החירות: כל אדם ייהנה ממרב החירויות כאשר גם האחרים ייהנו מאותן חירויות בדיוק.
2.א) עקרון שוויון ההזדמנויות: מתן פיצוי לאלו הסובלים מנחיתות שרירותית (תכונות טבעיות שאינן מתוך בחירה כגון מנת משכל, פיזיולוגיה).
2.ב) עקרון ההפרשיות: חלוקת המשאבים הכלכליים תתחלק באופן שיעניק העדפה מתקנת למען אלו שנמצאים בתחתית הסולם החברתי-כלכלי.

לעקרון הראשון יש העדפה על פני העיקרון השני, דהיינו חל איסור להגביל חירויות על מנת לשפר מצבם של אלו הזקוקים לעזרה. עקרונות אלו הינם המשמעות המוסרית (והפוליטית) של החופש והשוויון של אנשים.

רולס טוען כי יש להגיע להסכמה כיצד מן הראוי לנהל חיים פוליטיים משותפים, הן בסיטואציות בהן יש או אין הסכמה בין האנשים. השלטון המדיני חייב להפעיל את עקרונות חופש הדת והמצפון כחלק ממכלול עקרונות בתוך עקרון הסובלנות. יישום העקרונות הללו על ידי המדינה מביא להפרדת הדת מן המדינה וניטרליות המדינה בכל הנוגע לענייני דת: הדבר הופך את הדת לתחום אישי בלבד.

כל אדם זכאי, במסגרת המדינה הליברלית, לצקת אילו תכני אמונה שירצה אל תוך חייו מבלי להביא לידי כך שיכפה אמונות אלו על האחר, גם אם רצונו בכך. כיוון שרולס אינו רואה בליברליזם מעין ערך מטאפיזי אלא רק מכשיר לניהול חיים משותפים מדיניים בין קבוצת אנשים שעלולים להיות חלוקים בדעותיהם, הרי שחופש המצפון הוא תוצאה ישירה של עקרונות כגון "הסכמה שבחפיפה".

כיוון שאחידות ואחדות דעות מחייבים את השלטון המדיני בשימוש בכוח על שום מגוון הדעות הקיימות בכל חברה אנושית, הרי שהשקפה מוניסטית שכזו רק תגרום לסבל מיותר (עובדת הדיכוי). כאשר מביט האדם הסביר במתרחש בעולם מנקודת מבט "חיצונית" רציונלית הרי שנקודה זו, האמורה להיות אובייקטיבית במהותה, כוללת בתוכה באופן אוטומטי כמעט את מושג הפלורליזם שמציג רולס, ולפיכך גם את חופש המצפון המאפשר את חופש הדת וחופש מן הדת.

הדת אינה נמצאת בתוך נקודת מבט חיצונית זו אשר לעיל, והרי שהיא סובייקטיבית במהותה ואינה נוקטת את האמצעים לאפשר לכל אדם לפעול על פיו צו מצפונו (כל עוד אין מתבצעת פגיעה באחר). נקודת המבט החיצונית דרושה משום שהיא כוללת בתוכה את מירב האפשרויות הקיימות, ובתוכן הדת, כך שכל אחד יכול לחיות את חייו בהתאם לאמונותיו או הרגליו גם אם לא בחר אותם באופן מודע אלא נולד לתוכם. נטל השיפוט של רולס דואג לכך שלמרות שתהיינה התנגשויות בין דעות ואמונות, הרי שתפקיד חופש המצפון, שמאפשרת מדינה דמוקרטית ליברלית, הוא לאפשר חיים משותפים במסגרת אי ההסכמה הזו; ולכך משמשים עקרונות הצדק באמנה המדומה של רולס.

כאשר מצויים האנשים בתוך מסך הבערות הרי שאין הם יודעים היכן נמצאים הם מבחינה חברתית; הם יכולים להיות עשירים או עניים, דתיים או חילוניים, זכרים או נקבות. "פחד" זה, שמא אדם "עלול ליפול" לתוך נישה לא ידועה, הוא זה אשר מביא את ההכרה בכך כי חופש הדת והמצפון הינם הכרחיים לקיום חיים משותפים. אם יגיח אדם אל מציאות שבה אין חירות ושיוויון כלפי הקבוצה שאליה הוא משתייך, הרי שאין זה מצב רצוי.

כל אחד יעדיף את הרע במיעוטו (עקרון המקסימין), ולפיכך יעדיפו כולם מדינה שבה יש חופש דת ומצפון על פני מדינה שבה מתקיימת כפייה; אף אחד לא רוצה שיכפו עליו אורח חיים מסוים, ומתוך "אגואיזם נאור" זה באים לידי מימוש עקרונות חופש הדת והמצפון.

חקיקה דתית

הדת היהודית אינה עוסקת אך ורק במדינה האידיאלית, האוטופית, אלא שמה לה למטרה לארגן את אורחות החיים הציבוריים בהתאם לחוקי ההלכה (שוחטמן, תשנ"ו). כמה הוגי דעות ופילוסופים יהודים הלכו בדרכים שונות ומגוונות, על מנת להגיע למימוש מציאותי של רעיונות אלו.

לשיטתו של הרמב"ם הרי שדמות המלך והנביא צריכים להיות בעלי מאפיינים משולבים על מנת שיוכלו לתפקד היטב הן ברמה המדינית והן ברמה הנדרשת מהם על ידי הדת: המלך צריך שיהיו בו תכונות של נביא, ואילו הנביא צריך תכונות של מדינאי. הרמב"ם משלב את מאפייני המדינאות עם אלו של הדת לכדי מקשה אחת שלא ניתן להפרידה:

מצד אחד המדינה משרתת את הדת, והתמיכה בדת כזו או אחרת נותנת לה עדיפות על פני דתות אחרות ומהווה בסיס חברתי לקיומה (נוסף לכך שההנהגה כפופה לחוקי הדת), ומצד שני משרתת הדת את המדינה בכך שיוצרת היא בסיס מוסרי בין יושביה; אנשים החיים בהתאם לאורחות חיים המוכתבים מן הדת מאמצים ומסגלים לעצמם עקרונות מוסריים מעצם טבעם, מה שמקל את קיום החיים המשותפים בין כולם במדינה.

תפיסה מנוגדת לזו של הרמב"ם במחשבה היהודית ניתן למצוא אצל הר"ן (ר´ ניסים גירונדי), במחצית המאה ה-14 לספירה. הר"ן רואה באדם יצור הרסני מחד, וכזה הזקוק להתעלות דתית ושפע רוחני מאידך, ומתוך כך יצר השקפה המפרידה בין דת ומדינה על בסיס טיעון מעשי: משפט המלך (המנהיג) נועד להסדרת ענייני המדינה הארציים, ואילו החוק הדתי נצחי "ואינו נמדד… לפי תועלתו המדינית, אלא רק בהתאם לייעודו הדתי" (רביצקי, 1999).

הר"ן צמצם את סמכויותיו של כל תחום על מנת למנוע ערבוב ענייני "חול" עם ענייני "קודש". אומנם הטיעון העומד בבסיסה של הפרדה שכזו הינו מעשי ונובע מאהדת הדת, אך הוא מכיר בכך שאין כל טעם לערבב בין עניינים מדיניים ודתיים, ותהא הסיבה לכך "רוחנית" ככל שתהיה.

במאמרו של שוחטמן (תשנ"ו) ניתן למצוא שתי דעות מנוגדות אך שאינן בהכרח תואמות לדעות שהוצגו לעיל. שוחטמן מציג עמדה אחת לפיה ההלכה מתירה כפיית חוקיה בעת הצורך מחד, אך גם מציין מספר חכמים מזמנים עברו שרואים את המציאות נכוחה מאידך ואינם ששים לכפייה שכזו משום שאין בה צורך ומשום שעשיית מצווה מצריכה כוונה; גם אם יכפו מצוות על אדם, הרי שיעשה אותן מתוך כפייה ו"לא יכוון לשם המצווה" (שם). שוחטמן מצטט את דברי הרב קוק כי אין טעם לכפות דיני מצוות על מי שמסרב לקבלן. על פניו נראה כי למרות הכל, הדת היהודית, או חלק מפרשניה לפחות, נוקטים סבלנות וסובלנות שאכן מאפשרים קיום חיים במשותף יחד עם השונה מהם.

הדת נסמכת בטיעוניה על מרכיבים מן הגישה הקהילתנית, הגורסת כי אין אפשרות להפריד את האדם מן ההקשר אליו נולד. הדת מחייבת הכרה בה במסגרת מדינית שאם לא כן, פגיעה מכל סוג ומין בדת כלשהי מהווה פגיעה בתרבות. כל אדם זכאי לתרבותו שלו כיוון שזו מהווה אלמנט יסודי בזהותו האישית ומתערבת הלוך וחזור בחייו גם מבלי היותו מודע לכך, והזכות לתרבות הינה שוות ערך לזכות לחירות, וכך מוסרת הסתירה בין תרבות וליברליזם. זכויות הניתנות לקהילה מסוימת חייבות למצוא את ניגודן בהגבלות שהן יוצרות על קהילות אחרות החיות עמה במשותף ו"אין להעניק אותן במקרים בהם חירותם של האחרים מוגבלת יותר מן הראוי" (מרגלית והלברטל, 1994).

למרות טיעוני הדת היהודית לטובת קיום מדינת הלכה, נראה כי קיימת הסכמה (ואולי אף "הסכמה שבחפיפה") בכל הנוגע לכך שחופש דת ומצפון הם מרכיבים הכרחיים בקיום חיים משותפים במדינה ליברלית, שבקיומה מכירים האנשים הסבירים. הדת עצמה לא הייתה מתקיימת באורח פעיל מבלי שתתקיים מדינה דמוקרטית ליברלית המאפשרת לה להתקיים. יש רק להסכים על העקרונות המשותפים לאוכלוסיות שונות בתחומים גיאוגרפיים חופפים על מנת להגיע לעקרונות שעליהם יוכלו כולם להסכים. הרמב"ם הוא היחיד מבין ההוגים שהוזכרו לעיל שאומנם אינו דוגל בכפייה, אך עצם רעיון ההשלמה שלו בין דת ומדינה אינו מאפשר מגוון דעות.

צביון דתי בדמוקרטיה ליברלית

לפי גישת רולס הרי שיש סיבות מספיקות להפרדת הדת מן המדינה, וזאת על מנת לאפשר חיים תקינים במשותף; אין לכפות אורח חיים דתי על אוכלוסיות משום שדת היא עניין אישי. הסובלנות אצל רולס מתבטאת בהפרדת דת ומדינה על מנת לאפשר חיים משותפים יחד עם אנשים השונים אלו מאלו ואין הוא דוגל ב"המרת" אמונותיהם והפיכתם לליברלים ופלורליסטים.

אלא שחופש הדת וחופש מדת נראים רחוקים מאוד כאשר מוצג הנושא מנקודת המבט ההלכתית. כיוון שלפני חצי מאה לערך נחתם הסכם הסטטוס-קוו על מנת להרגיע את הרוחות שסערו בין חילוניים לדתיים מתקופת הישוב ואחרי קום המדינה, וכיוון שהסכם זה היה אמור לשמש על תקן זמני בלבד אך תוקפו נשאר כשהיה עד ימינו, הרי שאנו חוזים בתוצאותיו גם כיום. הדת הממוסדת הפקיעה נושאים מסוימים כגון חתונות, גירושים, גיור (וחוקים אחרים) מידי המדינה. אין זה ראוי או צודק לתת נושאים כלל-ציבוריים שעניינם נוגע למרבית יושבי המדינה בידי קבוצת אינטרס אחת ויחידה; לשם כך נוצרו מדינות מלכתחילה.

ישנם לפחות שני מרכיבים עיקריים חופפים בין גישת רולס והדת היהודית:

1. אין לכפות על אדם קיום מצוות רק לשם קיום מצוות משום שאין בכך שום תועלת, גם לא מן הבחינה הדתית.
2. מדינה דמוקרטית ליברלית היא המאפשרת את קיומה של כל דת באופן פעיל; פגיעה במוסד המדיני הזה רק תגרום למרמור בקרב אוכלוסיות אחרות באותו שטח גיאוגרפי והדבר יהא בבחינת "יורק לבאר שממנה שותה".

דבר אחד הוא לחיות במסגרת ארגונית כלשהי כאשר קבוצת אנשים מסוימת מקבלת עליה חוקים כאלו ואחרים, ודבר אחר לגמרי הוא לחיות במסגרת ארגונית שכזו ולנסות להנחיל את אותם חוקים על יתרת האנשים שאינם מעוניינים בכך. על פניו ראינו כי באופן כללי מתירה ההלכה היהודית לכפות את חוקיה בשעת הצורך, אך אותו "צורך" כנראה אינו מוגדר כיאות.

מצד שני ראינו כי כמה מפרשני הדת וחכמיה (הר"ן, הרב קוק) מוצאים סייגים רלוונטיים לחוקים אלו ונוקטים בגישות סובלניות יותר, מי מסיבות כאלו ומי מסיבות אחרות, ומבינים כי אין טעם לכפות מצוות על אדם שאינו חפץ בהן; הדבר פשוט יגרום למרמור וריחוק לבבות. לעניות דעתי ניתן לראות בפרשנויות אלו גישה חדשה לעניין כפיית חוקי ההלכה: נראה כי הדת היהודית אכן מכבדת את חופש המצפון והדת אך משום מה הדבר אינו מתיישם הלכה למעשה במדינת ישראל.

ביבליוגרפיה

• נויברגר, בנימין (1998). הדמוקרטיה הישראלית. האוניברסיטה הפתוחה, "ממשל ופוליטיקה", יח´ 2, עמ´ 19-7.
• גביזון, רות (תשנ"ו). "מדינה יהודית ודמוקרטית: זהות פוליטית, אידיאולוגיה ומשפט", בתוך דפנה ברק-ארז (עורכת), מדינה יהודית ודמוקרטית. תל-אביב, רמות, עמ´ 222-169.
• שוחטמן, אליאב (תשנ"ו). "חקיקה דתית בחברה חילונית". מחניים, 13. מרכז ספיר לתרבות ולחינוך יהודי.
• http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/mahanaim/hakika.htm
• Rawls, John (1993). Political Liberalism, Lecture 1: "Fundamental Ideas", pp. 3-46. New York: Columbia University Press.
• Rawls, John (1999). A Theory of Justice, pp. 180-194. Cambridge, Mass.: Harvard, Revised Edition.
• רביצקי, אביעזר (1999). חירות על הלוחות (תל-אביב: עם עובד). "דת ומדינה: דגמים מתחרים במחשבה היהודית", עמ´ 63-49.
• מרגלית, אבישי, הלברטל, משה (תשנ"ח). "ליברליזם והזכות לתרבות", בתוך מאוטנר, מנחם, שגיא, אבי ושמיר, רונן (עורכים), רב-תרבותיות במדינה דמוקרטית ויהודית. רמות, אוניברסיטת תל אביב, עמ´ 106-93.