הסימולקרה של בודריאר: ברוכים הבאים למדבר של הממשי

פורסם: מרץ-אפריל 2007

לשניים מחבריי הזדמן לפגוש אישיות פוליטית בכירה מאוד (בכנסת או בממשלה, אינני זוכר); אחד מהם אמר עליה “היא דווקא ממש נחמדה”, והשני הסכים. לא ממש הבנתי מאיפה הגיעה ההערה הזו, כי הרי הוא לא מכיר את אותה אישיות פוליטית באופן אישי. איך הוא יודע אם היא נחמדה או לא? באיזה מקום היא נראתה לא נחמדה?

כמובן שהשניים חשבו שזו סתם התחכמות, אבל בעצם הם לא חשבו עד הסוף על השאלה שלי. מדוע שמישהו יחשוב שאישיות פוליטית היא לא נחמדה? האם אנו מכירים את הפוליטיקאים באופן אישי, או שבעצם רק נדמה לנו? ייתכן שהם חשבו כך בגלל החיקוי שלה ב”ארץ נהדרת”? מצחיק לחשוב שזה ההסבר. אנשי “ארץ נהדרת” מחקים אישיות פוליטית בהקצנה, ואנחנו חושבים שזו המציאות לאמיתה.

זה לא חדש, כמובן – זהו תוצר ישיר של אמצעי התקשורת. למשל:

  • אנשים שולחים מכתבי מעריצים לדמויות בדויות שראו באופרת סבון, ואף מבקשים מהן לסייע להם בעצות משפטיות או רפואיות.
  • כולנו מושפעים מדוגמנים בעיתונים ובטלוויזיה, וחושבים שכך אנו צריכים להיראות. אנחנו שוכחים שאפילו דוגמנים מרוטשים על ידי תוכנות גרפיות, כי גם הם לא מספיק מושלמים כדי למכור לנו את אשליית היופי (בל נשכח – במאה ה-19 אנשים שמנמנים נחשבו לשיא היופי, מה שאומר שאין לדימוי היופי הנוכחי שום אחיזה).
  • פוליטיקה הפכה לצורת בידור – עובדה שאנשים נבחרים להיות חברי כנסת ושרי ממשלה בגלל שהם בעלי כישורים טלוויזיוניים ולאו דווקא פוליטיים (בארה”ב – הנשיא רייגן, המושל ארנולד שוורצנגר). הפוליטיקה הפכה להדמיה – היא לא קיימת באמת; מה שחשוב הוא איך הפוליטיקאי נראה בעיני הציבור.

אפשר להמשיך עם הדוגמאות הללו עד אינסוף, כיוון שיש כל כך הרבה מהן. כשאנו רואים פרסומת של קוקה קולה, שעושה קישור אסוציאטיבי בין המשקה לבין “החיים הטובים”, אנו בעצם שוקעים בהדמיה שאין לה קשר למציאות. המפרסמים רוצים שנחוש את תחושת החיים הטובים כל אימת שנראה פחית קוקה קולה בחנות (גם אם באופן בלתי מודע), ונרוץ לקנות אותה.

התרבות האנושית הגיעה למצב שבו קשה להבחין בין הדמיה למציאות, בין מסמן למסומן (סמל לעומת המציאות שהסמל מייצג). הסוציולוג ז’אן בודריאר (Jean Baudrillard) טוען שהמצב אף יותר חמור – לא רק שאיננו מבדילים בין מסמן למסומן, אלא שאנו יוצרים מסמנים תלושים שאין להם מסומנים; סימולציה שאין לה מקור במציאות. לכך קורא בודריאר “סימולקרה”.

הטשטוש בין האמיתי לבדיוני יוצר היפר-מציאות, לטענת בודריאר – אנו חושבים שאנו חיים בעולם האמיתי, בעוד שלמעשה כולנו חיים בהדמיה של מציאות המוכתבת באמצעי התקשורת. המראה החיצוני האידיאלי, חיי המין האידיאליים, כישורים מקצועיים אידיאליים; כל אלה הם היפר-מציאויות שמשתכפלות בכל אמצעי התקשורת האפשריים, ואנו מפנימים אותן באופן תת-מודע עד שאנו חושבים שזה אופיינו האמיתי. כבר אין לנו דרך להבחין בין מה שאנחנו באמת ובין מה שמכתיבים לנו להיות.

אני משתדל שלא להאמין לתמונות הזויות ששולחים לי במייל, כי כל תמונה ניתן לזייף עם ידע מינימלי בפוטושופ. גם סרטי וידיאו אפשר לזייף במומחיות רבה, פריים אחר פריים, ולטעון כי מדובר באמת לאמיתה. בעידן שבו אפשר לרטש תמונות כאוות נפשנו ולהציגן כאילו היו אמיתיות; בעידן שבו מצלמים 20 איש צועקים ולמחרת מופיעה כתבה שבה נאמר כי הפגינו מאות ואלפים – בעידן כזה קשה לנו לנחש מה אמיתי ומה לא.

ילד נולד לתוך עולם שבו הטלוויזיה אומרת לו מראש כיצד עליו להתנהג ולהיראות, בטרם למד משהו על עצמו, על מהותו האמיתית. אנשים רבים רוצים להחליף את הטלפון הנייד שלהם בכל הזדמנות, כי נדמה להם שכך יהיו יותר מאושרים; זו השפעה ישירה של פרסומות, היוצרות מצב מודע או תת-מודע של חסך תמידי (כפי שטען גם הרברט מרקוזה, בספרו “האדם החד-ממדי”. החסכים מזויפים, אבל מרוב שאנו מוצפים בהם נדמה לנו שזה באמת מה שאנו צריכים.

אנו כל הזמן נמצאים במרדף אחר האושר, וחושבים שהמוצר הבא שנרכוש הוא זה שיביא לנו את האושר האמיתי. בעידן הפוסטמודרני ההדמיות קודמות למציאות, שבעצם כפופה להן. המידע בולע את תכניו שלו, אומר בודריאר. בודריאר אף מרחיק לכת שבעתיים וטוען כי מלחמת המפרץ, למשל, הייתה כמו משחק מחשב. בטלוויזיה הראו לנו אורות בשמי הלילה בעירק, והחיילים והמפקדים ראו את המלחמה מבעד למסכי מחשב, טלוויזיה ומכ”ם. המלחמה הזו לא הייתה שונה מהדמיה של מלחמה – כמו ישיבה בסימולטור.

משחקי מחשב הם דוגמה טובה לסימולקרה, ובייחוד משחקי הרשת. אנשים מכל רחבי העולם נכנסים לעולם ממוחשב שכולו הדמיה, שם הם יכולים להילחם ולחיות כאילו היה זה עולם אמיתי. הם מדברים ביניהם ואף משלמים כסף אמיתי לרכישת מוצרים וירטואליים. המשחקים הללו הפכו לסימולקרות כל כך טובות, עד שחברות המשחקים נאלצות לחסום אלפי משתמשים שמרמים את חבריהם למשחק.

אחת מטרילוגיית הסרטים הטובות ביותר שיצאו לאחרונה, “המטריקס”, מבוססת רובה ככולה על ספרו של בודריאר“סימולקרות וסימולציה”. בתחילת החלק הראשון רואים את ניאו מוציא דיסק מתוך עטיפה חלולה של הספר, רמז לכך שהמציאות שבה הוא חי חלולה לא פחות. אחרי שמורפיאוס משחרר את ניאו מהמטריקס ומחזיר אותו שוב פנימה בפעם הראשונה, ניאו מתקשה להבין שמדובר בהדמיה שאינה אמיתית.

“מה בעצם אמיתי”? שואל מורפיאוס בתגובה. “אם אתה מדבר על חוויות החושים שלך, הרי שאמיתי משמעו פולסים חשמליים במוח”. מורפיאוס מתכוון לכך שהמכונות המחוברות ישירות למוחו של האדם, יוצרות בו פולסים חשמליים המדמים את המציאות לפרטי פרטים. ההדמיה כל כך טובה עד שאנו חושבים שזו המציאות לאמיתה. “ברוך הבא למדבר של הממשי”, אומר מורפיאוס לניאו, ובעצם מצטט את כותרת ספרו של ההוגה סלבוי ז’יז’ק.

בודריאר לא ממש אהב את המטריקס, כיוון שבסרט יש מציאות מאחורי ההדמיה. יש מסומן למסמן – ואילו בודריאר מדבר על מסמן ללא מסומן. בודריאר מציין אבולוציה בת 4 שלבים – מהמסמן הקלאסי ועד לסימולקרה מלאה:

1. המסמן הוא ייצוג של מציאות.
2. המסמן מסווה או מסלף מציאות.
3. המסמן מסווה את היעדרה של מציאות.
4. למסמן אין קשר לשום מציאות (סימולקרה).

אנשים רבים רואים בבודריאר פוסטמודרניסט קיצוני, המקדם את אחת הטענות העתיקות ביותר בפילוסופיה: אין מציאות מאחורי הדברים, והכול הוא בעצם אשליה (סוליפסיזם). זה גם מה שאני חשבתי בהתחלה, אבל הבנתי בעצם שמאחורי הפוסטמודרניזם שלו מתחבא מודרניסט לא קטן.

המודרניזם מבוסס על המחשבה המכניסטית מסוף המאה ה-16 והלאה, על תפישת עולם רציונלית במהותה. למשל, המודרניזם טוען שלכל תוצאה יש סיבה ושעל כל שאלה ניתן לענות ב”כן” או ב”לא”. אז מה כל כך מודרני בבודריאר, לעומת הפוסטמודרניות שבה מאשימים אותו?

בודריאר טוען שמסמן ללא מסומן הוא סימולקרה ושכיום אנו שבויים בידיהן של סימולקרות רבות. כפי שזה נראה לי, בודריאר בעצם מבכה את מות המסומן – לכל מסמן אמור להיות מסומן במציאות. מאחורי כל הדמיה אמורה להיות מציאות, שעליה היא מבוססת.

בודריאר – שהיה ממשיכם של ליוטאר (“המצב הפוסטמודרני”) ושל מקלוהן (“המדיום הוא המסר”) – נפטר לא מכבר, בתחילת חודש מרץ 2007.

 

6 תגובות


  1. לא יעזור להם כלום,
    אני עדיין שונא קולה וחושב שרוב הדוגמנים והדוגמניות נראים כמו בובות פלסטיק.

    הגב

  2. למען האמת, ב”ברוך הבא למדבר של הממשי” ז’יזק (2002) מצטט את מטריקס (1999) שמצטט את בודריאר )1981). רק לשם הסדר הטוב

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *