לא עשב שוטה, מערכת הסתה משומנת היטב

אני ממש לא יכול לתאר כמה אני כועס. עוד פעם דקירה במצעד הגאווה בירושלים, על ידי אותו חלאה שדקר במצעד הירושלמי לפני 10 שנים. הקרובים למשפחתו אומרים שהם המומים מהמעשה (כאילו שהפעם הקודמת לא הספיקה כדי להבין); ואם כל זה לא מספיק, אז המצעד נערך ביום השנה לרצח המתועב בברנוער בתל אביב.

אל תתחילו לספר לי על "עשבים שוטים", קנאים בודדים שנטרפה עליהם דעתם. במדינה בה חברי כנסת ושרים מכהנים עומדים בראש ההסתה נגד להט"בים (איילת שקד, ינון מגל, אורי אריאל, בצלאל סמוטריץ', נסים דהן ושאר ירקות רקובים) – אי אפשר להתפלא שהשנאה מחלחלת מטה, ומתפרצת בסופו של דבר במעשים.

תראו מה קורה ברוסיה, מרגע שעלה פוטין לשלטון והחל להסית נגד להט"בים – כל העם כולו משתתף במסכת האלימות ומכות הרצח. ככה זה כשהדג מסריח מהראש; בסוף זה מגיע גם לזנב. אבל גם זה לא מנע ממני להיות בהלם כשחבר קרוב שלח לי הודעה שהתקבלה מאימא שלו, שמחה וצוהלת על הדקירה, למרות שהיא יודעת היטב מי ומה הבן שלה. יש אנשים שפשוט שונאים ולא יעזור כלום.

הגדיל לעשות אתר החדשות "כיכר השבת", שבדיווחו על הדקירה המשיך לכנות את האירוע "מצעד התועבה". כאילו שמעשה האלימות לא מספיק, וצריך להמשיך להתסיס את האווירה. הסתה מתחילה בדיוק מהדברים הקטנים האלה, שנראים חסרי חשיבות והשפעה. כשהם מצטברים בסופו של דבר, מישהו עושה מעשה. חופש הביטוי הוא לא חופש הביזוי, ההסתה והקריאה לאלימות.

אבל אל תתבלבלו, שנאת החינם הזו לא מגיעה רק מדתיים או מחרדים. היא חוצה מגזרים, מוצאים אתניים ומגדרים. יש מספיק חילונים, נשים וגברים, שלא מבינים "למה אתם צריכים להודיע לכל העולם שאתם כאלה, תעשו בבית שלכם מה שאתם רוצים". פייסבוק מפוצץ בתגובות שלהם. מעניין אם הם היו שואלים אותה שאלה על כל מגזר אחר שיוצא להפגנה במדינה דמוקרטית, כי הזכויות שלו לא קיימות ולא מעוגנות בשום חוק. אם המדינה משתמשת בנטייה המינית שלי כדי למנוע ממני זכויות – אני אשתמש בנטייה המינית שלי כדי לקבל זכויות.

נקודת האור היחידה שאני יכול לספק כאן, היא שלא כולם שותפים לשנאת החינם הזו. אני יכול להעיד על אנשים רבים שמכירים אותי, אישית או וירטואלית – דתיים, חרדים, חילונים – שהנטייה המינית שלי היא לא אישיו עבורם. בניגוד למדיניות הרשמית של ישראל גם ב-2015, הם מבינים ויודעים שאני לא אזרח סוג ב', כפי שהמדינה ממשיכה להגיד לי בכל הצבעה שלה בנושא.

שר ביטחון וראש ממשלה שתומכים בלהט"בים בפייסבוק כדי לצבור תמיכה ודעת קהל, אבל ביום ההצבעה בנושא זכויות להט"בים נעלמים באורח פלא מהמליאה או מצביעים נגד – הם שיא הצביעות. ממשלה שמציגה את ישראל לתיירים כארץ נאורה שתומכת בלהט"בים, אבל במקביל מונעת מהם זכויות בסיסיות ומנהיגיה מסיתים נגד להט"בים בקביעות – היא מדינה שלא מגיע לה שלהט"בים ישרתו בצבא או ישלמו מסים בשבילה. בלי זכויות – אין חובות.

אסור לוותר. צריך להמשיך ליצור מציאות בשטח, על אפם ועל חמתם של המסיתים ושל שונאי החינם. בני אדם שונאים מה ששונה מהם כבר מאות שנים, אם לא אלפים. בלי מאבקים, הפגנות ומצעדי "גאווה" – נשים עדיין היו נרדפות כמכשפות נטולות זכות הצבעה, אפריקאים עדיין היו עבדים נרצעים ורכוש אדוניהם, ויהודים עדיין היו נרצחים בפוגרומים ובמחנות ריכוז. הכול בתמיכת מדיניות חוקית של ממשלות העולם, כמובן.

שירה בנקי, שנדקרה במצעד בירושלים, נפטרה מפצעיה.
בתקווה שיום אחד הדברים ייראו אחרת.