קצת פופר על הבוקר
פרופ' קארל פופר היה אחד מגדולי הפילוסופים של המדע במאה ה-20, בקבעו שרעיון נחשב למדעי רק אם הוא ניתן להפרכה.
דהיינו, אם אדם מעלה רעיון כלשהו אודות העולם, יש לבחון את הרעיון בניסוי על מנת לראות האם הוא תקף ופועל בעולם המציאות. עצם העובדה שקיומו של אותו רעיון תלוי על חוט השערה של הניסוי, אומרת שהוא ניתן להפרכה (באופן עקרוני); תמיד יש סיכוי שהניסוי יגלה שהרעיון בכלל לא נכון – ולכן יפריך אותו.
הפיזיקה היא דוגמה טובה למדע אמפירי שכזה – אפשר "להתעמת" עם העובדות מול ההשערות, ולבדוק מה נכון ומתי. בהתאם לכך, רעיון שאי אפשר להעמידו במבחן ההפרכה איננו רעיון מדעי. במאמר הנקרא "השערות והפרכות", פופר נותן דוגמה לכמה תורות פסודו-מדעיות שכאלה: פסיכולוגיה, מרקסיזם, אסטרולוגיה ועוד. יש לזכור שפופר אינו טוען שהרעיונות הללו אינם מועילים – הם פשוט אינם עולים בקנה אחד עם המתודה המדעית (אינם מדעיים).
פופר ממשיך ונותן דוגמה לחוסר מדעיותה של האסטרולוגיה, למשל. מה הופך את האסטרולוגיה לפסודו-מדעית? העובדה שהעולם תמיד מלא באישושים לנכונותה של התיאוריה. כל דבר שנעשה ונחשוב רק יחזק את נכונות התיאוריה, כי תמיד אפשר להסביר כל דבר באמצעות האסטרולוגיה. לא צריך אף פעם להעמיד אותה בניסוי – היא תמיד נכונה ותמיד תצא צודקת. זו הצרה איתה – אין שום ניסוי שצריך לבצע בשביל לראות אם היא באמת פועלת בעולם המציאות.
הרעיון של פופר כבר לא חדש והוא לא נחשב לחוד החנית בפילוסופיה של המדע. למרות שהרעיון כשהוא-לעצמו משמש את המתודה המדעית ברמה כזו או אחרת (השערות, ניסויים, הפרכות ועוד), הרי שהוא אינו לב לבו של המדע ושל המתודה המדעית (ובכלל, אין ממש מתודה מדעית מגובשת וכתובה, שאותה מציגים בפני המדענים ולפיה יש לפעול; כמו שאמר פייראבנד: "הכול הולך").
אני מבקש להחיל את רעיון ההפרכה של פופר על המדע עצמו. המדע הוא תהליך מסובך ומורכב להפליא שכולל ניסויים, תצפיות, מסקנות, השערות, הפרכות ועוד אלף סוגים שונים של שיטות שתכליתן היא הבנת העולם שסביבנו; מתוך ההבנה הזו אנו יכולים לשלוט בעולם, בצורה כזו או אחרת (מה שנקרא טכנולוגיה). כאן גם טמונה הבעיה – הרבה מדענים טוענים להיות המדע כתר הידע האנושי, ההסבר הטוב ביותר (ובעצם, ההסבר היחיד) לכל המתרחש סביבנו.
אני לא יודע, אבל לי זה נשמע כמו אותה פסודו-תיאוריה היכולה להסביר את כל העולם על בסיס אחד. אומנם, בניגוד לפסיכולוגיה ולאסטרולוגיה, הבסיס הזה הוא אמפירי, אבל אני מרשה לעצמי להרחיב את הגדרתו של פופר: עצם העובדה שישנו רעיון אחד ויחיד שטוען לכתר הידע האנושי – ומעבר לו אין ולא כלום – מקבילה לפסודו-תיאוריה כל-יודעת שאינה זקוקה למבחן ההוכחה על ידי הפרכה. משטור המציאות והכפפתה למוסד המדעי ולדרך חשיבתו, גרועים לדעתי שבעתיים מכל אסטרולוגיה.
ועכשיו יבואו המדענים, יעקמו אפים ויכווצו גבינים בבוז. הרי אני כנראה לא חי בעולם המציאות, כי המדע הוא זה שמאפשר לי לכתוב את הדברים הללו באינטרנט – איך אני מעז בשיא חוצפתי לצאת נגדו חוצץ… אומנם אני לא מדען בהשכלתי הפורמלית ובהכשרתי, אבל עברתי את ה"חניכה" המדעית וגדלתי לרגלי המחשבה המערבית מנעוריי ועד אמצע שירותי הצבאי.
מהמפץ הגדול ועד צבירי הגלקסיות, תפשתי את כל היקום במחשבה אינטואיטיבית אחת, והבנתי שאין כלום מעבר למה שהמדע מסוגל להציע לנו. זה רק מראה כמה אנו מופצצים באותו רעיון הקובע ש"זה מדעי" או "לא מדעי" – גם אם איננו מדענים. אפילו הביטוי "זה לא אובייקטיבי" השתרבב לכל תחום אפשרי, והוא עדות לניכוס החשיבה המדעית על ידי כל פן של החיים.
אנו מתגוררים בתוך בניין וחושבים שאנו יכולים לחקור אותו כאילו היינו מחוצה לו; אנו בוחרים להתעלם מהעובדה שבעצם אנו חלק מהמתרחש בבניין. ההפרדה המלאכותית בין "אובייקטיבי" ל"סובייקטיבי" היא פרי החשיבה האנושית מאז ימי גליליאו וניוטון – חשיבה שהפרידה את האדם מהטבע. אנו איננו חלק מהטבע – אנו מעליו; בדיוק כמו שחשב פייר סימון דה לפלאס, כשאמר שאפשר לתאר הכול מנקודת מבט חיצונית למציאות. האידיאליזציה הזו אולי טובה לביצוע חישובים ולפיתוח המדע והטכנולוגיה, אבל כשמחילים אותה על כל אספקט של המציאות – היא הופכת לנטל במקום לנכס.
המכניקה הקוואנטית – שהיא גדול הרעיונות המדעיים של המאה ה-20 – הראתה, בדרך כזו או אחרת, שהטבע אינו אדיש לנו, גם אנו מתעקשים להיות אדישים אליו ולחשוב שאנו לא חלק ממנו. אלקטרונים מתנהגים כגל או כחלקיק, בהתאם לניסוי שאנו בוחרים לעשות. אז מה כאן אובייקטיבי ומה סובייקטיבי?
אני לא טוען שהמכניקה הקוואנטית ממוטטת את המתודה המדעית; כל מה שאני טוען הוא שאולי יש דרכים אחרות לחשוב על העולם, לפני שאנו רצים בהתלהבות וקובעים שמצאנו את השיטה האחת והיחידה. כי בסופו של דבר, מאותה שיטה יוצאת הידרה מרובת ראשים שמוכיחה לנו שהמציאות היא לא כל כך "חד וחלק" כמו שחשבנו. אנחנו לא יכולים לשרטט ניסוי נפילה משופעת בקורס פיזיקה, ולצפות שנעשה את אותן אידיאליזציות גם בחיים האמתיים. המדע הוא רק דרך אחת לתאר דברים.
רעיון אחד שמשתלט ודוחק את רגליהם של רעיונות אחרים מהשטח, מספיק כדי ליצור "דיקטטורה מחשבתית", במובן מסוים. הדיקטטורה הזו מתבטאת בהפגנת בוז נורמטיבית – אם אתה לא חושב שהמדע הוא התשובה לכל, אתה עובד אלילים שמתכחש לעובדה שהמדע והטכנולוגיה הם אלו שמספקים לך את כל הנוחות שבה אתה חי. אלא שאני לא חושב שהישגים מעולים הם בסיס טוב לטעון שרק המדע הוא המלך ואין בלתו. למדע יש הישגים מעולים שכמותם לא נראו בכל ההיסטוריה האנושית, אבל מפה ועד הכפפת המציאות עצמה לאורח החשיבה המדעי, יש הרבה מרחק.
ושוב אני חוזר לפופר, ולטענתו ש"אסור להאמין" לרעיון אחד הטוען להסבר כולל של כל הקיים. המדע מצוין במה שהוא עושה, אבל כשמחילים את המתודה המדעית על אנשים ועל אינטראקציות חברתיות – במטרה להיות "אובייקטיביים" – אנו מאפשרים למדע דריסת רגל בתחומים שכלל אינם קשורים אליו. רק ריבוי הרעיונות בעולם הוא ערובה לגילויים אמתיים, ויהיו אלה אסטרולוגיה או פסיכו-דינמיקה. לא המדע הוא הבעיה, אלא המדענים. הם אלו שמפחדים מריבוי של רעיונות, ויהיו אלו רעיונות נכונים או לא נכונים – זה ממש לא משנה.
אם אני בוחר להיות טבעוני, כי אני לא רוצה על מצפוני את סבלם של בעלי החיים כדי שיהיה לי סטייק עסיסי על השולחן, אין זה אומר שמעתה מותר לי לכפות את רצוני על אחרים – ותהא מידת הצדק גדולה ככל שתהא. אז למה אנו נותנים למדע להיכנס בדלתות בהן הוא אינו אמור לעבור?
מצחיק לחשוב על כך שאחד מחסידיו הגדולים ביותר של המדע – דהיינו אני – הפך לאחד שרק רוצה להראות כמה המדע שבוי בפרדיגמה שלו עצמו; להראות שהמדע נכון עד גבול מסוים בכל פעם (כי הרי גם המדע מתפתח). אולי היה זה הגורל שהחליט שאחרי שאבין את מהות המדע, אבין במקביל גם את חולשתו הגדולה ביותר – הניסיון להיות ההסבר האחד והיחיד לכל. יש לי הרגשה שגם התיזה שלי תעסוק בנושא הזה, בצורה כזו או אחרת.
יכול להיות שה"פחד" שלי מניסיון "ההשתלטות של המדע", נובע מכך שאינני מסוגל עוד להכפיף את עצמי לשום צורת מחשבה מלבד זו הדוגלת בריבוי. פעם לא היתה לי בעיה עם זה, אבל כיום רעיון האחדות והאחידות יוצר בי תחושת מחנק (והרי לכם הסבר פסיכולוגי לכל ההתנגדות הזו שאני מציג פה).
אני רואה את המציאות כמו דיאגרמת ון מורכבת להפליא – אינסוף עיגולים בגדלים שונים החותכים אחד את השני ויוצרים ממשקים רבים ושונים בינם ובין עצמם (או לא יוצרים ממשקים – זו גם אפשרות). הרעיון הכללי הוא להבין שאין עיגול אחד שמקיף את כולם. יש כמה עיגולים גדולים יותר מהאחרים, עיגולים שיוצרים את מספר הממשקים הגדול ביותר עם האחרים, אבל עדיין – אינם מקיפים את כל היש ואת כל הניתן לידיעה.
לצורת המחשבה הזו אין שום נגיעה לעובדה שהמדע הוא זה שמייצר את העובדות ואת ההישגים הכי טובים ואמינים בעולמנו; היא פשוט נוגעת לצורך אישי שלי לראות מעבר למה שמוכתב לי ולא לקבל כמובנת מאליה את העובדה שרק למדע הפתרונים לכל. ההיסטוריה שבעה מכל מיני רעיונות שהתיימרו לדעת הכול, תוך דריסת אלו שלא הסכימו להם.