כל קשר למציאות מקרי בהחלט

"הכל זורם" (הראקליטוס, 2,500 לפנה"ס)
האינטרנט הוא תוצר של החברה הפוסטמודרניסטית, כך טוען אחד המרצים שלי באוניברסיטה. בני האדם עדיין מצויים בחשיבתם בשנת 1,500 לספירה, אך האינטרנט מהיר הרבה יותר. אם עד לימי הביניים היו לא יותר מ-100 אלף ספרים בעולם כולו, הרי שמהמצאת הדפוס ב-1457 והלאה התרחשה "התפוצצות", ותוך שנות דור אחד היו באירופה בלבד מעל 9 מיליון ספרים, מה שהעלה פלאים את רמות הידע ואת מספר האנשים שידעו קרוא וכתוב. האינטרנט עושה לנו מה שמהפכת הדפוס עשתה לאירופאים של אז.

אני מבין מדוע יש לכנות את העידן הנוכחי "פוסטמודרניסטי", אך מה שלא ברור לי הוא מדוע צריך לעשות מזה עניין כל כך גדול. אז מה אם אמר מישל פוקו ש"האחר" מגדיר את הנורמליות שלנו, אם ז´ק דרידה צמצם הכל לטקסט שיש להעביר אותו דקונסטרוקציה ומרשל מקלוהן טען כי "המדיום הוא המסר". כל אלו, לדידי, הן התפתחויות תרבותיות ולא איזה בליל מושגים סוליפסיסטיים המצדיקים מעבר דרסטי-דרמטי לאיזו תקופה שצריך קורס אקדמי בכדי להבין (Solipsism, היפותיזה לפיה למציאות אין קיום ללא סובייקט התופס אותה). אינני מסכים לטענה כי ההתפתחויות התרבותיות הללו מהירות יותר ממהירות התגובה האנושית שנשארה הרחק במאות הקודמות; התודעה האנושית היא שיצרה את ההתפתחויות הללו. גוטנברג אומנם לא צפה את התפוצצות האוכלוסין של הספרים, אך התודעה האנושית מסתגלת מהר מאוד למצבים שכאלו. אנו איננו מתייחסים לאינטרנט כאל מהפכה משום שאנו חיים בתוכה, ולא משום שאיננו מסתגלים אליה; ה"אדישות" במקרה הזה היא תוצר חברתי ולא תודעתי.

המשיך אותו מרצה נבון ושנון (ועל כך אין עוררין), טען כי האוניברסיטאות, המוסדות וכן האדם המודרני ה"נאור" הם פאסה, ובכדי ליישם בפנינו את השקפתו הפוסטמודרניסטית בעליל, שבר את מסגרת השיעור ונתן לנו את השאלות והתשובות למבחן בסוף הסמסטר. מבחנים אינם משקפים דבר. אם אתם רוצים להעריך ידע, תעשו עבודות; כך לפחות כולנו נזכה להיות שותפים בידע. מיותר לציין שהייתי מחויך לגמרי משך כל אותם שעתיים; קשה שלא להיות מרותקים אליו, לאותו מרצה מדהים ולא-שגרתי שקורא לאיינשטיין וניוטון "באבא". כבר עברתי אצלו קורס אחר בפילוסופיה והייתי מוכן למעט משגעונותיו אלו, אך הפעם הצליח להפתיע אותי לחלוטין. וכל זאת לשם מה? בכדי להראות לנו, הסטודנטים השוקיסטים, שהקבוע היחיד הוא שינוי, וזאת בניגוד לחשיבה המודרנית "הישנה" הגורסת כי יש אמת אחת ולא ריבוי של אמיתות. ממש מצגת תכלית ראויה לשמה.

התקופה המודרנית ה"בזויה" החלה כנראה במאה ה-17 עם רנה דקארט, אייזק ניוטון, עמנואל קאנט וממשיכיהם בחשיבה נוסח "יודע שען נפש שעונו": אם יהיו בידינו כל הנתונים בנוגע למערכת מסוימת, נוכל לחזות את התנהגותה; פייר סימון דה-לפלאס ודאי גמר במכנסיו עת שחרר את הצהרתו זו לחלל העולם במאה ה-18. במאמר מוסגר אציין כי דר´ סטיבן וולפרם, פיסיקאי תיאורטי גאון שקיבל את הדוקטורט שלו בגיל 20, טוען כי משוואות מתמטיות טובות לתיאור תהליכים פשוטים כמו ליקוי ירח וניבוי סטטיסטי של פונקציות גל קוונטיות, אך כושלות כאשר מדובר במערכות מורכבות בתחומי הביולוגיה, הפסיכולוגיה וכו´. במקום להשתמש במשוואות, אומר דר´ וולפרם, ניתן להשתמש בסיבוכיות חישובית של "אוטומטים תאיים" המבוססים על כללי התנהגות פשוטים של כל תא ותא; כך יוצא שניתן "לייצר" התנהגות אנושית, מתמטית, פיסיקלית, וכו´. סוג "חדש" זה של מדע דומה מאוד לדברי לפלאס מן המאה ה-18, אך בה בעת גם שובר את המדע המודרני הנסמך על משוואות. האם וולפרם הוא מודרניסט או פוסטמודרניסט? יש לכך הקבלות גם לגרסת מנואה מנדלברוט מתחילת שנות ה-80, שהראה שאפילו המשוואה הכי פשוטה יכולה לייצר התנהגות כאוטית לגמרי (בשיטת האיטרציות המוכרת לכל מתמטיקאי/איש מחשבים), כך שאפילו אם התנהגות אנושית היא תוצר של כללים דטרמיניסטיים, הרי שהרצון החופשי עדיין מתבטא בצורת הרכיב האי-ליניארי.

המודרניות מן המאה ה-17 ואילך טוענת שיש אמת אחת שניתן להגיע אליה, ולכן מתאפיינת במושגים כגון רציונליות, פשטות, מדע קלאסי, מכניות, אוניברסליות, אחידות. הזמן והמרחב אליבא דניוטון מוחלטים, והם המסגרת בתוכה מתרחשים אירועים (אירוע הוא מצב בעל 2 קואורדינטות: מרחבית וזמנית). פוסטמודרניזם, לעומת זאת, מתהדר במושגים כגון מורכבות, כאוס, הוליזם, אי-וודאות, שבטיות, אורגניות, דיגיטליות, קוד פתוח. הכל הוא תוצר אסוציאטיבי מבוזר וללא מקור ראשי, כמו ההיפרטקסט האינטרנטי: לחיצה אחת מובילה לעוד אחת, וכך אנו מובלים באופן אסוציאטיבי ולא לינארי. אין אמת יש רק פרשנויות, ופונקציות הגל הקוונטיות חוגגות.

באשר לאינטרנט עצמו, הוא אכן מבטא את הפוסטמודרניות בשיא תהילתה. כל אימת שאני מחפש אחר מידע כלשהו ברשת אני פשוט שב ונדהם מן העוצמה הזו בקצות אצבעותי. כמויות המידע העצומות האגורות ברשת האינטרנט הן פשוט בלתי נתפסות; דר´ דוד פסיג (1997) טוען שכיום המידע מכפיל את עצמו כל שנה וחצי, וצפוי שבעשור השני של המאה ה-21 יכפיל עצמו המידע בערך כל חודש. המחשב בכלל, והאינטרנט בפרט, הם הרחבה של המוח האנושי. יש רציונליות בסיסית מאחורי האינטרנט, דהיינו קבוצת מחשבים מחוברים ביניהם, ועם זאת הם פועלים בצורה מבוזרת, אסוציאטיבית, היפרטקסטואלית. מה פלא שהומצא המושג "היפר-טקסט" שעומד בניגוד לכל טקסט אחר; הטקסט הרגיל של הספרים והידע הכתוב כבר מיושן משום שהוא מיישם למידה פסיבית: קריאת טקסט ומעבר מפרק לפרק בצורה ליניארית, מן ההתחלה לסוף. באינטרנט אין שום הבטחה שכך יהא הדבר, ובעצם, האינטרנט מבוסס על מעברים אי-לינאריים בין הטקסטים. יתרה מזאת, האינטרנט משלב את כל טכנולוגיות התקשורת כגון טקסט, דואר (E-mail), רדיו, טלויזיה, טלפון (VoIP) ואף מוסיף ערכים אחרים כגון חיפוש כולל במאגרי מידע ואתרים, יצוג ממשלתי, מסחרי ואישי ואף רשת סמנטית עתידית שתוכל לדעת מה אנו רוצים ממנה באמצעות ניתוח מעמיק.

"הספר המודפס הראשון יצא לפני 550 שנה. העיתון הראשון יצא לפני 350 שנה והחל את עידן התקשורת המודרנית. תכנית הטלוויזיה הראשונה יצאה לפני כ-70 שנה והביאה לשיא את התקשורת המודרנית. מהשיא אפשר רק ליפול. תכנית האינטרנט הראשונה יצאה לפני כ-5 שנים והחלה את עידן התקשורת הפוסט-מודרנית שהיא גם התקשורת הפוסט-טלוויזיונית. מלפני כשנתיים יש אתרי אינטרנט שהרייטינג החודשי שלהם גבוה מתחנות הטלוויזיה הפופולאריות ביותר בארה"ב.

במה שונה התקשורת המודרנית של העיתון והטלוויזיה מהתקשורת הפוסטמודרנית של האינטרנט? השוני המרכזי הוא בכך שבאינטרנט כל אחד יכול לפתוח אתר או לשלוח ולקבל אי.מייל בחינם. בעיתון ובטלוויזיה לעומת זאת, תנאי להקמת תחנה או עיתון הוא עשרות מיליוני דולארים, או קירבה לשילטון, או (בדרך כלל) שניהם. כתוצאה מכך מה שקורה בעיתונות ובטלוויזיה אינו תקשורת כלל וכלל, אלא צבירת משאבים ריכוזית. תקשורת אמורה להיות דו-שיח או רב-שיח. אך העיתון והטלוויזיה יוצרים חד-שיח (מונולוג) של קבוצת מיעוט שמתבטאת וקבוצת הרוב שאינה יכולה להתבטא. זהו האספקט החברתי-פוליטי-תרבותי של "התקשורת" המודרנית, או כפי שהפונדמנטאליסטים הקדם-מודרנים מכנים אותה שלא בצדק תשקורת.
נעבור לאספקט האינפורמטיבי-כלכלי. משרדי פירסום, מפרסמים ומשרדי יחסי ציבור, מכתיבים ולו בעקיפין את התכנים ואת סדר היום של התקשורת העיתונאית טלוויזיונית. לכן המידע שלה הוא ערטילאי ומנותק מהמתרחש בשטח. דוגמה בולטת מתרחשת בימים אלה בקוסובו ובסרבייה. רשת הסי.אן.אן. עם כל העוצמה שלה מנותקת מהמתרחש בשטח. היא כמו "פיל בחנות חרסינה", היא גדולה מדי על המידע העדין והשברירי העולה מהמתרחש בקוסובו ובסרביה. הנייר של העיתון והאלקטרוניקה האנלוגית של הטלוויזיה הגיעו לקצה דרכם. האלקטרוניקה הדיגיטאלית של האינטרנט עדינה יותר ויש לה "רזולוציה חדשותית" גבוהה הרבה יותר מזו של עיתון הנייר הקשיש והסנילי ומזו של הטלוויזיה המזדקנת והמתנתקת מסביבתה.
דוגמה בולטת אחרת היא הבחירות לראש הממשלה בימים אלה. לבחירות אלו אין שום חשיבות… החשיבות היחידה שלהם היא ברווחים הפוליטיים של פוליטיקאים וברווחים הכלכליים של העיתונים ומשרדי פרסום ויחסי ציבור. בסוף שנות ה-90 יחסי החוץ נקבעים לא על ידי ראשי ממשלות של מדינות, אלא על ידי "המוכתר" של הכפר הגלובאלי וחמולתו האמריקאית. לכן זה לא משנה אם יהיה זה ביבי או ברק או בגין. כולם יחזירו עוד שטחים לפלסטינים בהתאם לתכנית של מוכתר הכפר הגלובאלי. ומה עם יחסי הפנים? לפוליטיקאים ולאנשי הטלוויזיה והעיתון אין שום אינטרס לדון לעומק ביחסי הפנים ובבעיות הפנים של ישראל.

האזרח הדיגיטאלי הפוסטמודרני, כמו האזרח המסורתי הקדם מודרני, כבר הולך מעבר לחלוקה חסרת המשמעות בין שמאל לימין, בין מרץ למולדת. שכן ברור לו ששתיהן מפלגות מודרניות עם סדר יום שכבר לא-רלוונטי למציאות של סוף המאה ה-20. האזרח הדיגיטאלי עובר לאמצעי התקשורת הדיגיטאליים האלטרנטיביים." (דר´ אשר עידן).

האינטרנט שינה את המודעות והתודעה האנושית. אם פעם היה צריך ללבוש בגדים שחורים וכיסוי ראש ולפרוץ לכספות, היום ילדים בני 10 יכולים להעביר מיליונים לחשבון בנק בלחיצות כפתור; הצורך לצאת החוצה ולבצע פשע כבר אינו קיים בעידן המידע ולכן המושג פשיעה משתנה; זה לא נראה כמו פשע בדיוק כמו שתרבות החלפת הקבצים נוסח נאפסטר (ז"ל), קאזה ואי-מיול אינה נחשבת פשע בעיני המשתמשים. האם כל מחליפי הקבצים הם פושעים, או שמא יש לשנות את ההגדרות על מנת להתאימן למציאות החדשה? איומים בתביעות משפטיות לא ממש עוזרים, ובתי משפט בארה"ב כבר פסקו פסיקות תקדימיות בנוגע לכך שהחלפת קבצים אינה עבירה על חוק זכויות יוצרים. מושג האתיקה ברשת (נטיקה) שונה לחלוטין ממושג האתיקה בעולם האמיתי (עד כמה שניתן לומר עליו שהינו אמיתי…). ניתן לטעון כי הפוסטמודרניזם אולי משנה את תפיסותינו באשר לקיים, אך הוא אינו משנה את הקיים עצמו, כך זה נדמה עוד מתחילת התקופה המודרנית. מה שמפליא בה, בתקופה הזו, הוא לא שכולם חשבו במונחים מכניים נוקשים, אלא שלא כולם חשבו כך; בעצם, מה שאנו חושבים שקיים, הוא מה שמשנה.

שלילת המציאות
פוסטמודרניזם היא תורה רצינית בהחלט והיא אכן מפגינה איכויות ופרשנויות חדשות שישאירו אף את השנון באנשים פעור פה, אך רמות ה"זלזול" שבה חורות לי לעיתים במקרים מסוימים. אומנם דיוויד יום, שחי במאה ה-18, לא מוגדר כפוסטמודרניסט, אך ניתן לפרש את הגותו באשר לבעית האינדוקציה והתודעה האנושית כאי פוסטמודרני בעליל באוקיינוס של מכניזם. באשר לאינדוקציה שואל יום שאלה פשוטה מאוד: כאשר אנו מורידים את מפסק החשמל, איך אנו יודעים שהאור יכבה? במבט ראשון נראית השאלה הזו טיפשית בטירוף; הרי ברור, נענה לו, שידוע לכל שמפסקים מכבים ומדליקים את האור. אם נרצה להיות יותר פרקטיים בתשובתנו ליום, נוריד ונעלה את המפסק מספר מסויים של פעמים, ובכוחה של האינדוקציה ננסח היגד כללי מתוך אוסף של תצפיות האומר שכל אימת שמורידים את המפסק האור כבה.

כאן ינפח יום את נחיריו בבוז ויביא לנו אותה בהפוכה עם אצבע משולשת; אין שום דרך (לוגית) לדעת שאירועים מסוימים יתרחשו בשרשרת, מה שנקרא סיבתיות ("הבעיה הלוגית של האינדוקציה"). היסק אינדוקטיבי אינו תקף מבחינה לוגית מאחר בהיסק כזה יכול להיות מצב בו כל ההנחות (כל המקרים הפרטיים) אמיתיות אך המסקנה (ההכללה) שקרית. ההגדרה של טיעון תקף היא כי אם הנחות הטיעון תקפות אזי בהכרח המסקנה אמיתית; גורם מכריע נוסף גורס כי המסקנה אינה יכולה להכיל יותר מידע מן הטענות שהובאו לפניה:

טענה: אם יש עננים אז יורד גשם
טענה: יש עננים
– – – – – – – – – – – – – – –
מסקנה: יורד גשם

טיעון זה תקף בגלל צורתו (Modus Ponens) למרות שההנחה הראשונה בו שקרית.

ניתן לצמצם את הטיעון ע"י הצבת משתנים:

אם א´ אז ב´
א´
– – – – – – –
ב´

עוד סוג של טיעון תקף בלוגיקה נקרא Modus Tollens:

אם א´ אז ב´
לא ב´
– – – – – – –
לא א´

דוגמאות לכשלים לוגיים שאנשים נוטים בטעות לעשות:

אם א´ אז ב´
ב´
– – – – – – –
א´

(הכשל הנ"ל נקרא "כשל חיוב המסקנה")

כשל לוגי נוסף:

אם א´ אז ב´
לא א´
– – – – – – –
לא ב`

צורתו של טיעון אינדוקטיבי תהיה כדלקמן:

ל a1 יש התכונה P
ל a2 יש התכונה P
…..
…..
…..
ל an יש התכונה P
– – – – – – – – – – – – – – –
לכל ה aים יש התכונה P
(או: ל an+1 יש התכונה P)

ניתן לראות שמסקנתו של טיעון אינדוקטיבי, מעצם הגדרתו, מכילה יותר מידע מאשר טענותיו, איסור מוחלט בלוגיקה הפורמלית. כלומר, אמיתות הטענות אינה מבטיחה את אמיתות המסקנה; לעולם לא נוכל לדעת בוודאות האם אין ברבורים ורודים בכדה"א.

הבעיה הלוגית של האינדוקציה, בניגוד לבעיה המתודולוגית של האינדוקציה שעניינה איסוף כל העובדות תחילה והסקת המסקנות לאחר מכן (איך נדע שאספנו את כל העובדות, וכו´), מהווה אבן נגף לכאורה במדע המודרני הנסמך על אוסף תצפיות שמהן נגזרים חוקים כלליים. אומנם המדע דהיום עושה גם את ההפך, דהיינו בניית תיאוריה ונסיון לראות האם התצפיות מאששות אותה, אך זהו בעצם צידה האחר של אותה המטבע: היפותיזות חייבות להיתמך בתצפיות מן העולם האמיתי בכדי שנוכל לדעת האם הן נכונות (או לפחות, קרובות למתרחש בטבע). העניין הוא שהמדע מתפקד יפה מאוד למרות הכשל הלוגי הזה, ואני חוזר ומדגיש שזהו כשל לוגי בלבד; אחרת לא הייתם יכולים להתייסר בנפתולי החיבור הפלצני הזה, שכן רק הטכנולוגיה, המדע הישומי, מאפשרת את קיום האינטרנט.

באמצעות בעיית האינדוקציה של יום ניסיתי להראות שכל עוד אנו נשארים ברמה הרעיונית, ה"זלזול" הסוליפסיסטי שמביעה הפוסטמודרניות במושגים המודרניים נהיר, מובן ואף מקובל. אינני שולל את התפיסה לפיה המציאות סוביקטיבית ואין בה ערכים מוחלטים; אך לצורך כל עניין ודבר מעשיים, המציאות עדיין קיימת, או לפחות זו שאנו מכירים: עץ הוא עץ וכך אנו קולטים אותו (ריאליזם נאיבי נוסח דקארט, שווה ערך למודרניזם ולמכניקה הקלאסית). דומה הדבר לשלטון הכסף בעולמנו; מהו כסף, אם לא פיסות מתכת ונייר בעלות משמעות שרירותית שאנו, בני האדם, הענקנו להן. הכסף אינו קיים "באמת" מעבר להיותו גוש מתכת או נייר, אך הוא בכל זאת הגורם העיקרי בעולמנו. כך יוצא שגם אם הכסף "לא באמת שם", אין זה מעלה ואינו מוריד – אנו עדיין זקוקים לו במסגרת קיומנו "המוגבל".

מה בעצם קורה כשאנו קולטים רשמים מן העולם החיצון ומה גורם לנו לחשוב שזו המציאות לאמיתה? בריאליזם הנאיבי של דקארט, המבטיח לנו שאין אנו חולמים שאנו קיימים, אין כלל בעיה. לעומתו טוען ג´ון לוק כי יש עצם כלשהו, איננו יודעים מהו, אך משהו ממנו מגיע אלינו באמצעות החושים וזהו יצוג אחד מיני רבים שיש לו (תורת היצוג, או האידיאות). ממשיך אחריו ג´ורג´ ברקלי, עולה בדרגת הקיצוניות, ואומר שאם כל שאנו מסוגלים לקלוט הם רשמים מאותו עצם, הרי שאין עצם – כל שקיים הוא האידיאות והשכל שבתוכו הן מתקיימות. מגדיל יום לעשות, מקעקע גם את התפיסה הקיצונית הזו ממילא, ומשחרר לאוויר העולם הצהרה נוסח "אין שום דבר מלבד אידיאות". השכל אליבא דיום איננו אלא שרשרת של רשמים אינדיבדואליים הבאים בזה אחר זה ללא כל קשר ביניהם, והיוצרים תחושה של "אני" או של "מציאות". יום כפר בהתמדת קיומו של מושג ה"אני" לאורך זמן משום שבני האדם מופצצים בזרם אינסופי של רשמים חושיים מן העולם החיצון, ולכן ה"אני" הינו צרור של תפיסות שונות ואין דבר לכאורה הקושר ביניהן (טענה מגוחכת לעניות דעתי שכן רק תודעה מינימלית כלשהי קולטת רשמים, והיא איננה ´טבולה רסה´). טענת התודעה ביחד עם בעית האינדוקציה מביאות את יום לסף דלתו של הסוליפסיזם (דיוויד יום: אבי מכניקת הקוונטים? המשך יבוא…)

המפנה הלשוני?
באותו "סוליפסיזם טקסטואלי" חטא גם ז´ק דרידה (או בעברית, יעקב דרעי) עת מצא אנטיתיזה מושלמת למשנה הסטרוקטורליסטית מחפשת-המשמעויות ומבני-העומק, והפך בכך לאחד מאבות הפוסטמודרניזם. בעוד הסטרוקטורליזם משתמש בסמיוטיקה (תורת הסימנים) על מנת לפרש טקסט ולמצוא בו תבניות בסיסיות, גורס הפוסט-סטרוקטורליזם כי לטקסט/שפה אין יציבות וקביעות במשמעותן ולכן אף אחד אינו יכול להתיימר להיות בעל סמכות כלשהי בפרשנותם; אי לכך ובהתאם לזאת, פרשנות היא פעולה חופשית הדומה יותר למשחק מאשר לניתוח (הנפלינג [1992]. אסתטיקה: מבוא פילוסופי). הסטרוקטורליזם גורס כי בני אדם אינם ממציאים משמעויות למילים בעודם מדברים; כולנו עושים שימוש במילים שכבר היו מוכרות לאלו לפנינו. "מילה [או פעולה חברתית] מקבלת את משמעותה ממבנה [משמעות] פומבי… שקיומם אינו תלוי ברצון או בגחמה של דוברים יחידים" (הנפלינג, 1992). לשפה יש מבנה המאלץ את כולנו להשתמש באותן מילים בעלי אותה משמעות.

הפוסט-סטרוקטורליזם של דרידה, או בשמו הנוסף "דקונסטרוקציוניזם", מקעקע את התפיסה הזו על סמך אלמנט פשוט מאוד הלקוח מגישתו הסטרוקטורליסטית של פרדיננד דה סוסר: באותה המידה שבה אני אומר "כלב" (מסמן) על מנת לציין את אותו בעל החיים המדובר (מסומן), הייתי יכול לומר גם "לופי" או "איציק" אילו בני אדם היו מקבלים את משמעותן כמתארות את בעל החיים דנן. מאיחוד המסמן עם המסומן נוצר "סימן" מוסכם, וההסכמה בנוגע לו היא שרירותית בדיוק כפי שהמושג אמנות הינו תלוי-הסכמה שרירותית בקרב האנושות, ועל כך סמך דושאן כשהציב משתנה במוזיאון וקרא לה "מזרקה". השרירותיות הסטרוקטורליסטית של השילוש מסמן-מסומן-סימן משמשת כלי ניגוח בידי דרידה כנגד הסטרוקטורליזם עצמו.

כשסוקרטס ניסה לפני 2,500 שנה להגדיר "מהו צדק?", הייתה לו דעה ברורה על כך שלמילה יש הגדרה חד-משמעית. עד תחילת המאה ה-20 חשבו שכך זה צריך להיות, ושבנוסף להגדרה יש לכל קבוצת מילים מסוימות תכונה מהותית משותפת הגורמת להן להיות דומות. דוגמא: המילה "משחק" (game) קשורה למצבים שונים של שעשוע, זכיה/הפסד, מיומנות וכו´; אך בכדי להגדיר מצב מסוים כמשחק איננו חייבים למצוא קבוצת תנאים הכרחיים ומספיקים על מנת לאתר תכונות מסוימות בסיטואציה כזו או אחרת בכדי לשייכה לקבוצת המשחקים; אפשר למצוא קווי דמיון משותפים שחלקם קיימים בפעילויות מסוימות על מנת שאלו יקראו משחק. בדוגמת המשחק השתמש לודוויג ויטגנשטיין על מנת להראות כי מילה יכולה למלא את תפקידה נאמנה גם כאשר אין לה הגדרה חד-משמעית: "המשמעות של מילה היא השימוש בה בלשון" (ויטגנשטיין [תשנ"ה]. חקירות פילוסופיות).

דרידה הראה שמשמעות אינה ישות קבועה שרק ממתינה למילה שתתאר אותה, בניגוד ל"מטפיסיקה המערבית", כפי שנהג לכנות את החשיבה המודרנית, הרואה במילה יצוג של משמעות המצויה מראש ברוחו של הדובר (לוגוצנטריות) ולפיכך הדיבור עצמו קשור למשמעות ומצוי גם הוא ברוחו של הדוב (פונוצנטריות). אין מהות קיימת, אין אמת ומקור, יש רק משחק והתהוות. אין שום פרשנות בדקונסטרוקציה אלא משחקי מילים. אין אמיתות מוחלטות ולכן גם אין מסומנים טרנסצנדנטליים (מושג שאינו תלוי במושגים אחרים לשם הגדרה, כגון אלוהים למשל). ניתן לומר שהדקונסטרוקציה עוסקת במשחקי לשון ותו לא. ז´אן פרנסואה ליוטאר מסכים עם דרידה בספרו "המצב הפוסט מודרני", באנטי-היררכיה שבו ובניסיון להראות שהכל נובע ממושג הנקרא "נראטיב" (narrative), עלילה, הכופה את עצמה על כל שיח שהוא; לפיכך יש להימנע מכל נראטיבי-על כגון מרקסיזם, נצרות וכו´. ליוטאר מגדיר את הפוסטמודרניזם כ"אי אמון בנראטיבי-על".

אני מכיר את תורתו של דרידה בצורה שטחית בלבד והיא נשמעת סבירה, למרות שישנם אלו שרואים בו שרלטן פר-אקסלאנס. הניתוח והפירוק האינסופיים המנסים להתעלות מעל לכל כוונה מקורית נראים יותר כמשחק מאשר כמתודה יציבה, והרי דרידה בעצמו התייחס לכך כאל משחק. כנראה שפוסטמודרניזם מתבטא ביכולתו ובעידודו להתנגד לכל אשר קיים, כל תבנית חברתית, תהא זו שפה/כתיבה, מעמדות, מין/מגדר, מוצא אתני, ועוד כהנא וכהנא שלל ביטויים ו"ניגודים שיניוניים", כדברי דרידה, שרק פוסטמודרניסט אמיתי יתענג באמירתם ולו לשם ניפוצם רגע לאחר מכן בחיוך של נצחון.

האם אני פוסטמודרניסט? כנראה שכן. אי אפשר לדעת.
הצרה היא שמעצם הגדרתו, פוסטמודרניזם הוא כל מה ש"אנטי", כל מה שחורג מן המוסכמות. קל מאוד להגיד שאנו חיים בעידן פוסטמודרני משום שאנו הרבה יותר שונים, כנראה, מן העידנים שלפנינו; חריגה זו די בה בכדי להעמיד אותנו בראשה של פירמידת הפוסטמודרניות. כשדושאן הציב את המשתנה שלו במוזיאון, היה זה מעשה פוסטמודרני; כל החריגים-מינית גם הם "תופעה" פוסטמודרנית משום שהם מערערים את המשולש הפטריארכלי מין-מגדר-תשוקה (דניאל עוז על פרופ´ ג´ודית באטלר), למרות ש"חריגות" מיניות היו קיימות כבר לפני אלפי שנים. אולי פוסטמודרניזם הוא מושג המקל עלינו לקבל חריגויות. פוקו אמר כי ה"אחר" מגדיר את הנורמלי וכי חולי הנפש למיניהם הומצאו על ידי החברה על מנת להצדיק את קיומם של מוסדות טיפוליים, ולא להפך. תרבות צינית, סאטירית, חסרת תוכן, שהפכה זה לא מכבר את כל פרותיה הקדושות להמבורגרים, תיחשב תמיד פוסטמודרנית.

פוסטמודרניזם הינו מושג יחסי למושא הביקורת שלו. כל מודרניזם היה בתחילתו פוסטמודרניזם, לפני שהפך לזרם רעיוני מרכזי ומקובל. הפוסטמודרניזם הוא יותר תהליך מאשר מסקנה, הוא יותר ריבוי מאשר הכרעה, מצב רוח וכיוונון מחדש, יותר מעורפל מאשר מוגדר. יש בו טשטוש גבולות וערעור על הצורך בגבולות, ערעור על המערכות הבינאריות של רע מול טוב, אמת מול הצגה, נורמלי ומשוגע, נכון ולא נכון. למודרניזם, לעומת זאת, יש תבניות רעיוניות, רציונליות, קוויות והיררכיות ברורות. הפרדיגמות (תפישות העולם המדעיות) והתבניות ברורות ומובנות זו מזו. החשיבה המודרנית מתבססת על חשיבה בינארית המבחינה באופן ברור בין ניגודים ומסווגת את העולם על פי ניגודים אלו (גורביץ´ [1997] פוסט מודרניזם).

רבים רואים בפוסטמודרניזם מותרות ניהיליסטיות של העידן המודרני (כמה אירוני! כמו שצריך…) של "חברה אנושית צינית ושבעה המקיימת משחקים טקסטואליים אינסופיים עם עצמה" (גורביץ´, 1997). הפוסטמודרניזם הוא-הוא השינוי עצמו ולכן ניתן לומר שכל ההיסטוריה האנושית היא פוסטמודרנית. עוד כשאמר הראקליטוס כי "אי אפשר להיכנס לאותו הנהר פעמיים", הרי שביטא הלך רוח פוסטמודרניסטי. כל שינוי, רוויזיה של דעות והתנגדות, כל ביקורת ובחינת המציאות לאורה, קעקוע של מוסכמות ופיתוח חדשות, ראויים להתקרא פוסטמודרניזם. לכן, אל לנו להתפאר בכך שאנו חיים בעידן הפוסטמודרני שובר המוסכמות, משחרר העכבות ומענג הבתולות (?!) [רגע של טמטום פוסטמודרניסטי חסר תוכן והקשר]. הפוסטמודרניזם הבטיח לעצמו מקום של כבוד בהיסטוריה האנושית בכך שהוא איננו תקופה או עידן שניתן לציין בשנים; הוא מהות השינוי עצמו, ועל כן מקומו בעולמנו נצחי, גם אם ישכחו יורשינו את שמו.

כל שאנו עושים הוא לצעוד במשעולי הזמן כמו רבים וטובים לפנינו. ההווה תמיד פוסטמודרני, העבר פאסה, והעתיד הוא האורגזמה הפוסטמודרניסטית המיוחלת. "התשוקה צומחת מאי מימושה", אמר גיאורג פרידריך ניטשה, והסביר מבלי משים את תכונתו הגדולה ביותר של הפוסטמודרניזם: היותו אוטופי לחלוטין.