גרפומן, שב תכתוב משהו

כתיבה“אשר גילית אינו מרשם לזיכרון אלא לתזכורת, ולא חוכמה אמיתית אתה מציע לעבדיך, אלא רק צלם של חוכמה; כי באומרך להם דברים רבים בלא שתלמדם מאומה, יחשבו… כי רבות הם יודעים, בעוד אשר רובם ככולם לא יידעו מאומה, ובהתמלאם לא בחוכמה אלא ביהירות החכמים, יהיו לנטל על רעיהם.”

תרגום ‘פיידרוס’ של אפלטון, מתוך ‘מילדות לבגרות בשביל החלב‘, עמ’ 29.


כבר אלפי שנים שאנו גזע של מספרי-סיפורים, בין שזה בעל-פה ובין שזה בכתב. בני-אדם אוהבים לדבר ולספר, מי יותר ומי פחות, וזה בא לידי ביטוי באופנים רבים. הכתיבה היא רק אחד מהם. גם אצלי.

אני מעיף מבט בבלוג, ורואה שלא כתבתי דבר מאז תחילת חודש מאי. שלושה חודשי-יובש עברו, וכמו נרקומן בקריז אני יושב מול המסך המהבהב, וביד רועדת מנסה לסחוט את תפוז הרעיונות. אומנם אני לא רואה את עצמי כגרפומן כבד שצריך לכתוב משהו כל שבוע או חודש, אבל כנראה שלעומת אחרים אני בהחלט נחשב גרפומן.

אולי זה מה שקורה כאשר אדם כותב למחייתו. כל האנרגיות, הרעיונות והמוזות הולכים לצורכי עבודה, ונוצר מצב בו הבאר מתייבשת. לא שאני מקטר על זה, חלילה. התמזל מזלי לעבוד בתחום שדורש ממני לכתוב; לא רבים הם האנשים בעולם שעובדים במה שהם אוהבים. אלא שבכל זאת נוצר אותו מצב בו אין לי משהו לכתוב עליו, ואז אני ב”קריז סופרים” (על משקל Writer’s Block).

מדוע הרבה מהאנשים שכותבים למחייתם, חשים צורך כה עז להמשיך לכתוב גם מחוץ לעבודה? כמה מחבריי לעבודה, שעוסקים גם הם בכתיבה ובעריכה למחייתם, עושים זאת גם בשעות הפנאי שלהם. אולי מכיוון שזה בעצם הפוך: בדיוק בגלל שזה זורם בדמנו עוד הרבה לפני שעסקנו בכך, היא הסיבה שאנו עוסקים בכך. כמעט תמיד הערצתי את יכולותיהם של סופרים, עיתונאים ותסריטאים; המקצועות שנחשבים לסוגה העילית של הכתיבה. אפילו חטאתי בעצמי בניסיונות כתיבה של סיפורים דרמטיים, וניהלתי יומן אישי במשך שנים רבות, שצבר לזכותו 9 מחברות ספירלה שמנות.

הייתה תקופה בה ציירתי במקום לכתוב. זה התחיל כשהייתי בערך בכיתה ג’, ונמשך עד לבגרותי, בערך באמצע השירות הצבאי. משך שנים ארוכות עשיתי מאות רישומים, בעיקר של בעלי-חיים ואחר-כך גם קצת של בני-אדם. אפילו ייעדתי את עצמי לעבודה כמעצב גרפי, ולמדתי את התחום בצורה מקצועית משך שנה. אלא שבסוף הבנתי שזה כנראה לא ממש אני, ואחרי הצבא התחלתי לעבוד ככתב טכני ועורך לשון.

משם והלאה כבר הכול היסטוריה, כי רוב המשרות שלי סבבו סביב פורמט כזה או אחר של עיסוק בתוכן: כתיבה, עריכה, הגהה ושאר ירקות. יש בה משהו, במילה הכתובה. מין סוג של היפנוזה שמהלכת עליי קסם. האנושות החלה לכתוב רק לפני 6,000 – 7,000 שנה בסך הכול; הרבה אחרי שהחלה לדבר (מאורע שהתרחש כבר לפני כ-200,000 שנה).

מדוע הדיחוי הזה, במעבר בין דיבור לכתיבה? אני לא מומחה, אבל נדמה לי שאולי מכיוון שהראשון ביניהם דורש אקט ביולוגי שמוכתב מהאבולוציה האנושית. עד שלא הייתה לנו עצם הלשון (Hyoid), כנראה שלא יכולנו לדבר אלא רק להשמיע צלילים. כתיבה, לעומת זאת, היא אקט טכנולוגי. לבני אדם הייתה את היכולת הפיזיולוגית לצייר ולכתוב כבר לפני עשרות אלפי שנים, וציורי המערות מוכיחים זאת. כנראה שנדרשה קפיצת-דרך מחשבתית / טכנולוגית, כדי לתרגם את היכולת הפיזית לכתיבה של ממש.

מעמדה של הכתיבה כטכנולוגיה, הופך אותה למשהו שונה מן המחשבה והדיבור. בעוד שמחשבה היא דבר כמעט אוטומטי (אפשר לחיות חיים שלמים ברגע אחד של מחשבה), ודיבור נמצא באמצע הדרך בין מחשבה לכתיבה, הכתיבה עצמה דורשת מאיתנו הכי הרבה: גם לחשוב מראש, גם לנסח וגם להתאמץ קצת יותר כדי ליצור את המסרים הנכונים. אולי בגלל זה היא כל-כך קוסמת לי, בדיוק מכיוון שהיא לא באה בטבעיות.

אז הנה, הצלחתי ליצור משהו מכלום. כנראה שאני באמת גרפומן.

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *