השמנה: לא מה שחשבת

קארל לה-רו (Le Roux) היה ספורטאי מקצועי בעברו, שייצג את דרום אפריקה במספר תחרויות אולימפיות. אחת ממטרותיו הייתה צבירת מאסת גוף ושריר, אבל לא משנה כמה הוא ניסה – באמצעות תזונה מתאימה ואימונים – בסופו של דבר הגיע למשקל שמעליו לא יכל לחרוג עוד.

למרות משטר האכילה והאימונים, שנתפרו במיוחד עבורו כדי שיוכל להעלות את משקלו, גופו התנגד לכל עלייה נוספת במשקל, והוא "נתקע" במשקל מסוים שלא היה לרוחו.

בשנת 2005 סיים לה-רו לימודי רפואה ולימודי דוקטורט במדעי התזונה, וכיום הוא פרופסור במחלקה לרפואה באוניברסיטת Imperial College בלונדון. במסגרת מחקריו בנושאי השמנה וסוכרת, גילה פרופ' לה-רו שני הורמונים ששולטים באכילה: גרלין (Ghrelin), שיוצר את תחושת הרעב, ו- PYY, שיוצר את תחושת השובע. ההורמונים הללו נשלחים ממערכת העיכול למוח, "מדברים" איתו וקובעים את תחושות הרעב והשובע.

במצב תקין הורמון הרעב עולה לרמות גבוהות כאשר רעבים, ומתחיל לרדת כאשר אוכלים (ובדיוק ההפך קורה עם הורמון השובע). אבל בבני-אדם שמנים, רמתם של שני ההורמונים נשארת קבועה כל הזמן, בלי קשר לשאלה האם הם אוכלים או לא. כאשר שמנים אוכלים, הורמון השובע לא מגיע לרמה גבוהה דיה כדי לגרום להם לתחושת שובע; כאשר הם לא אוכלים, הורמון הרעב נשאר במצב גבוה מדי, וגורם לתחושת רעב תמידית. זו הסיבה שרוב האנשים השמנים לא מצליחים לשמור על משקל תקין למשך זמן, לא באמצעות אכילה נכונה ולא באמצעות התעמלות.

כעת נשאלת השאלה מדוע הורמוני האכילה הגיעו למצב הזה באנשים מסוימים, בעוד שבאנשים אחרים מצבם תקין. מחקרים אפיגנטיים שנעשו בנושא, בעיקר באמצעות מאות זוגות של תאומים במשך 20 שנה, מגלים כי אצל אנשים מסוימים הגנים השולטים בהורמוני האכילה מתפקדים כראוי, ואצל אנשים אחרים אותם גנים כבויים. הגורם העיקרי והמשותף לכל אותם גנים לא-תקינים הוא לחץ וחרדה. השפעות סביבתיות שיוצרות עקה (Stress), מכבות את פעילותם של גנים מסוימים בגוף.

אומנם נכון הוא שיש אנשים שכן מצליחים לשמור על משקל תקין לאורך זמן, אבל הם מהווים מיעוט. רוב השמנים חוזרים מתישהו למצבם המקורי. אז מה בכל זאת ניתן לעשות נגד בעיית ההשמנה? מסתבר שלא מעט.

למרבה הפלא, אחת מהשיטות המוצלחות ביותר להרזיה התגלתה כניתוח מעקף קיבה (Gastric Bypass). בהליך זה יוצרים כיס קיבה קטן יותר מגודל הקיבה הרגילה, ומחברים אותו ישירות למעי הדק, תוך מעקף של הקיבה שנותרה. מה שמדהים כאן הוא לא הניתוח עצמו, שמבוצע חדשות לבקרים מזה עשרות שנים, אלא ההשפעה הכמעט-מיידית שיש לו על המנותח.

מנותחים רבים שעברו מעקף קיבה, אמרו לפרופ' לה-רו שהם מרגישים שניתחו אותם במוח ולא רק בקיבה. כל היחס הפסיכולוגי-רגשי שלהם לאוכל השתנה מהיסוד. הם כבר לא מתלהבים יותר ממתוקים, מאוכל רווי שומן וממאכלים בעייתיים אחרים. בשילוב העובדה שהם לא מסוגלים לאכול כמויות רבות לאחר הניתוח, מעקף קיבה הוא אחד ההליכים היעילים ביותר להרזיה: רוב המנותחים משילים לפחות שליש ממשקלם, ושומרים על משקל תקין מעל 20 שנה.

מה זה אומר לגבי רמות הורמוני האכילה, בגופם של מנותחי מעקף קיבה? האם ההורמונים חזרו למצב תקין, ובשל כך המנותחים כבר לא חשים רעב תמידי? סריקות fMRI המשוות בין בני-אדם רזים לשמנים לעומת כאלה שעברו ניתוח מעקף קיבה, מראות שהניתוח עושה מעין אתחול-מחדש במוח, ומחזיר אותו למצב הרגיל הדומה לקיים אצל אנשים רזים. מוזר לגלות שניתוח באיבר פיזי בגוף, משפיע מיידית על המוח. התוכנית עליה מבוסס הפוסט הזה, The Truth About Fat, טוענת שיש להמשיך ולבדוק את הנושא. בימים אלה עובד פרופ' לה-רו על חומרים כימיים שיוכלו לחקות את השפעת מעקף הקיבה על הורמוני האכילה, כך שנקבל את אותו אפקט בלי הצורך בניתוח מסובך, מסוכן ויקר.

ככל שחולף הזמן, כך מתברר שבהשמנה יש יותר גורמים גנטיים ממה שנדמה. בדיוק כפי שצבע העיניים, הגובה והנטייה לאלכוהוליזם נקבעים ברובם על-ידי הגנים שלנו, כך גם המשקל המיועד לנו. כאשר צפיתי בתוכנית, מייד נזכרתי שראיתי את פרופ' לה-רו בתוכנית נוספת העוסקת באותו נושא: מדוע אנשים רזים אינם שמנים.

במחקר זה אסף פרופ' לה-רו קבוצת אנשים מגוונת, ונתן לכולם לאכול 5,000 קלוריות ביום למשך חודש; כמות גדולה של אוכל לכל הדעות. הוא אסר עליהם לעסוק בכל פעילות גופנית, וגילה שלמרות שכולם דחסו אוכל בכמויות היסטריות, חלקם אכן עלה במשקל, אך חלקם האחר לא העלה ולו גרם אחד.

גופם פשוט דחה את העלייה במשקל, והשתמש בקלוריות העודפות לצרכים אחרים, בלי להפוך אותם לשומן. הנטייה הגנטית של אותם אנשים, היא שקבעה איך ישתמש הגוף בעודף הקלוריות: בעוד שישנם אלו שלא צריכים להתאמץ לשמור על משקל תקין, אצל אחרים כל קלוריה היא מלחמה.

בהחלט אפשר לחיות במשטר אכילה ואימונים כל החיים ולהיות רזים; אבל במצב כזה חייבים להחזיק את הרסן כל הזמן, אחרת חוזרים למצב העגלגל. איזהו גיבור, הכובש את יצרו – אומר המשפט המפורסם. אלא שאני כבר מזמן הפסקתי להילחם בנטייה שלי לאכול, בדיוק כפי שלפני 14 שנה הפסקתי להילחם בנטייתי המינית. עבורי אלו הם שני צדדים של אותו מטבע בדיוק: או שתחיה במלחמה מתמדת כל חייך – או שלא. מה עדיף?

להרחבה:
טיפול חדש בהשמנה ובסוכרת באמצעות הורמונים

נמצאה מוטציה גנטית שגורמת לרעב מוגבר ולהשמנה

חיידקי המעיים קובעים את משקל הגוף

כך חיידקי המעיים גורמים להשמנה