האם דרישות הפלסטינים מוצדקות?

הסכסוך הישראלי-פלסטיני נמשך כבר כ-160 שנה לפחות, מאמצע המאה ה-19. כבר אז – טרם היו גבולות 1948 או 1967 – פלסטינים התנהגו באלימות כלפי יהודים. מעשי האלימות, הרצח והביזה המשיכו גם אל תוך המאה ה-20, במאורעות תר"פ-תרפ"א (1920-1921), תרפ"ט (1929) ותרצ"ו-תרצ"ט (1936-1939).

באותם ימים – במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 – לא היה סכסוך על גבולות 48 או 67, כי הם לא היו קיימים. ליהודים עדיין לא הוקמה מדינה בארץ-ישראל, למרות שהם חיים בה כבר 3,000 שנה לפחות. אם גבולות מדינת ישראל עדיין לא היו קיימים בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 – מה היה התירוץ של אז, שאִפשר לפלסטינים לטבוח ביהודים?

אגב – פלסטינים וערבים רבים טוענים שהמדינה לא שייכת ליהודים; הרי היהודים היגרו לכאן מאירופה, ממדינות ערב ומאפריקה. אבל כמובן שנוח לשכוח שהאשורים והבבלים פלשו לארץ ישראל במאות ה-8 עד ה-6 לפנה"ס, רצחו רבבות יהודים ועשו טרנספר לנותרים. מה פלא שהסבים והסבתות שלנו הגיעו לכאן ממדינות אחרות – הם צאצאיי גלות אשור ובבל.

אותו דבר קרה גם במאה ה-1 לספירה, עת הרומאים כבשו את א"י ושרפו את בית המקדש הראשון, שחטו שני-שליש מהעם היהודי והגלו את הנותרים למדינות אחרות. וגם אם נחזור מהעת העתיקה לעידן המודרני – לפי מחקר היסטורי-פילולוגי שנערך בסוף המאה ה-17, רוב תושבי ארץ-ישראל היו יהודים. אי אפשר לבטל את קיומנו ההיסטורי בנפנוף-יד.

ירושלים באסלאם
איך הפכה ירושלים לעיר השלישית בחשיבותה באסלאם?

מוצאם של הערבים (או לפחות של רובם) הוא חצי-האי ערב. לפי הכרונולוגיה המקובלת כיום, לפני אלפי שנים שבטי הצפון בחצי-האי היו צאצאיו של ישמעאל בן אברהם (איסמעיל), ושבטי הדרום היו צאצאיו של יקטן (קאחטן). תקופה זו נחשבת כג'אהיליה – תקופת הבערות שלפני האסלאם (שהחל את דרכו רק במאה ה-7 לספירה). ערביי חצי-האי היו עובדי אלילים, יהודים או נוצרים.

ואז נולד מוחמד בחצי-האי, בסביבות 570 לספירה, וחווה התגלות אלוהית בשנת 610. התגלות זו הובילה אותו ליצור דת חדשה – אסלאם – ולהגר לכמה וכמה ערים. באחת הפעמים הוא יצא למסע לילי מהעיר מכה לירושלים. ב"עובדה" הזו נאחז כל מוסלמי בעולם – מוחמד הגיע לירושלים.

אלא שמומחים לאסלאם טוענים שירושלים אינה מוזכרת בשמה בקוראן אפילו פעם אחת. פסוק 1 בסוּרה 17, שבעיקר עליו נסמכים כדי להראות שירושלים שייכת לאסלאם, לא מזכיר את שם העיר כלל וכלל:

"ישתבח שמו של המסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש אל המסגד הקיצון אשר נָתַנו ברכתו על סביבותיו, למען נַראה לו את אותותינו" (תרגום: אורי רובין).

הביטוי "המסגד הקיצון" (אל-מסג'יד אל-אקצה) מפורש על-ידי מרבית המוסלמים כמיקומו של הר הבית בירושלים. אבל שמה של ירושלים עצמה לא נזכר בפסוק הזה. מסגד אל-אקצה עדיין לא היה קיים בהר הבית, בזמן שמוחמד היה שם כביכול; הוא נבנה רק עשרות שנים לאחר מכן (כיפת הסלע ב-691 לספירה, ומסגד אל-אקצה ב-705).

אם לא היה מסגד בהר הבית באותו זמן, איך ייתכן שהפסוק מתאר מסגד שכן נמצא בהר הבית? אחד הראשונים שניסה לשכתב את ההיסטוריה, היה הכליף עבד אל מאלאק אל מרוואן, שקיבע את הר הבית בירושלים כמקום נחיתתו של מוחמד. הוא זה שבנה את כיפת הסלע ואת המסגד, שנים רבות לאחר הביקור לכאורה של מוחמד באזור.

ייתכן שאותו "מסגד קיצון" היה בכלל בעיר אחרת ולא בירושלים. למעשה, מוסלמים שיעים טענו בעבר שהמסע הלילי הזה אכן הגיע לעיר אחרת. זרמים אחרים באסלאם, שלא האמינו בנסים – טענו שהמסע הלילי מעולם לא התרחש (כי בפסוק 60 בסורה 17 מצוין שמדובר בחלום, ובנוסף המסע התרחש על גבו של סוס מעופף שנקרא בוראק).

גם אם נתעלם מהשאלה האם המסע התקיים או שמא היה חלום, ונאמר שאכן היה אמתי – עדיין שמה של ירושלים לא נזכר בפסוקים הרלוונטיים, ולמעשה אינו מוזכר בקוראן כלל. אבל לך תתווכח עם 1.4 מיליארד מוסלמים.

המצב כיום
מה שמחזיר אותנו לעידן המודרני, שבו הפלסטינים דורשים את מזרח ירושלים כחלק ממדינתם. לא מספיק שירושלים לא מוזכרת בקוראן אפילו פעם אחת, אלא שאין דבר כזה עם פלסטיני – זו המצאה של העידן המודרני. אפילו חבר הכנסת הפלסטיני, דר' עזמי בשארה, אמר את הדברים קבל עם ועולם. גם ראשי אש"ף ומנהיגי מדינות-ערב מודעים לכך שפלסטין היא המצאה שנועדה להילחם ביהודים. הרי אם "פלסטין" הייתה נשארת בשליטת ירדן או סוריה, אף פלסטיני לא היה מתקומם ודורש מדינה. אבל מרגע שיש מדינה יהודית אסור לתת לה להתקיים, כי בכך שוברים את רצף האומה הערבית במזרח התיכון.

אגב – גם כשהפלסטינים כן ניסו להתקומם בירדן בספטמבר 1970, ואף לרצוח את המלך, צבא-ירדן טבח עשרות-אלפים מהם בחודש אחד (לכן הוא נקרא עד היום "ספטמבר השחור"). כך נוצר מצב שאף אחד אינו מעוניין בפלסטינים – לא מדינות ערב ולא מדינת ישראל. בדומה למצבם של יהודי העולם טרם הקמת המדינה, הפלסטינים הם למעשה פליטים חסרי-מדינה.

אז מה עושים? בדיוק כמו האירופים בימי הביניים והנאצים במאה ה-20, מוצאים את מי להאשים. במקום לחלוק בשטחי אדמה ולחיות בשלום עם ישראל – רוצחים והורגים מצד אחד, וצועקים "הצילו" מצד שני. ואכן אין ספק שטרור ומלחמה עושים עבודתם נאמנה – בגין החזיר את סיני; נתניהו החזיר את ג'נין וחברון; אריאל שרון החזיר את עזה.

כפי שאפשר לראות מהעובדות בשטח, אין שום הצדקה או ביסוס לדרישת הפלסטינים לקבל שטחים. אבל כשעושים מספיק רעש ותעמולה במשך עשרות שנים, בסופו של דבר יש מי שיאמין לשקר (כפי שידעו היטלר וסטאלין). הפלסטינים קיבלו את עזה, ובסופו של דבר יקבלו גם חלקים נרחבים מיהודה ושומרון. ומי יודע – אולי יום אחד הם גם יקבלו את מזרח ירושלים.

ומה באשר לזכות השיבה של מאות-אלפי ואולי מיליוני פליטים פלסטינים? שוב אנו נכנסים לסיפורי שקר וכזב, שאם יצליחו לחלחל מספיק עמוק כמו שאר השקרים הפלסטיניים – יפילו בסופו של דבר את מדינת ישראל על ברכיה. אומנם אכן הייתה מלחמה ב-1948, אבל היה זה הוועד הערבי העליון שהורה לפלסטינים לברוח מישראל, ואיים עליהם במוות אם יעזו לשוב לבתיהם.

ומי אשם בכל? היהודים ומדינת ישראל, כמובן. כפי שהיינו אשמים בכל דבר אחר עלי-אדמות, עוד מתקופת ימי הביניים באירופה – כך ממשיך הקורבן היהודי "להתקרבן" לו. ואין לנו הרבה ברירות, אלא "להושיט יד לשלום" אל אלו שמחרבנים עלינו. בנימין נתניהו מוכן לתת שטחים ביהודה ושומרון, כי כמו כולנו הוא יודע טוב מאוד – הטרור ניצח, וכל ניסיון לומר את האמת נופל על אוזניים ערלות.

אומנם אין הצדקה לדרישות הפלסטינים; אבל גם אם מחר יתגלו עדויות היסטוריות וארכאולוגיות הגורסות שיש צידוק לדרישותיהם, אין זה מעלה ואין זה מוריד. הם עדיין יצטרכו להכיר במציאות קיומו של העם היהודי, כשותף לחלקת האדמה הקטנה הזו, עוד מימי אברהם, יצחק וישמעאל. ואנחנו – כפי שהבינו בגין, שרון ונתניהו – נצטרך לשאת ולתת (שטחים).