דודו (אגו) טופז
כשהודיעו על מעצרו של דודו טופז בחשד לתכנון מעשי אלימות ורצח, הייתי קצת בהלם אבל עבר לי תוך שנייה בערך. הייתי בהלם כי כנראה ציפיתי שאדם שמזלו ושכלו איפשרו לו להגיע למעמדו הרם של טופז, יודה לאלוהים על מה שקיבל ולא יתכנן לפגוע באנשים. אבל כנראה שהטמטום לא עובר מהעולם – הוא רק מוצא לו נשאים חדשים בכל פעם מחדש. כנראה שמזל, שכל ומיליונים בבנק הם לא תחליף לאישיות בעייתית (בלשון המעטה).
בשנות ה-80, כשיצא המופע "פליטת פה", נהניתי ממנו מאוד, אבל משנות ה-90 ואילך דודו חשף בטלוויזיה את הצד המגעיל שלו. מאז אף פעם לא חיבבתי אותו יותר מדי' ולא השקעתי זמן בצפייה בתוכניות שלו. כשיצא לי לראות את "הראשון בבידור" מדי פעם, נגעלתי מהאגו הבלתי נשלט שלו ומהצורה שבה הוא מתנהל ביחס לאנשים אחרים – ובעיקר ביחס לנשים. אני לא פסיכולוג, ולא מעניין אותי אם הוא באמת מתייחס לנשים כאל חפצים או שהוא עושה את זה בשביל הרייטינג; בשני המקרים זה לא מוצדק וזה מגעיל.
כמה חברים שלי אמרו שהם מרחמים על דודו טופז, שהגיע למצב כזה שבו הוא מתכנן אלימות ורצח. הם חושבים שהוא חולה נפש שצריך טיפול, ולא מבינים שבטיעון הזה הם מצדיקים כל מעשה פגיעה פוטנציאלי. בכל פעם שלא יקבלו אותי לעבודה במקום מסוים, כמו שדחו את טופז, אני אאסוף שמות, אתכנן רציחות ואחר כך אטען לאי-שפיות. אין מתכון יותר טוב מזה. אם היו מפרסמים מקרה דומה, אבל של מישהו אנונימי, אף אחד לא היה מרחם עליו. בגלל שמדובר בסלב – היחס שונה. אנשים מרשים לעצמם לרחם על סלב כי הם "מכירים" אותו` תחושה מזויפת שנוצרת על ידי התקשורת.
במקרה של טופז, נראה לי שאי שפיות הוא טיעון מצוץ מהאצבע שמשתמשים בו בסרטים אמריקאים גרועים על בתי משפט. אין שום דבר לא-שפוי בתכנון קר ומחושב של אלימות ורצח; אנחנו אומרים לעצמנו שרוצחים ופושעים הם לא שפויים, כי ככה אנחנו מסוגלים להתמודד איתם – להוציא אותם אל מחוץ לגבולות הנורמלי. אומנם דודו טופז עזר להרבה אנשים בתוכנית שלו, אבל עם איך שהוא התנהג כבר בטלוויזיה' נראה שהכול נועד בשביל רייטינג ולא יותר. הבודהיסטים אומרים שהמניע יותר חשוב מהמעשה עצמו, וכאן נראה לי שהמניע של טופז לא היה כזה טהור כפי שנדמה לנו.
אני בהחלט מבין שמצבו של דודו הידרדר מרגע שהופסקה אינפוזיית הרייטינג שלו, ושהוא נפל לסמים כאלה ואחרים. אלא שהבן אדם ישב ותכנן במשך שבועות וחודשים במי לפגוע ואיך לפגוע; תכנון מדוקדק שכזה לא יכול להגיע מאדם הטוען לאי-שפיות. אל תשלו את עצמכם: תכנון מראש של מעשי אלימות ורצח הוא חשיבה צלולה מאין כמותה. הוא לא תקף אנשים ברגע בלתי נשלט של זעם – הוא ישב לתכנן את המעשים, יצר "רשימת חיסול" ושכר את שירותיה של חבורת פושעים שתעשה עבורו את העבודה השחורה.
ולא מעניין אותי אם הסמים גרמו לו לעשות את זה; אם הוא לקח סמים מלכתחילה – אשמתו שלו. מי שלוקח סמים בהכרה ובידיעה מלאה – טאף שיט. לכל אדם יש אחריות מוסרית על מעשיו, ואי אפשר להטיל אותה על אלמנטים חיצוניים כמו סמים, טלוויזיה והשד יודע מה עוד. בואו נסיר מעצמנו אחריות, נקח כולנו סמים, ואחרי שנבצע פשעים נזכה ברחמיהם של אחינו בני האדם. בשנים האחרונות, מדינת ישראל הפכה לכור היתוך של רוצחים ופושעים נתעבים, ששולפים סכין על כל שטות ומרסקים את הפרצוף לעוברי אורח תמימים ברחוב. על הרוצחים האלה אנחנו לא מרחמים, אבל על דודו טופז כן? אומנם הוא לא רוצח – למזלו, שהיה לו ממנו יותר מאשר שכל – אבל הוא היה יכול בקלות להגיע גם לרצח.
אם זה היה כל אחד אחר שתכנן פגיעה ורצח, כבר מזמן היינו מאחלים לו שיירקב בכלא לכל חייו; אבל בגלל שזה דודו טופז – הוא ראוי לרחמים; הוא מעל בני תמותה אחרים, ואני בטוח שהוא גם הרגיש וחיי בצורה הזו. לפני שאתם מרחמים על היצור הזה, שאלו את עצמכם: אם טופז היה פוגע בי או בבני משפחתי – האם הייתי ממהר להיות כל כך סלחני כלפיו? או שצריך לקבל מכות בשביל לדעת שלאלימות מהסוג הזה אין הצדקה? כולם בינתיים עסוקים כל כך בטופז המסכן, עד שרובנו לא עוצרים כמעט לחשוב על האנשים שנפלו קורבן לאגו שלו. לצערי או לשמחתי אני לא חש רחמים כלפי דודו טופז; אדם שמתכנן לפגוע באנשים אחרים במשך שבועות וחודשים לא ראוי לרחמים שלי. שאחרים ירחמו עליו. מי שאין בו רחמים לא ראוי לרחמים.
