איבדתי תקווה שיגיע שלום

כשהייתי בן 14 פחדתי פחד מוות מהגיוס לצבא, והיו שאמרו לי לא לדאוג – כי אולי עד שאצטרך להתגייס כבר לא נצטרך יותר צבא. מאז עברו שנים רבות, בצבא שירתתי בסופו של דבר והיום אני יודע שבטח אמרו לי את מה שאמרו רק כדי להרגיע אותי. לאחר השחרור המשכתי לחשוב שיש צ`אנס לשלום – אם לא לשלום כלל-עולמי, אז בטח לשלום עם הפלסטינים. הרי מה בסך הכול רוצים בני אדם באשר הם? שקט ושלווה כדי שיחיו את חייהם, כל אחד כראות עיניו.

אבל פנטזיות לחוד ומציאות לחוד, כי יום אחד החליט אריאל שרון לקפוץ לביקור בהר הבית. מי העז בכלל לחשוב שהביקור התמים הזה, לכאורה, יסמן את תחילת הסוף של פנטזיית השלום שלי; אבל מסתבר שלא רק את הפנטזיה שלי. מאז אותה שנה – שבה ערפאת פתח את האינתיפאדה השנייה ונתגלו אצלו מסמכים המעידים שמימן את הטרור מכספי הרשות הפלסטינית – חל מפנה רציני בתודעה הפוליטית של עם ישראל. תקנו אותי אם אני טועה, אבל נראה לי שמאז אותה תקופה כולנו הפכנו ליותר ימנים בדעותינו הפוליטיות.

האמת, אי אפשר לבוא אלינו בטענות; חוץ מהאירופים הצדקנים, כמובן, שמרשים לעצמם להטיף מוסר ממרומי הגבעות שלהם. אולי גם הם, כמו האמריקאים, צריכים מטוס בתוך בניין על מנת לטעום את טעמה של סולידריות. אחרי ששומעים את מנהיגי החיזבאללה, החמאס ומדינות כמו איראן מתבטאים שוב ושוב נגד מדינת ישראל; אחרי שחיים תחת איום מתמיד של טרור ברחובות; אחרי שעוקבים בדאגה אחר חיילים שנחטפו, עד שכבר אין יותר כוח לשמוע על זה; אחרי שטילים עפים על שדרות, אשקלון, חיפה ומי יודע עוד לאן – למה בדיוק אפשר לצפות?

חברי כנסת ערבים מקללים את ישראל אבל זוכים לקבל ממנה פנסיה ופיצויי פיטורים בשווי מיליוני שקלים. פלסטינים רבים תומכים בחמאס כיוון שהוא מסייע להם, ואנחנו ממשיכים לספק להם מים ודלק – למרות שעזה כבר לא בשליטתנו. אנחנו פשוט מדינת חלמאים – משתינים עלינו ואנחנו מבקשים להגביר את הזרם. יצורים כמו אחמד טיבי ועזמי בשארה מנסים להכשיל את ניסיונותינו לשלום מינימלי, ואנחנו ממשיכים לעשות ניסויים בטילי חץ ואנקור כחול; רק אני מרגיש שמלחמה מגיעה? הייתי שמח לחזור לתמימות ההיא, של גיל 22, שאז עוד ידעתי טוב מאוד שאני רוצה שלום. כנראה שלנצח נאכל חרב.

גם היום אני רוצה שלום, אבל מסתבר שאין עם מי לעשות אותו – אז ויתרתי עליו. לא משנה מה ניתן להם וכמה ניתן להם – זה לעולם לא יספיק. אנשים, מטבעם, אינם מסתפקים בדבר, גם אם זה על חשבון אחרים. מי יכול לצפות לטיפת שפיות אחרי אירועי ה-11 בספטמבר 2001? אי אפשר ממש לדבר עם אנשים שמרסקים מטוסים לתוך בניינים; הרי הם צורכים את מוצרי התרבות המערבית אבל בזים לה באותה נשימה.

האיראנים מתחמשים ביכולת גרעינית, ונראה לי שאם ננסה להשמיד את היכולת הזו נספוג מכה שכמותה לא ידענו בתולדות המדינה. מספיק שטיל גרעיני אחד יפול פה, על מנת שמאות אלפים ימחקו כלא היו ועוד עשרות אלפים יסבלו ממחלות קרינה עד יומם האחרון. האופטימיות השמאלנית שהייתה בי עד סביבות אמצע שנות העשרים שלי, עתה נעלמה כלא הייתה. יש יותר מדי אנשים עם רצח בעיניים, שידם קלה על ההדק.

אני כבר מזמן מוכן לשתי מדינות לשני עמים – הצרה היא שמנהיגי החמאס לא מוכנים לזה. ולמה שיהיו מוכנים? הרי הטרור עובד. במשך 60 שנות מדינת ישראל הם הצליחו להתיש אותנו. אפילו אריאל שרון, שהיה מזוהה עם הימין קשות ואנושות, ביצע בפועל מהלכים שהשמאל רק דיבר עליהם. אז מה הפתרון, בעצם? לחלק את ירושלים? לתת לפלסטינים מדינה? אין לי מושג. כשאהוד ברק הסכים לתת לערפאת בסביבות 97% מהשטחים, ערפאת בחר להתחכם במקום לקחת את ההצעה ולסיים את המלחמה הזו.

לי נגמרו התשובות בנוגע לשאלה "מה צריך לעשות". אני לא ימני ולא שמאלני; לא מרכז ולא קיצוני. אני נע ונד עם המציאות הפוליטית המשתנה של ישראל. תחזירו, אל תחזירו; תילחמו, אל תילחמו. אני כבר מותש רק מעצם המחשבה על כל הבלגאן שהולך פה כבר מעל לשישה עשורים (למרות שאני חי פה רק מחצית מכך). כנראה שלא משנה מה נעשה, כי גם העבר, גם ההווה וגם העתיד של מדינת ישראל נראים אותו דבר – מלחמה מתמדת.