טלאולוגיה של סרבנות

פורסם: אוקטובר 2003

כל תינוק הוא מלש"ב מרגע שקפץ החוצה מערוות אמו (למעט מגזרי אוכלוסיה שונים), והחברה הישראלית מכינה את כולנו, נפשית ופיסית, לעובדה שיום אחד נתגייס לצבא ונתרום את חלקנו לקולקטיב; כך אנו מרוויחים את זכויותינו האנושיות הבסיסיות במדינת ישראל. בעוד שבכל מדינה אחרת בעולם זכויות בסיס הן דבר מולד ומעוגן בחוק (ע"ע החוקה האמריקאית), כאן צריכים לעמול בשבילן (ולעתים קרובות מדי בדם, יזע והרבה דמעות).

אני עצמי פחדתי מרגע הגיוס מאז גיל 15 לערך, שאז כל בני משפחתי צבטו את לחיי ואיחלו לי גיוס מוצלח וקל. מעולם לא הסתדרתי עם מדים, משמעת נוקשה ורובים (למרות שהצלחתי לעשות מקבצי ירי מעולים בכמה מטווחים), ולמורת רוחי שירתתי את ארצי כנדרש ממני רק משום שהפחידו אותי במשפטים כמו "לא תוכל לקבל משכנתא" או "ייקחו לך את רשיון הנהיגה" ושאר מרעין בישין. כיום כבר אין סנקציות שכאלה על משתמטים מגיוס והדבר מעיד על שינוי חברתי כלשהו.

פעם, בימי הזוהר של המדינה, היו טמונים במילה "חייל" מושגים נלווים רטרואקטיבית כגון כבוד, פטריוטיות, גאוות יחידה. אבל זה היה פעם. היום, כאשר צעיר מסרב בכל תוקף להתגייס לצבא, ויהא הדבר מטעמים אידיאליסטיים או מעשיים, אנו (עדיין) נועצים בו עיניים, לפחות כאילו בזה הרגע ירק על המדינה כולה וכיבה עליה סיגריה (אבל "נובלס", שלא חלילה יבזבז עלינו משהו משובח יותר, רחמנא ליצלן); אך הנושא כבר אינו חדש לנו.

החוליה החדשה בשרשרת הסרבנות הזו, שאת ההיסטוריה הקרובה שלה מכירים כמעט כולם, המשיכה לאחרונה עם מכתב הטייסים המפורסם, שהרעיד עולמות שבעתיים יותר מאשר מכתב הקצינים, אחיו התאום מלפני שנים מעטות. כאן כבר השתחל "אויב העם" אל שורות הקצונה הבכירה בחיל הנחשק והיוקרתי ביותר בצבא; הרבה תופסים זאת כהתדרדרות מוסרית שאין שנייה לה. הטייסים, השמנא והסולתא של הצבא, מעזים לא רק להביע דעה אלא גם לסרב לפקודות מסוימות בהתאם לשיקול דעתם; ואם טייסים יכולים, מה נותר מן הצבא…

אלא מה? שבתיאור שני סוגי הסרבנות שהבאתי יש הבדל קל. מן הצד האחד הרי לנו קצין שמוקיר ואוהב את המדינה ומוכן לשרת אותה למרות סרבנותו הסלקטיבית, ובצד השני האחד שאינו מסוגל כלל להזהות עם שום ערך צבאי כלשהו מטעמיו הוא. מה יותר גרוע? טוב ששאלתם.

בהקשר לנושא זה, כמו בנושאים רבים אחרים, פועלת לדעתי התפיסה הפוסטמודרניסטית במלוא עוצמתה, וטוב שכך. אין אמת מוחלטת, יש רק פרשנויות, ושום פרשנות אינה טובה יותר מאשר פרשנות אחרת. כמובן שאינני פוסטמודרניסט מוחלט ואני שולל את הגישה האקטואליסטית הקיצונית, הגורסת שאם אין נקודת מבט אחת טובה יותר מן האחרת, הרי שיש הצדקה לכל, גם לפגיעה באחרים (ביקורתו של פרופ' זאב בכלר על פרופ´ ליבוביץ).

אומנם הכל יחסי, אומנם יש להביט בכל מנקודת מבט פוליצנטרית, אך יש לדעת היכן לשים את הגבול, למרות שקשה הדבר משום שאין ערכים מוחלטים. דוגמא לעובדה שאין ערכים אבסולוטיים ניתן למצוא במושג "רצח"; שהרי מהו רצח? "רציחה, הריגה בזדון" (שושנה בהט, מרדכי מישור, מילון ההווה, עמ´ 633).

לפיכך, כל אימת שאנו מתכוונים להרוג מישהו (דהיינו בכוונה תחילה), הרי שאנו מבצעים או מתכננים רצח. על פניו נראה המושג קל ופשוט, אך הוא טומן בחובו פרשנות שונה כאשר מחילים אותו על הסיטואציה הבאה, למשל: נדמה לעצמנו שאנו עוברים ברחוב וצופים לפתע בשתי הוצאות להורג בתליה. רובנו נזדעזע כשנראה את שני המסכנים נופלים מן הגרדום ולשמע קול נקישת צווארם השבור.

אך מה יקרה אם לאחר מעשה יוודע לנו שהאחד היה יהודי בשואה והשני הינו נאצי? ממותו של היהודי עדיין נזדעזע, אך מה בנוגע לנאצי? הוא וודאי קיבל את מה שמגיע לו. בשני המקרים בוצע רצח (הריגה בכוונה תחילה), אך במקרה אחד אנו מוחים ועם המקרה האחר אנו מסכימים, וזאת לאחר שכבר ריחמנו על שני המסכנים בתחילה. ההקשר והעובדות משנים ומעוותים את המוסר בהתאם לצרכינו.

כמובן שאין העלילה הדמיונית הזו מתמצתת את כל הסייגים בעניין, ותמיד אפשר למצוא יוצא מן הכלל לכל דבר (כגון עצם הגדרת המושג רצח), אך מושגים שנראים לכאורה מוחלטים, כגון מוסר וצדק, מקבלים גוון משתנה בהתאם למקרה הנדון. אין צדק, יש אינטרסים, והצדק מתעוות בהתאם למערכת כללים מסוימת. בארצות הברית מקובל לרצוח אנשים שרצחו אף הם, אך הכינוי לכך הוא "הוצאה להורג" ולא רצח; הרוצח רוצח – פטור (וגם על כך, כמובן, יש סייגים; כנראה שצדק הוא לפעמים באמת רק שם של כוכב לכת ופרות קדושות יש רק בהודו).

ומדוע גררתי את קוראיו המיוסרים של חיבור זה אל תיאור העלילה הדמיונית שלעיל? משום שאת אותו רלטיביזם של ערכים ומוסר ניתן להשליך על כל אירוע, ויהא זה גם סרבנות. אומנם כבר ציינתי כי יש לדעת היכן לשים את הגבול בכל הנוגע לאמת הפנימית מחד ובין פגיעה בכלל מאידך (שהרי סרבנות צבאית פוגעת בכולנו), אך גם כאן הרלטיביזם שולט (כפי שהראיתי בדוגמת האקדחים).
"אם כל אחד היה משתמט, לא היה צבא"; "לחיילים אסור להביע עמדות פוליטיות", בטח שלא לסרב לפקודות.

אלו כמה מהמשפטים היותר מוכרים שנזרקים לאוויר בהקשר לצבא ומדינה, אך בכל זאת אנו רואים שתופעת הסרבנות קשורה במהודק למאפיינים הללו. מה זה אומר? לעניות דעתי קצה נפשו של העם במלחמה ובמיליטנטיות. התודעה האנושית הקולקטיבית (והישראלית-יהודית בפרט) מלאה בנזקי מלחמות והדבר מכרסם בנו מאז ראשית האנושות העקובה מדם. חיילים וקצינים שראו יותר מדי הרג וסבל יכולים להרשות לעצמם את מותרות הסרבנות הסלקטיבית (ואני מדגיש שזוהי סרבנות סלקטיבית, לא כוללת).

אומנם גם אני חש שמכתב הקצינים ומכתב הטייסים עלולים להוביל למוראל ירוד (לא שהוא גם ככה בשמיים), או כפי שאמר שר הבטחון, שאול מופז: "הסרבנים מחזקים את כוחות הטרור"; אך אי אפשר לחנוק את ניצוץ האינדיבידואליות בשם טובת הכלל, למרות שאני אישית מאמין שטובת הכלל אכן יותר חשובה מטובת היחיד בטווח הארוך. אך אין זה משנה מה היא אמונתי ודעותי – ראש וראשון, מהותו של הכלל עשויה מן הפרטים (אינדיבידואלים) שבו, הרבה יותר מאשר הפרט מושפע מן הכלל ( ע"י סוציאליזציה, נורמות, וכו´). הפרט יכול להתקיים בלי הקולקטיב הרבה יותר טוב מאשר זה האחרון, שבלעדי הפרטים שבו לא היה קיים כלל.

אסור לסרב בשעת מלחמה, נאמר לנו הלוך וחזור. ובכן, שואל אני, מתי היא אותה שעת המלחמה המדוברת? כי כל עוד נמצאים אנו במלחמה ב-50 השנים האחרונות, הרי שתמיד ניתן להשתיק קולות מחאה בתואנה של בגידה במולדת. מי אנחנו שנקבע ליחיד מה היא רמת המצפוניות שאליו מותר לו להגיע? כל שאנו עושים הוא לשבת בכסאות הנוחים שלנו מול מקלטי הטלויזיה ולקטר שכך לא ייעשה. אין לנו שום זכות. קל לנו לדבר (או כמו שאומר אבא שלי: ללשון אין עצמות) משום שהתרגלנו לחשוב שכך הוא המצב. מי אנחנו שנשלח אחרים לעשות את העבודה המלוכלכת בשבילנו ועוד נקבול על תפיסת חייהם בסופו של יום?

אנו מצפים מקציני הצבא שלנו להשתיק את דעותיהם ואורחות חייהם בכל הנוגע לפעילותם הצבאית משום שהדבר דרוש לפעילותו התקינה של הצבא; כך אנו עושים בכל מקום עבודה שבו אנו נמצאים משום שיש להפריד בין חיינו האישיים לעבודתנו המקצועית, שאם לא כן לא תיקרא זו שוב מקצועית. אלא שבמקרים קיצוניים בהם מעורבים חיי אדם, לא קל לבצע את הנתק הכל כך מתבקש הזה, והעובדות מדברות בשטח. אז נכון שהדבר מסכן את קיום הצבא וההיררכיה שבו; נכון שבשעת מלחמה אולי כולנו נאכל אותה חזק כיוון שיהיו כאלה שישארו נאמנים לאמת הפנימית שלהם.

אז נכון. אולי השינוי התפיסתי הזה מעיד על הלך הרוח בעם ואנשים סוף סוף יוצאים מן הארון, וכל אחד עם ארונו שלו. אנו מבקשים להכפיף את רצון היחיד למרות הכלל וטוענים שהקצינים הללו ידעו טוב מאוד לאן הם הולכים ומה עליהם לעשות. אלא שלא כך הוא הדבר; זמנים משתנים, אסטרטגיות לחימה משתנות, ואותם טייסים ודאי נאלצים לעמוד בלחצים חדשים שלא אני ולא אף זב-חוטם יושב-כורסאות אחר יכולים להבין. כמאמר חז"ל: אל תשפוט אדם עד שתהיה בנעליו.

הגדיל לומר סא"ל (מיל´) אריה רשף, שהיה פסיכולוג בית הספר לטיסה של חה"א וכיום הינו מרצה לאתיקה ופסיכולוגיה של ההתנהגות המוסרית בטכניון ובאוניברסיטת חיפה:
"…מחקריהם של ארווינג ג´ניס ולאון מאן… עסקו בהבנת תהליך קבלת ההחלטות של האדם. ג´ניס ומאן מזהירים אותנו מפני הסכנה שבחשיבה קולקטיבית, או כפי שהם קוראים לה – "חשיבת יחד". תופעה זו מונעת כל בירור יסודי של העובדות ודוחה כל מידע שעשוי לסתור את הקונספציה השליטה. אחת מתופעות הלוואי של חשיבת היחד היא האשליה של מוסריות. חזרה בלתי פוסקת על המנטרה "צה"ל הוא הצבא הכי מוסרי בעולם" לא הופכת אותה בהכרח לנכונה. ג´ניס ומאן מזהירים גם מפני תופעה נוספת המאפיינת את החשיבה הקולקטיבית – ראייתו כאויב של כל מי שמשמיע דעות המנוגדות לקונצנזוס" (הסרבנים אינם אויב – ההוקעה המוגזמת בחריפותה של הטייסים הסרבנים היא עדות למנטליות עדר מסוכנת, הארץ Online, המהדורה המודפסת).

עוד מוסיף סא"ל רשף כי לפי מחקריו של הפסיכולוג סטנלי מילגרם שנערכו לפני כ-30 שנה, בני אדם מוכנים להכאיב לאחר בתנאים מסוימים, וככל שהמכאיב רחוק יותר מן הקורבן ואינו עד לסבלו, כך יותר קל לו לבצע את המוטל עליו. טייסים היושבים במרום, אומר סא"ל רשף, אינם שומעים את צרחות האנשים ולא רואים את הדם ("טייסים לא הורגים, הם רק לוחצים על ההדק" [עזר ויצמן]).

כמובן שיש צד שני למטבע. מה יגידו אותם קצינים וחיילים שכן משרתים את ארצם ושמוכנים לעמוד במשימות ולבצע פקודות ללא עוררין? הרי ראינו את מחאת המילואימניקים הנטחנים לאבק בעוד אחרים משתמטים. לאלו אני אומר, צודקים אתם. אך למרות זאת, אין הדבר משנה את העובדה שישנם אלו שאינם כמותכם. כל אחד שונה הוא במהותו ומסוגל לעכל אל תוך חייו דברים אחרים – זו עובדה שאין טעם להתווכח איתה. אינני יכול להצדיק את המשתמטים או לקבול על התנהגותם. אין אמת, רק פרשנויות, והחברה הישראלית עוברת שינוי בכל הנוגע לתפיסות צבאיות ונקרעת בין הפרשנויות הללו. חשיבות החוקים והנורמות במקרה הזה כבר אין בה תוקף, שכן אלמלא כן לא הייתה צומחת תופעת הסרבנות. ישנם כאלו שמרגישים כי הגיעו מים עד נפש ושום חוק או נורמה חברתית קיימים לא יקלו על המצב. זו דרכם לזעוק, כפי שכל דרך אחרת שאינה אלימה תהיה מקובלת.

אינני מצדיק לחלוטין את מכתב הטייסים; אינני אומר שזה טוב למדינה, כי ודאי שהדבר יוצר בעיה פוליטית וצבאית חמורה מאין כמוה. כל שאני אומר הוא שהעובדות בשטח מדברות ועלינו לדעת להסתגל לשינויי העיתים. פרופ´ ליבוביץ אמר שאין מושג הנקרא "רצון העם"; זהו מושג פשיסטי במהותו. במקרה הזה צדק הפרופ´ המנוח ועל דבריו אוסיף משלי – אין רצון העם, אלא רצון הפרטים שבו. סביר הדבר שרוב תושבי המדינה יתנגדו למכתב מחאה שכזה, אך מה שקרוי "רוב" בדמוקרטיה אינו רלוונטי לנושא; גם רוב דמוקרטי עלול לשמש על תקן של עריץ הכופה את דעותיו על האחר, ודמוקרטיה טובה צריכה לדעת להתמודד עם שני צדדים מנוגדים אלו.

לעניות דעתי הצנועה יש גם תרומה חיובית לעניין הסרבנות והיא טמונה בשינוי הלך הרוח הכללי בעם. מרגע שחדל מלהתקיים הרצון לכבד "מסורת אבות" כזו או אחרת, מתחיל הקולקטיב להבין שאולי יש צורך למצוא דרכים חדשות להתמודד עם בעיות ישנות. כאב הוא קטליזטור של שינוי, וצמיחה מתרחשת רק במחיצתו של קונפליקט; אותם טייסים וקצינים סרבנים מאלצים את כולנו להביט עמוק בנשמתנו ולחפש אמיתות חדשות שלא היו נגישות לנו אלמלא הכריח אותנו השינוי להכירן.

אני עצמי אינני אדם החובב שינויים דרסטיים (מזל שור, יסוד אדמה, בלה בלה בלה… ), אך אם היינו יושבים כל היום על חוף הים מבלי לזוז, לא היינו יודעים דבר על העולם ועל עצמנו מלבד שיש בו חוף ומלבד העובדה שאנו יושבים שם ומחכים. רק האילוץ והשינוי הם שיוצרים מציאות חדשה ושאיפה לעולם אחר (טוב או רע, תלוי הדבר בנו בלבד).