פאשיזמו מוּשתניקו

המאה ה-5 לפנה”ס, יוון העתיקה. אם זכיתם לא להישחט על ידי זקני העיר ברגע לידתכם, עקב פגמים פיזיים או נפשיים (מנהג ספרטני, לא יווני), אתם הולכים לבית הספר הצבאי כמדי יום ביומו, עד שהגעתם לגיל הבשל של 17 שנים טריות. או אז אתם עוברים מעין סלקציה ראשונית שתקבע מה יהיה עתידכם, ומוצאים עצמכם מגויסים לצבא ברוב שאון ורננה. שם אתם עוברים טירונות מפרכת במשך 3 שנים (או בעברית צבאית תקינה: יפתחו לכם ת’תחת).

משחדלו להבות אש-הטירונות לחרוך את שערכם, נשארתם מגויסים למשך כל חייכם (!JOY), אך כדי לרכך את המכה תלמדו מתמטיקה, לוגיקה ואסטרונומיה עד שייצא לכם מכל החורים. כשתגיעו לגילאי ה-30 יחנכו אתכם בלימודי הפילוסופיה למשך 20 השנים הבאות; כל זאת בעוד אתם מתפקדים כחיילים לכל דבר, ורוב הסיכויים שלא תשרדו הרבה במלחמות. רק מי שמצליח לעבור את כל מסכת התלאות הזו ומגיע לגיל 50, הופך לפילוסוף שזכותו להנהיג את המדינה, ולהשתתף בפעילות ציבורית-פוליטית.

ומה בנוגע לכל השאר, כל שכבות הביניים ומטה? אלו הם סתם בורים שאינם מבינים דבר וחצי דבר. כל תפקידם הוא לשרת את החיילים, שתפקידם להגן על המדינה הנשלטת על ידי פילוסופים רבי-חוכמה. בחלוקה המשולשת הזו, לאף אחד מלבד הפילוסופים אין שום הצדקה לשמש כנושא משרה פוליטית, והם אלו שקובעים את סדר היום עבור שאר הנדכאים והטיפשים.

הדוגמה ההומוריסטית הקיצונית הזו ממחישה במעט את תיאור המדינה האידיאלית של אפלטון (Plato), אחד מהפילוסופים הגדולים ביותר שידעה תרבות המערב. ואם יש משהו שכל ילד יודע בנוגע לתרבות יוון העתיקה, הוא שמותיהם של שוכני-עפר כגון סוקרטס (Socrates) ואריסטו (Aristotle), אפילו מבלי להכיר את תורתם. השלושה פעלו במאות ה-5 וה-4 לפני הספירה, והגותם הפכה לבסיס הפילוסופיה (אם נתעלם, כמו שלצערי תמיד עושים, מפילוסופיות המזרח הרחוק) והמדע המודרני (כגון חלוקת המדע לקטגוריות, השימוש במתמטיקה לתיאור העולם וכו’). כה נשגבים ומוארים הם, עד כי עצם הגיית שמם מקבילה לסמכותם הפילוסופית.

אפלטון (“רחב הכתפיים”) נולד בסביבות שנת 429 לפנה”ס, והיה ממוצא אריסטוקרטי, פיקח וגם עשיר. הוא העריץ הערצה עיוורת את מורהו, סוקרטס, שהיה מוכן למות על מזבח אמונותיו והפילוסופיה שלו עת היה אפלטון בן 27. חלקם הראשון של ה”דיאלוגים” שכתב אפלטון (מתוך 3 חלקים), מתארים את מעשיו ה”נעלים” של סוקרטס, שמציק לתושבי אתונה בשאלות בעוברם ברחוב (עלוקה של ממש; אם היה חי בימינו היה כבר מזמן מקבל משהו לראש, בלי ספק).

בימינו נאמר שכל הפילוסופיה המערבית אינה אלא הערת שוליים לאפלטון. הוא העמיד את הפילוסופיה בראש המדעים ולאחריה את המתמטיקה, אך מעולם לא טרח לבסס את התיאוריות שלו; כי עוצמת השכל, כך גרס, מספיקה כדי להבין את העולם. לא צריך לצאת החוצה ולבדוק האם זה כך. התפישה האומללה הזו שלטה במדעים, ובעיקר באסטרונומיה, עד סוף ימי הביניים בעקבות אריסטו, תלמידו של אפלטון. ככה זה כשחושבים שהשכל יכול להבין הכול בלי עובדות בשטח.

לפי אפלטון, המדינה האידיאלית היא גוף שיתפקד היטב רק אם כל אחד יידע את מקומו ויעשה חיל בתפקידו. לפיכך מחלק הפלצן הקטן את האוכלוסייה לשלושה חלקים, על פי ראות עיניו, כפי שכתבתי: הפילוסופים, מנהיגי המדינה הנעלים (שאפלטון כמובן וכמובן משתייך אליהם); החיילים, חומת המגן של כולם; וכל השאר, שאינם ראויים אפילו לנקות את השחור מתחת לציפורני רגליהם של הנ”ל (שלא לדבר על עבדים, שפחות, לא-אזרחים ושאר בעיות שרק אלוהים יודע איך להיפטר מהן).

יתרה מזאת – ממשיך ודוהר אפלטון במרחבי רעיונותיו, עד לאורגזמה רוחנית מוחלטת – המשטר המדיני האידיאלי איננו דמוקרטיה, חלילה וחס. פשוטי העם ישלטו? לא בבית ספרנו! לא כל אחד עם דעה בנוגע לסדר היום ראוי להנהיג את העם. אחרת סופה של הפוליס (“עיר-מדינה” בתרגום חופשי) ליפול אל האבדון, ותהפוכות השלטון הרבות של אז ודאי איששו את משנתו.

בעת נעוריו של אפלטון שררו מלחמות פוליטיות אין-ספור בין תומכי הדמוקרטיה, האוליגרכיה והמתונים, ואפלטון ודאי לא היה שונה מכל אחד אחר בזמנו (מה שמצדיק אגב את המימרה ששום רעיון, חדשני ככל שיהיה, לא נולד בריק). נראה לי שכמה ממהפכות השלטון שהתחוללו בנעוריו של אפלטון, ודאי עיצבו את השקפתו הפוליטית העתידית, וגרמו לו לחשוב שאין שלטון עדיף מאשר שלטון אריסטוקרטי (שלטון “הטובים”, שהינו מקרה פרטי של שלטון אוליגרכי, שלטון המיעוט).

בדיאלוג פוליטיאה (Politeia) מקביל אפלטון מדינה שאינה נשלטת על ידי פילוסופים, לספינה שמלחיה מרדו וזרקו את הקברניט לים. בתיאור המערה המפורסם, הקשור לעניין האידיאות האפלטוניות, אומר אפלטון שבעצם אנו חיים במערה, וכל שאנו רואים הוא צלליות שהינן אשליה. רק הפילוסוף, אוהב החוכמה, משתחרר לבסוף מכבלי המערה, וחוזר “לשחרר” את השאר מטימטומם. כמה נוח ומתנשא.

לאפלטון היו גם רעיונות פילוסופיים נעלים, ללא כל ספק, שעולם האידיאות המפורסם שלו הינו אחד מהם. הבעיה נובעת לא מן הרעיון עצמו, אלא מן הניסיון להחיל אותו על המציאות סביב. כאשר מדבר אפלטון על אידיאה, הוא מתכוון לאלמנט תיאורי מושלם, אך קיים בהחלט, אלא שלא ניתן להגיע אליו ותמיד אליו נשאף. למשל, כאשר מציירים עיגול (סמל השלמות בתרבות יוון), לעולם לא נוכל להגיע לציור של העיגול המושלם והמוחלט, של אידיאת המעגל האמתית. הקווים תמיד יהיו קצת עקומים, וגם אם נשתמש במחוגה, לקו מתמטי אמיתי אין בכלל נפח. אתם סתם שורפים קלוריות מיותרות, צוחק עלינו אפלטון.

לעולם לא נוכל לתפוש אידיאה בחושים, משום שברגע שנעשה זאת היא תחדל מלהיות אידיאה. עצם השימוש במילה “אידיאה” מרמז על משהו שאינו ניתן להשגה בעליל. הדברים בעולם לוקחים חלק באידיאות, ולפיכך מחולק העולם לשניים: עולם האידיאות, הדברים האמתיים בהחלט, והעולם שלנו, המורכב רק מצלליות נחותות השואפות להגיע אל האידיאות הנשגבות. אל האידיאות מתייחסים באמצעות תיאור אופרטיבי חד-ערכי בלבד: כל מה שאפשר להגיד על אידיאת הצדק, למשל, הוא שהיא צודקת… וזהו. כל מילה נוספת אינה קשורה לאידיאת הצדק ואף גורעת ממנה. בתור פילוסוף גמור שאינו יודע דבר וחצי דבר על אישוש ממצאים, התנהל אפלטון בחד-משמעיות “מדעית” חסרת פשרות (דרישה סוקרטית מובהקת, אגב).

כך ממשיך אפלטון ואומר שלכל דבר בעולם יש אידיאה, מה שגורר דיון מנפץ-עצמות בדיאלוג פרמנידס (Parmenides), כאשר זה האחרון מייבש את אפלטון כליל ושואל איפה הגבול, והאם גם לבוץ ולזוהמה יש אידיאות משלהם…
ומה בכל זאת מסיק אפלטון מעולם האידיאות הערטילאי שלו? הרי כל פילוסוף השוקד על תיאוריה רוצה לראותה מיושמת בעולם האמתי. תוצאה אחת מעניינת במיוחד, והנוגעת ישירות לעניין חיבור זה, קשורה לתפקיד האומנות והאומנים.

אומנות באה לתאר דברים מסוימים, בין שאלו עולם הטבע ובין שאלו דברים אחרים; אך כיוון שלא ניתן להגיע לתיאור הדברים במלוא מובן המילה (רק האידיאות עושות כן), הרי שאומנות היא חיקוי של הטבע ואומנים הם סתם מוצצי-דם. בנוסף, המחזאים צוחקים על האלים ומשחיתים את המוסר; לפיכך אין כל צורך באומנות, מפני שהיא יוצרת אשליות וחיקויי אידיאות ופוגמת בנפשו הרכה של הנוער. סטאלין ודאי מתמוגג מנחת בקברו.

הרי ברור לו, לאפלטון, שטירונות ומלחמות מגיל 17 תורמים הרבה יותר לנפש האדם מאשר שיקוצים שטניים, כגון פיסול ותיאטרון (טפו, פיזדץ!). אומנם הוא ממליץ שיש לחנך את כולם ברוח הפילוסופיה וללמדם מתמטיקה, לוגיקה ושאר פנינות חוכמה, ואת זאת ניתן לזקוף לזכותו (כי בסקס הוא לא עסק, אז טוב שאפשר לזקוף לפחות אלמנטים רוחניים); אלא שמצבור ידע בריא אינו ערובה למוסר ולהגינות. למרות שאפלטון מדבר בשבח הסגולות הסוקרטיות (צדק, אומץ, וכו’) – הרי שרעיונותיו המדיניים-חינוכיים, עומדים בסתירה לכל התייפייפות הנפש הנ”ל.

כל הדברים הללו ודאי לא נשמעים לנו, יושבי המאה ה-21, כרעיונות זרים. חלוקת האוכלוסייה מבחינת כישוריה הפונקציונליים, שלילת האומנות, שלטון הטובים. תיאור המדינה האידיאלית בחיבורו של אפלטון, דומה במיוחד לעוד תיאוריה מדינית נוקשה ומיליטנטית, אלא שהפעם היא תוצר מודרני יותר של המאה ה-20 לספירה. ייתכן שרגע לידתו של הפאשיזם באירופה, שאב את מקורותיו מן התיאוריות הפוליטיות, החינוכיות והפילוסופיות של ידידנו אפלטון. אכן פאשיסט מושתן. כנראה שאריסטו, תלמידו של אפלטון, הבין שמורהו פלצן ברמות קשות, והעדיף דעות פוליטיות מתונות הרבה יותר (למרות שהעריץ אותו בכל מובן אפשרי אחר). אגב, הרעיון שלאפלטון היו תפישות פאשיסטיות איננו רעיון שלי, ובוודאי שאינו חדש. גם הפילוסוף והמדען, קרל פופר, מציין את אפלטון כאחד מאויבי הדמוקרטיה והחברה האנושית (K. Popper, The Open Society and its Enemies Princeton 1971).

הצרה עם פילוסופיה היא שכל אחד יכול להגיד הכול; ואני מציין זאת בצער רב משום שהפילוסופיה מאוד קוסמת לי. כאשר מסתמכים על דבריהם של פילוסופים אחרים, אין שום ערובה שגם הללו צודקים, משום שהפילוסופיה (כמו גם פסיכולוגיה ואסטרולוגיה) אינה מדע, ודאי שלא מדע מדויק. קם אדם כמו אפלטון, ובהינד עפעף קובע מה נכון ומה לא – מבלי שכלל טרח לבדוק את ממצאיו בעולם המציאות. המאה ה-20 שבעה מכאלו המחליטים עבור כולם מה טוב ומה לא (ע”ע היטלר, נפוליאון ושאר מגלומנים). יש לבחון הכול בעין ביקורתית, גם אם המדובר בפילוסופים דגולים משכמם ומעלה, שעל כתפיהם (הרחבות) מתבססים כל כך הרבה מושגים המוכרים לנו כיום.

אולי ניתן להתנחם במחשבה כי אפלטון לא התכוון מלכתחילה ליצור חברה הכפופה לנורמות ולחוקים פאשיסטיים. התוצר הזה היה “נזק היקפי” מתחייב של כמה מרעיונותיו הפילוסופיים (בדיוק כפי שפצצת האטום הייתה פועל יוצא של משוואת איינשטיין, מבלי שהוא אף התכוון לכך).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *