על זיונים, נשים והומואים

"המשגל נשאר האמצעי בהא הידיעה להפוך את האישה לנחותה פיזית: לשדר לה תא אחר תא את מעמדה הנחות, לחרות זאת בה, לצרוב זאת בה בכך שתוקעים את זה בתוכה, שוב ושוב, דוחפים ודוחקים, עד אשר היא מוותרת ונכנעת – מתמסרת כפי שהדבר מכונה בלקסיקון הגברי. בחוויית המשגל היא מאבדת את הסיכוי לכבוד עצמי כי גופה נחדר ונכבש, גבולות גופה מחוללים, פשוטו כמשמעו".

זוהי פסקה מייצגת וממצה מתוך ספרה של אנדריאה דבורקין (Andrea Dworkin) – "משגל" – שנכתב ב-1987 ותורגם לא מכבר לעברית (דניאל פרדימן, בבל). דבורקין הייתה פמיניסטית אמריקאית רדיקלית, הידועה במאבקיה בפורנו, בזנות ובאלימות גברים נגד נשים, ובספרה היא טוענת כי המשגל וגוף האישה הם כלי לשעבוד האישה בידי הגבר – מכל בחינה. אולי זה רק נראה תמים, כי זה בסך הכול זיון, אבל הכיבוש הזה מייצר מציאות, והמציאות מבנה את היחס של החברה הפטריארכלית כלפי נשים.

"המשגל, גורסת דבורקין, איננו אירוע טבעי, יצרי, בלתי נשלט, שנועד להוביל לאורגזמה שיתופית ולאיחוד של גוף ונפש, אלא טקס שלם בעל כוריאוגרפיה קבועה, שתפקידו לשכפל את יחסי הכוח בין המינים, להגביר אותם, לעשות להם ארוטיזציה… הייחוד של דבורקין הוא בקריאה ראשונה או מחודשת של ייצוגי המשגל ביצירות ספרות כמו מאדאם בובארי, דרקולה או סונטת קרויצר, ובעיקר במסקנה החותכת, הנחרצת, שאליה היא מגיעה ושעליה פרסומה הרב: הקץ למשגל." (ד"ר אייל דותן, NRG).

לא רק שהאישה נחדרת על ידי הגבר, בלית ברירה היא לומדת ליהנות מהכיבוש ומהניצול, שנותנים לה את האישור שהיא אכן נשית ונחשקת. אם החברה האנושית היתה מטריארכלית, גורסת דבורקין, הגבר היה הקורבן, ולא האישה: "הגבר אחוז אימה שמא לא יקבל את הזין בחזרה כי היא בלעה אותו לתוכה, והוא קטן בהשוואה לווגינה שמקיפה אותו מכל עבר… מתגלגל ממנה מת וחסר תועלת, מצומק עד לחידלון" (מתוך הספר).

אצל דבורקין המשגל הופך לאקט פוליטי של כיבוש, ואני בעצם תוהה אם כל הכעס שהיא אוצרת אינו אלא תוצאה של עברה וחייה. ד"ר אראלה שדמי – ראש התכנית ללימודי נשים ומגדר בבית ברל – מספרת שדבורקין היתה זונה בצעירותה ואישה מוכה בנישואיה הראשונים; בנוסף, בהיותה פמיניסטית קיצונית, היוותה גם מטרה לאיומים ולתקיפות. זה דומה בדיוק לפוקו – האגזוזן שקבל על יחס החברה ל"אחר", כשבעצם הוא עצמו היה אחד מאותם "אחרים". אנחנו הרי לא רואים גברים-לבנים-נוצרים-סטרייטים מתלוננים על קיפוח – הם ה"מעמד" השולט.

המשגל הוא אכן אקט של חדירה ושל כיבוש (ואני מדבר על יחסי מין מלאים, לא על דרכים אחרות לעינוגים מיניים, כמו מין אוראלי, אוננויות משותפות ועוד) – אבל האקט הזה, כפי שאני מבין את דבריה של דבורקין, חורג מן המיטה ומגיח אל שדה יחסי גבר-אישה במין טרנספורמציית קסם. דהיינו, אם היא נחדרת ונשלטת במיטה, היא ודאי כנועה וראויה ליחס שלו היא זוכה. אמנם אי אפשר לנתק אדם ממאורעות חייו ולצפות שייתן סקירה אובייקטיבית של המציאות (אם יש דבר כזה בכלל) – ואמנם יש צדק בחלק מדבריה של דבורקין בנוגע למעמדן של נשים בחברה הגברית – אבל, לדעתי, הקריאה "הקץ למשגל" היא קצת קיצונית מדי.

לדעתה של דבורקין, הגברים "הפרימיטיביים האלה" נותנים ליצרים המיניים החייתיים שלהם לייצר מציאות חברתית שלמה. יכול להיות שזה נכון – אבל מה הלאה, גי-ברת?! את מצפה שכולם יפסיקו להזדיין עד שתגיע מהפכת השחרור?! כל מה שאמרת יכול להיות אמת לאמיתה, למעט הדרישה האומללה ההיא, "הקץ למשגל". לא יודע מה איתך, אבל אני אוהב סקס, ורצוי ביחד עם מישהו (ולא מישהי, במקרה שלי).

ובאמת – מה בנוגע להומואים, ללסביות ולטרנס? האם גם הומו פסיבי, נחדר וכנוע הוא קורבן של הומואים אקטיביים, שרוצים לחדור אליו ולכבוש אותו? האם העובדה שיש גברים מניאקים, שוביניסטים ואנסים, מספיקה בכדי להטיל את האשמה על כל הגברים בעולם? האם גם אני, כותב הבלוג הצנוע, אינני אלא גבר שרוצה לשלוט בגברים אחרים? האם אני רואה נשים או הומואים פסיבים כאנשים שראויים ליחס מזלזל, רק בגלל שבמיטה הם נחדרים?

ובכן, גי-ברת דבורקין היקרה, אני יודע שעברת הרבה בחייך ושהכעס שלך מוצדק ללא עוררין; אבל לפחות היית צריכה להיות הוגנת מספיק בכדי לא להאשים בכך חצי מאוכלוסיית כדור-הארץ. היחס לנשים (ולהומואים) הוא כנראה באמת תוצאה של החברה הגברית (הסטרייטית) השולטת, אבל זה לא אומר שכולם כאלה, וזה בטח (לעזאזל) לא אומר שאני צריך להפסיק לזיין. ותנוחי (על משכבך בשלום).