הילד הכי מסכן בגן

פורסם: ינואר 2006

מעתה והלאה, כך הוחלט באו”ם, ה-27 לינואר יוכר כיום השואה הבינלאומי. ישראל ששה ושמחה, כיוון שעד עתה האו”ם נמנע מלעסוק בנושא הזה ולא הביע את תמיכתו הרשמית. האירוע “נחגג” בתערוכה מוזיאונית בניו יורק אודות ילדים בשואה, תערוכה בה היו כ-1500 איש, וברגע שראיתי את הכתבה על כך בטלוויזיה, רתח לי הדם מזעם.

שוב הצלחנו לסחוף את העולם כולו לדרמת הבכיינות שלנו, והכרחנו את כולם לכונן יום שואה בינלאומי. אם יום אחד יגיעו לכאן חוצנים, אני מבטיח לכם שיהיה גם יום שואה אינטר-גלקטי – כי הרי הבכיינות היהודית צריכה להישמע בכל רחבי היקום. כבר כתבתי את דעתי (הקיצונית) אודות “חגיגות השואה” שהעם היהודי מקפיד לכפות על כל העולם; בכל הזדמנות שיש לנו, אנחנו ממהרים להזכיר לכולם שאנחנו הילד הכי מסכן בגן, והאמת – כבר נשבר לי הזין מכל הבכיות האלה. ועוד האשכנזים אומרים שהמזרחים בכיינים…

לפני שכל קהל הקוראים שלי (כן, שניכם) משפד אותי בלהט הקרב, אזכירכם שאני חצי אשכנזי וחצי מזרחי, נכד לסבא וסבתא ניצולי שואה מצד אחד. את ילדותי ואת נעוריי ביליתי בשמיעת הסיפורים הבלתי נלאים של סבא וסבתא, איך שרדו את השואה הנוראה ואיך ברחו דרך שווייץ עד קפריסין וישראל. אני לא בא בטענות כלפי הסבל שעברו וכלפי הזעם שעוד אצור בחלק מהם, זעם המתבטא ברצון להוציא הכול החוצה; אבל אני כן רואה איך אנחנו כופים על העולם, פעם אחר פעם, את אותו טקס נטול תוכן ומשמעות.

ההזדהות המאולצת הזו היא מה שמרתיח את דמי. לא על עמי העולם אני כועס – אלא על אותם יהודים שחושבים שמותר להם לשחק ברגשות האשם של העולם אודות השואה, ולדחוף להם לגרון את אותו נושא שוב ושוב. יכול מאוד להיות שאני קר כקרח; יכול להיות שפשוט נמאס לראות איך מאלצים את כולם לכופף ראש מבושה. אחר כך אנחנו מתפלאים למה שונאים אותנו. אנחנו חוגגים את הסבל שלנו במשך אלפי שנים, מהגלות ועד היום, ומקפידים להזכיר לכולם כמה חרא היה לנו, וכמה מגיע לנו עכשיו – כפיצוי על כך.

אז נכון, העם היהודי היה קורבן לכל אורך תקופת קיומו, זו עובדה היסטורית. לא אמרתי לשכוח, לא אמרתי גם לסלוח; אבל לעזאזל, לפחות להפסיק לאחוז בגרון העולם כשבוי. כל מה שאנחנו עושים הוא הנצחת השנאה. אנו גורמים לילדים גרמנים, שלא עשו רע לאיש מימיהם, להרגיש בושה לאומית על מה שעשו אבותיהם. האם זה המחיר שצריך לשלם בדרך למניעת השואה הבאה? האם על חשבון בריאותם הנפשית של אחרים נשרוד? זה נשמע לי כמו התעלקות…

פעם לא חשבתי רבות אודות התופעה הזו של הנצחת השואה בכל הזדמנות. חשבתי שזה דבר לגיטימי ונכון לעשות, כיוון שכך אנו מזכירים לעולם את אותו אירוע שאסור לו לחזור בשנית. אלא שכנראה, מה שלמדו אנשי אירופה, לומדים עכשיו אנשי המזה”ת ואפריקה. הטבח בארמנים בתחילת המאה ה-20, הטיהורים של סטאלין – שמחקו כ-8 מיליון בני אדם – הטבח ברואנדה. בכל אחד מהם הושמדו מיליונים – אבל להם אין, כנראה, את הכוח, את ההשפעה ואת הכסף ליצור מהומות בריש גלי. אז נוח לנו, לכל העולם, לשכוח שהיו שואות אחרות, ועדיין יש.

התוצאה היא הנצחת השואה היהודית כסבל הגדול ביותר שידע העולם, תוך התעלמות גורפת משואות אחרות שמתחוללות, לפעמים, עד ימינו. נכון הדבר שאני רחוק מהשואה מרחק של כמה עשרות שנים טובות, ונכון שככל שעובר הזמן כולנו מתרחקים מהאירוע הזה, עד שדור השואה ידעך ולא יהיה מי שיזכיר זאת שוב. זו הסיבה להנצחה, כמובן – שאף אחד לא ישכח, על מנת שאירוע כזה לא יחזור בשנית.

אלא שאני מטיל ספק בזיכרון האנושי, אפילו אם הוא שמור בצורה דיגיטלית על תקליטורים ובמאגרי מידע. אף אחד לא בוכה יותר על מחיקת העם היהודי בתקופת רומא; אף אחד לא מזכיר את הטיהורים של סטאלין. יום יבוא, וגם השואה היהודית באירופה תהיה רק נר מבליח בחשכה, כי ככה זה. אי אפשר להזכיר לנצח אירוע אחד ויחיד בתורת האסון הגדול ביותר בעולם, מבלי לצפות לתגובת נגד כלשהי. כשאוכלים יותר מדי, מקיאים. חד וחלק.

תגובה אחת


  1. אז מה זה מפריע לך?
    ממה בדיוק אתה מתוסכל, ממשדר בטלוויזיה שאתה יכול בקלות לשנות תחנה?, תבדוק עם עצמך מה המניע האמיתי שאתה באמת לא רוצה שתהיה תזכורת בעולם? וההגנה הזו על הדור השלישי והמסכן והתמים של העם הגרמני, ש”מה אכפת” לא שעשו הוריו, הגנה לא נחוצה. אם הפנים שלך מופנים לשלום ולשכוח, ובין כה עוד כמה שנות דור ואור לא יזכור כמו אסונות של אחרים או השמדות קודמות, הריני להזכירך, שהעם היהודי קטן ככל שהוא יהיה, חילונים ומסורתיים, ציוניים ואלו שבגולה, מקריאים כל שנה הגדה של פסח, למען הדורות הבאים שיראו וייראו, אני אישית בכל שנה מתעצבת בגלל השואה דווקא בערב פסח, ולא בגלל איזה ים קרוע וגלימת משה שנרטבה, כן, עלינו לזכור, כן עלינו להזכיר לכל העולם שעשו לעמינו דבר מחריד, לקחו לנו את הצלם אנוש, קרעו אנשים מהבתים, ולקחו להם את המילה, גם המילה הכתובה, מה מפריע לך לראות לדעת לזכור?, זה לא הפחד מלשכוח, זה לא רק הפחד שעלול לקרות שוב,זה הכרח קיומי. וזה לא רק תרגיל ממשלתי או או”מתי להצדיק את קיומה של מדינת ישראל והתעמרות הכיבוש הישראלי בשטחים, אם זה היה תרגיל, היו לוקחים יחצ”ן טוב, כמה בלונדיניות, ומבכים על פתחם של נותני הפיצויים.
    אני פשוט נפעמת ממידת היכולת שלך לקום ולכתוב על כך, אני מניחה שזה עדיף מלשבת ולשתוק, עדיף לצעוק “נמאס לי” מאשר לסבול עוד “תזכורת” כזו, נכון? אני מניחה שממש יתחשבו ברגשותייך ובאמת ובתמים יפחיתו את ההתעניינות. אני מציעה לך כבר לראות את חוסר ההתעניינות ברחוב, צא ביום שישי איפה שמסתובב הנוער, תשמע אותם איך הם מדברים, לא רחוק מלהיות סארקסטיים וציניים פוגעים ומגעילים. ה ם כבר שכחו…. אז איפה האהבה? איפה האומה? מה שצריך ליחד אותנו זה מנגלים משותפים ביום העצמאות? שמחה מאודה בכריזמה של אקי אבני או איילת זורר? הנציגים שלנו באו”ם של הוליווד?, זוב, היית יכול לשנות ערוץ אם זה הפריע לך בעיניים, או לעשות כמו רוב המדינה להשמיך בחייך ולהתעלם, זה מה שעשו אז, רוב עמי העולם, לפני שישים ומשהו שנים……

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *