מילק: לא חלבי בכלל (זהירות: ספוילר לפניך)

פורסם: מרץ 2009

“מילק” הוא אחד מסרטי הקולנוע הבודדים שנתנו לי תחושה של גאוות יחידה. אני חושב שמאז סדרות הטלוויזיה “הכי גאים שיש” ו”ישנן בנות”, לא שזפו עיני סיפור כל כך אמתי ונוגע ללב במלחמה על זכויות הלהט”ב. מי שרוצה לראות איך נאבקים על זכויות אדם – “מילק” הוא הסרט לכך.

מסתבר שמדובר פה, לא פחות ולא יותר, באדם שבזכותו אנו יוצאים היום למצעדי גאווה בכל העולם. הארווי מילק בסך הכול רצה לפתוח עסק גיי-פרנדלי בקליפורניה של שנות ה-60 וה-70, אבל הסתבר לו ששנאת החינם דורשת ממנו לעשות יותר. אז הוא רץ למשרת פקח עירייה שלוש פעמים, כי שמו לו רגליים בדרך, עד שלבסוף הצליח – בניסיון הרביעי – להגיע למקום הנחשק הזה ב-1977; המקום שלא רק איפשר לו להילחם על קיום העסק שלו, אלא הפך למלחמת זכויות כוללת בארצות הברית. מילק הלהיב עשרות, מאות ואלפי אנשים מקהילת הלהט”ב, אבל בנאומים שלו הוא פנה לכל מיעוט נרדף: נשים, שחורים, היספנים, יהודים.

מהומות סטונוול ב-1969 התרחשו לאחר ששוטרים פשטו על בר הומואים בניו-יורק. בתקופה ההיא, כמו בשנות ה-70 וה-80 בישראל, היה מקובל ששוטרים מציקים להומואים ברחוב ובמקומות בילוי ציבוריים. אבל הפעם זה עלה לשוטרים ביוקר: קבוצה של הומואים, לסביות וטרנסג`נדרים החזירה מלחמה אלימה ופצחה במסכת השתוללות רבתי. המהומות נמשכו מספר ימים ולוו בהפגנות של אלפי אנשים נגד כמה מאות שוטרים, שלא הצליחו לרסן אותם.

לכל מיעוט נרדף יש רגע היסטורי מכונן, ומצחיק לגלות שמרבית הרגעים הללו התקיימו בארצות הברית: נשים בארצות הברית נאבקו לקבלת זכויות בשנות ה-20 וה-30; השחורים, בהנהגת מרטין לותר קינג, פצחו ב”מצעדי גאווה” בשנות ה-60; ואצל הלהט”ב היו אלה מהומות סטונוול. אירועי סטונוול הבהירו לפעילי הלהט”ב שאי אפשר לשבת יותר בשקט, ושנה לאחר המהומות אורגנו מצעדי הגאווה הראשונים בניו יורק ובקליפורניה. את אלה האחרונים הוביל הארווי מילק.

אבל מילק לא הצליח לעבור אפילו שנה בתפקידו כחבר מועצה, כי חבר מועצה אחר ירה בו למוות בנובמבר 1978. אותו חבר מועצה נתפס, משפטו ארך רק 11 יום והוא נדון ל-7 שנות מאסר בלבד (מתוכם ריצה רק 5 בגין התנהגות טובה). מה הסיבה לעונש המגוחך הזה, על רצח בכוונה תחילה? האהדה אליו היתה גדולה יותר מאשר לנרצח, שהיה בסך הכול עוד סוטה אחד מני רבים שיש להכחיד.

קהל של מאות ואלפי אנשים זועמים התפרץ לרחובות סן פרנסיסקו, קליפורניה, והגיב בעוצמה חסרת-תקדים לגזר הדין המגוחך: ניפצו את חלונות בניין העירייה, שרפו ניידות משטרה, נכנסו לעירייה ושרפו ארכיונים והיכו את השוטרים בכל מה שמצאו ברחוב. כנראה שזה מה שהיה דרוש על מנת להראות ולהיראות, ולהבהיר שיותר אי אפשר להתעלם מהומואים, מלסביות ומכל מי ששונה. את מאבק האדירים הזה אנחנו חייבים, בין היתר, להארווי מילק. מכאן והלאה התפשטו מצעדי הגאווה כמו מגיפה בעולם, והם עדיין מתקיימים היום גם במדינות שכבר מאפשרות נישואים חד-מיניים (כמו הולנד, למשל).

בספר יוחנן, בברית החדשה, נכתב: “לפני שממלכות תוכלנה להשתנות, האנשים צריכים להשתנות”. אומנם ברור לי שאי אפשר לגרום לכך שיאהבו אותנו בכוח, אבל אילולא מצעדי הגאווה לא היינו מקבלים אפילו את ההכרה המינימלית הקיימת היום. זו משמעות המילה “גאווה” – לצאת החוצה ולדרוש את מה שמגיע לך, למרות שדורכים עליך ומתעלמים מקיומך.

הארווי מילק ידע את זה וידע שזה כנראה יעלה לו בחייו. הוא השאיר אחריו נאום מוקלט שהיה עתיד להתפרסם רק אחרי מותו או הירצחו. בזכותו של מילק המאבק של הלהט”ב הגיע גם לישראל, וב-1988 בוטל חוק המנדט הבריטי שאסר על קיום יחסי מין שלא כדרך הטבע (לא רק על הומואים, אגב, אלא גם על סטרייטים). ביטול החוק היה תחילת הדרך של מאבק הלהט”ב בישראל – מאבק שנמשך עד היום כיוון שהממסד הדתי בישראל שולט על אפשרויות הנישואים המותרות בחוק.

3 תגובות


  1. uhm…several comments:

    Firstly, Milk tried to be elected to San Francisco’s board of supervisors. This is not a
    פקח עירייה
    but, more appropriately, something like
    חבר מועצה
    which is obviously a position of power, second only to the mayor.

    Secondly, Milk was not the only one murdered by Dan White, who on the same day also shot George Moscone, then mayor of San Francisco. I think your analysis that the reason White was only sentenced to 7 years because he was more popular than Milk the pervert is exagerrated, if not downright incorrect. Moscone – not a pervert – was killed too, right? White was determined psychiatrically unstable, and probably truly was (he committed suicide shortly after his release from prison).

    Lastly, the film is indeed very good. I also recommend watching “The Times of Harvey Milk” which is a 1984 documentary about Milk and his friends.

    הגב

    1. תודה על ההערות הבונות.
      כל מה שכתבתי פה נשאב מהסרט, כמובן (מעולם לא שמעתי על מילק לפני כן).
      בקשר לסיבה שבעטיה וייט נשפט ל-7 שנות מאסר בלבד – עד כמה שאני זוכר, הסרט לא מציג את המידע שהבאת פה (שהוא נמצא לא שפוי וכו’). וחבל, כי אחרת הייתי באמת כותב על המקרה בצורה שונה.

      הגב

  2. לא “מצחיק לגלות שמרבית המיקרים האלו התקימו בארה”ב”.
    שום דבר הוא לא במקרה.
    האליטות ששולטות בעולם מרוכזות בארה”ב והן מחליטות מתי לתת למחאות כאלו ואחרות לפרוץ בגדול ומתי להדחיק
    אותן בהתאם לצרכים פוליטיים.
    ארה”ב היא גם המדינה עם רמת החופש הגבוהה ביותר אז רק סביר שדברים כאלו יתחילו שם.

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *