היחיד והחברה
"היחיד מול החברה" אצל מרקס ודירקהיים
רפראט לתואר שני
קארל מרקס רואה באדם כמגלם מגוון פוטנציאלים אפשריים, הן מבחינה שכלית והן מבחינה תרבותית. רק לאדם שְמוּרה היכולת לייצר את האמצעים לייצור הרפרודוקציה החברתית עצמה, דהיינו טכנולוגיה – בניגוד לבעלי חיים, שכמה מהם אכן יכולים להשתמש בכלים (כמו שימפנזים), אך אינם יכולים לייצר את אמצעי הייצור עצמם.
מרקס מדגיש ארבעה מושגים הקשורים לאותה טכנולוגיה חומרית:
- אמצעי הייצור: חומרי הגלם מן הטבע, טכנולוגיה שיוצר האדם, תעשייה, מכונות.
- כוחות הייצור: בני האדם שנמצאים בתהליך הייצור.
- יחסי הייצור: שכבה חברתית מסוימת אשר שולטת באמצעי הייצור, כאשר אלו האחרונים אינם נגישים ליתרת החברה (שהינה "כוחות הייצור").
- אופן הייצור: סוג הטכנולוגיה הנדונה בתקופה היסטורית מסוימת, יוצר מעמדות שולטים ונשלטים ספציפיים, ייחודיים לאותה תקופה ולאותו סוג טכנולוגיה (בעבר היו אלו אדונים ועבדים, לאחר מכן פיאודלים מול אריסים ובתקופה המודרנית מדובר בבורגנות מול פרולטריון).
יחסי הייצור שלעיל מסמנים את מעמדו של האדם בחברה בה הוא נמצא, דהיינו היותו שולט או נשלט. המכלול של ארבע המושגים יוצר פרקטיקה חברתית-כלכלית-חומרית הנקראת "בסיס", כאשר עליו מתקיימת התודעה החברתית הנקראת "בניין-על" (הפילוסופיה, הרוח, התרבות והמשפט). כל שינוי כלכלי מוביל לשינוי תודעתי-חברתי, והדבר מתבצע באופן חד סטרי בלבד אליבא דמרקס. תפישות חברתיות ותודעה חברתית מושפעות מן המצב הכלכלי-מעמדי המתקיים בחברה נתונה (חומר משפיע על מחשבה, על אידיאות).
מתוך כך שקיימים שני מעמדות עיקריים בחברה אנושית נתונה – שולטים או נשלטים – מתקיים גם יחס מאוד ספציפי של יחיד מול חברה. אלו השולטים (כלומר, אלו האוחזים בהגה החומרי ובאמצעי הייצור, בבסיס) נמצאים בעמדה המאפשרת להם להכתיב את צורכיהם לשאר האוכלוסייה, מתוך כך שהאינטרסים של המעמד השליט מגולמים הלכה למעשה בבניין העל. היחיד אף פעם אינו אינדיבידואל מוחלט היכול לחיות את חייו במנותק מן ההקשר החברתי אליו נולד.
אם נולד אדם למעמד השולט או למעמד הנשלט, חייו ייראו בהכרח אחרת בכל מצב. בניין העל מייצג את האינטרסים של המעמד השליט, אך החברה בכללותה חושבת שאלו הם האינטרסים המשותפים לכלל החברה. המעמד השליט יוצר תודעה כוזבת שמטרתה לשמר את הנשלטים במצב שבו אין להם כל סיבה לחוש ממורמרים. התקשורת, למשל, שגם היא מייצגת את האינטרסים של השולטים, נותנת ליתרת העם תחושה שהוא שותף להצלחה על-ידי כך שהיא שוטפת את תודעת הנשלטים במגוון מוצרים ושירותים המסיטים את תשומת לבם מן האמת.
היחיד, לפי מרקס, ודאי חושב שיש לו חופש בחירה בכל הנוגע לניהול חייו האישיים והחברתיים, אך למעשה החברה קיימת ושרירה בכל צעד ושעל של האינדיבידואל. אדם שנולד למעמד הנשלט ודאי יצביע בבחירות למפלגה מסוימת (בהתפלגות סטטיסטית) או ישלח את ילדיו לבתי ספר מסוימים; המעמד השליט ינהג אף הוא באותו אופן המושפע מכך שהוא נמצא בעמדת הכוח, למרות שבקרב מעמד זה האפשרויות רבות יותר יחסית לאלו של המעמד הנשלט. המעמד השליט יכול ליצור מציאות הנתונה לצרכיו שלו, אך גם בזאת אין הוא יכול לברוח מן החשש שמא ימרדו הנשלטים. לכן גם תודעת השולטים נתונה כל העת בידי הבסיס הכלכלי, היוצר את "מאזן האימה" הנצחי בין המעמדות, ואין הם חופשיים מאידאולוגיה.
רעיונותיו של אדם אינם נולדים בו במנותק מפעילויותיו האחרות: הרעיונות מהווים בהכרח כלי-נשק במאבק להשגת מטרותיהם של בני-האדם או של קבוצות חברתיות, ממש כמו סוגים אחרים של כלים או המצאות או דרכי-התנהגות (צבאות, אבק-השריפה, החקלאות, העבדות או השיטה הפיאודלית). הטכנולוגיה, פרי היצירה האנושית, קובעת רעיונות וצורות חיים, ולא להיפך: הצרכים קובעים את הרעיונות, ולא הרעיונות קובעים את הצרכים. טחנות הרוח יצרו את המשטר הפיאודלי וגלגל הטוויה יצר את המשטר התעשייתי.
גם אצל אמיל דירקהיים ניתן לראות את קיום "החברתי בתוך היחיד". החברה היא, כפי שאמר דירקהיים, משהו מעבר לנו ומשהו בתוכנו. דירקהיים טוען שאת החברתי יש להסביר במונחים חברתיים (ולא אינדיבידואליים או ביולוגיים), כיוון שלחברה יש קיום אונטולוגי משל עצמה; זוהי ישות ("הסוציאל") המתקיימת הן בתוך היחיד והן מעבר לו, והיא כופה את עצמה על היחיד מרגע הולדתו.
החברתי הוא אפריורי, ותפקיד הסוציולוגיה הוא להמחיש את קיומו של החברתי באמצעות התופעות האמפיריות. דירקהיים חושב במונחים של הרמוניה חברתית (שיווי משקל בין אינטרסים סותרים) וסולידריות חברתית הנוצרות מתוך כורח: ראשית, האוכלוסייה גדלה והולכת, וכך גם התלות ההדדית בין הפרטים בה, ושנית מתקיימת "דחיסות מוסרית" – דהיינו ככל שהופכת החברה לאורגנית יותר, כך התלות החברתית ההדדית בין האלמנטים יוצרות נורמות מוסריות שעליהן נשענת החברה בכללותה.
במחקרו אודות התאבדות ניסח דירקהיים את הסיבות להתאבדות כתוצר חברתי ולא פסיכולוגי-אישי, ובכך הוא מראה כיצד היחיד נתון להשפעת החברה כל העת. התאבדות, לפי דירקהיים, מוגדרת כקטגוריה של פיקוח חברתי והוא מזהה בה שלושה סוגים:
- התאבדות אגואיסטית: פיקוח חברתי מועט על האינדיבידואל, כאשר ערכי החברה לא הופנמו ביחיד במידה הדרושה. דירקהיים נותן דוגמא לרווקים שמתאבדים כיוון שאינם קשורים לנורמה החברתית של הנישואים.
- התאבדות אלטרואיסטית: אדם שהפיקוח החברתי עליו וערכי החברה שבה הוא חי הופנמו יתר על המידה. התאבדות כזו יכולה להיות דוגמת "טוב למות בעד ארצנו".
- התאבדות אנומית: קיים פער בלתי ניתן לגישור בין ציפיות האדם לנורמות החברתיות ולאפשרויות הריאליות בחברה נתונה. אדם שמן, המתאבד כיוון שהחברה מעריצה את הרזון והיופי, הוא דוגמה שכזו.
החברה אינה מקיימת חוקי אכיפה על מנת להטמיע את ערכיה ביחיד, כיוון שאכיפה דורשת לאכוף כל העת. מדובר כאן במעין "שטיפת מוח", כיוון שלמעשה היחיד פועל מתוך כך שהוא משוכנע שהערכים החברתיים להם הוא מציית הם חלק מן הפסיכולוגיה האישית שלו (ובנוסף לכך הוא עושה זאת כי זה רצונו). שתי מסקנותיו העיקריות של דירקהיים באשר ליחס יחיד-חברה הן כדלקמן:
- החברתי כופה את עצמו על היחיד בכל שלבי חייו, והיחס יחיד-רבים מותנה בתפישת היחיד את הקולקטיב כעליון עליו. אין אדם חופשי מחוץ לחברה, אלא בדיוק להפך – אדם חופשי כאשר הוא מתקיים בהקשר החברתי (בדומה לדברי אריסטו, 2,500 שנה קודם לכן).
- הערכים והנורמות החברתיות, הנגזרים מן האונטולוגיה הסוציולוגית של דירקהיים, מתקיימים בכל חברה אנושית בכל זמן היסטורי, ובזה טמון כוחם. כל משפחה, למשל, בין אם היא חיה בעת הקלאסית או המודרנית, מגדלת ילדים (כלומר המשפחה נשארת יחידת הבסיס החברתי לאורך כל ההיסטוריה). כך ערכי החברה משמרים את עצמם ונטמעים ביחידים שבה לאורך כל ההיסטוריה. אלו הם היסודות החברתיים הטרנס-היסטוריים המדוברים במונחים של תפקודים דינמיים וסטרוקטורליסטיים.
שני ההוגים שלעיל דוגלים בגישה הקולקטיבית ורואים בחברה האנושית את המקור להתנהגות היחיד. אומנם מרקס פחות חד-משמעי מדירקהיים בעניין זה כיוון שמעמדו של אדם ספציפי, או של מעמד שלם, יכול להשתנות בעקבות מרד; אך החלוקה למעמדות אצל מרקס, והעובדה שכל אדם נולד אל תוך נסיבות חברתיות שונות, הם אלו שיקבעו בסופו של יום את מחשבתו ותודעתו, וכן את אלו של המעמד שאליו הוא משתייך.
היחיד אינו יכול להתקיים ללא החברה, הנסיבות וההקשר אליהם הוא נולד. כל אדם, מרגע לידתו, נקשר למהותה הבסיסית ביותר של החברה – אם זו משפחתו המספקת את צרכיו הבסיסיים ואם אלו סוכני החברות האחרים בחברה כגון בית ספר, צבא, מוסדות השלטון וכו'.
גם כאשר אדם יוצא למראית עין נגד החברה וערכיה, עושה נזמים באפו וצובע את שיערו בכחול, מרבית הסיכויים שלא ייצא מן הבית מבלי שהשתמש בדאודורנט, למשל. החברה קובעת מה ראוי לעשות ומה לא, מתוך שיקול סביר כלשהו של ההתנהגות המצופה מן היחיד כאשר הוא בא במגע עם רבים. חברה אכן אינה יכולה להתקיים בלי היחידים המרכיבים אותה, אך גם אין היחידים יכולים להתקיים ללא חברה שתורה להם את דרכם.
ביקורת
מרקס טוען שהאידיאולוגיה והתודעה הכוזבת המתקיימים בחברה מכתיבים הלכה למעשה את התנהגותו של היחיד – והוא בעצם אינו מודע לכך שהתנהגותו מוכתבת. אבל רעיונו של מרקס בנוגע להשפעה החד-סטרית של הבסיס על בניין העל – הוא חד-ממדי מדי לטעמי. אומנם נכון שבסיס כלכלי הינו אלמנט חשוב מאין כמוהו לביסוס מעמדו של אדם בעולם, מכל הבחינות: מעמד כלכלי קובע את האמצעים בהם נשתמש בחיינו, ואם אנו נטולי עושר מרבית הסיכויים שלא נוכל לעשות שימוש במחשב ובאינטרנט, למשל; הידע שלנו יישאר מצומצם ואולי אף ימנע מאיתנו להגיע להשכלה גבוהה ולמקצוע שאליו אנו שואפים להגיע.
בחברה דהיום מתקיימים מצבים בהם ילדים הנולדים להורים עניים אינם מצליחים להשתחרר ממעגל העוני ולמצוא את מקומם בעולם באותה קלות כמו ילדי המעמד הבינוני והעליון; מצבנו הכלכלי והמעמדי אכן יכול להכתיב את דעותינו הפוליטיות, הרוחניות והתרבותיות. אין ספק כי התרבות וההקשר החברתי אליהם אנו נולדים משפיעים השפעה מיידית על חיינו ועל מחשבתנו.
למרות זאת, אנו חיים כיום בחברה קוסמופוליטית מגוונת הרבה יותר מתקופתו של מרקס, ואדם הנולד למעמד מסוים יכול ביתר קלות להתנייד אל עבר מעמד אחר אם רק יכוון עצמו למטרה בה יבחר. עד לא מזמן הייתה נטייה לחשוב כי אינטליגנציה היא המרכיב העיקרי בהצלחתו של אדם בחייו, אך עד מהרה נכנס לתודעה מושג חדש בשם "אינטליגנציה רגשית": אדם יכול להיות בעל כישורים שכליים יוצאי דופן, אך כל עוד אופיו ומצבו הפסיכולוגי גורמים לכך שיהיה מופנם, ביישן וחרד, הוא לא יוכל לעשות כל שימוש נאות בשכלו על מנת להתקדם. הדבר מקביל לבסיס הכלכלי עליו מדבר מרקס – ניתן לומר שזהו תנאי הכרחי אך שאינו מספיק לקביעת התודעה של היחיד והחברה.
כיום ילד הנולד בשכונת עוני יכול, בנסיבות מסוימות, לדחוף את עצמו לידי הישגים מפליאים ולהגיע לפסגת שאיפותיו. הפיזיקאי התיאורטי, פרופ' עבדוס סאלאם, נולד במחוז עני בפקיסטן, השתמש בכישוריו השכליים ובאופיו בכדי להגיע ללימודים גבוהים, זכה להכרה עולמית ואף בפרס נובל לפיזיקה בזכות הישגיו.
הבסיס הכלכלי לא מחייב אותנו להישאר דבוקים במחשבה ובתודעה אחת כל העת – העולם מלא אפשרויות וניתן לבחור ביניהן. מעמד חברתי-כלכלי מסוים כבר אינו מכתיב חד-משמעית את נטייתנו הפוליטית. כאשר מתקיים פלורליזם באופן גלוי, הוא מאפשר ליחידים בחברה לבחור את דעותיהם, את סדר יומם ואת עתידם. אומנם לא ניתן להגיד בפה מלא שאדם אחראי לחלוטין לכל נסיבות חייו, אך הנסיבות הכלכליות הללו יכולות להיות מוצגות כפי שמציגים היום מטען תורשתי – כפוטנציאל בלבד – ועל פוטנציאל זה משפיעה הסביבה.
חד-הממדיות שבה נוקט מרקס מתעלמת, במודע או שלא במודע, מן העובדה שלא ניתן לצמצם את פועלו של האדם למסגרת אחת; אי אפשר להכניס את כולם לתוך אותה קופסה ולצפות שמתוך כך יינתן לנו תיאור אמין ובר-קיימא של המציאות סביבנו. הבסיס הכלכלי של מרקס אכן משפיע על חיינו בדרכים מודעות ולא מודעות – ישנם אנשים שתמיד יפחדו שמא יגמר המזון במקרר, לעומת אלו שלעולם לא יחששו מכך פשוט כיוון שבבית הוריהם התקיים המזון בשפע. אך לבוא ולומר שאלמנט זה הוא היחיד המשפיע על התודעה החברתית והאינדיבידואלית, משמע ביצוע קפיצה מחשבתית המתרחקת יתר על המידה מן המציאות.
החברה והיחידים בה יכולים לייצר דפוסי חשיבה משתנים שאינם בהכרח תלויי-בסיס מעמדי או כלכלי, אלא דווקא כאלו הנובעים מתוך בניין העל ולא מן הבסיס. רעיונות מדעיים שחדרו לחברה האנושית ברבות השנים, כגון התפיסה המכניסטית בפיזיקה, יוצרים בעצמם מציאויות חדשות שאינן תלויות-הקשר כלכלי בהכרח. המחשבה האובייקטיבית, למשל – זו הגורסת שאפשר לתאר את העולם "מבחוץ" בעוד שלמעשה אנו עושים זאת "מבפנים" (שהרי איננו חיצוניים לטבע) – מקורה בתפיסה המכניסטית, שראשיתה במאות ה-17 וה-18.
נכון הדבר שרעיונות שכאלו ודאי לא יוכלו להגיע למוחו של מתבגר בשכונת עוני נטולת טלוויזיה או אינטרנט, שהרי אולי הוא טרוד ברעב המציק לו או בפרנסה שעליו להביא הביתה לצד הוריו; אך מצב כלכלי אינו יכול תמיד להיות הסיבה לכל דבר. גיאורג הגל כבר אמר עוד לפני מרקס, כי לעולם לא נוכל להבין הכול טרם שהבנו את השלם על כל פניו וצורותיו – אי אפשר לצמצם את מכלול החיים והתודעה לכדי אלמנט אחד מקיף המתיימר להסביר הכל תחת חסותו.
האלמנט המעמדי-כלכלי של מרקס הוא רק אספקט אחד בתוך מכלול של אפשרויות ופוטנציאלים המתקיימים בחייו של אדם ובאלו של החברה; לא ניתן לעשות רדוקציה מספקת שתסביר את התודעה, את התרבות ואת החיים האנושיים על סמך מרכיב אחד. בני אדם מורכבים הרבה יותר מאשר סכום של פרמטרים מתמטיים פשוטים, ויש צורך בכמה נקודות מבט על מנת להביא תיאור סביר של המציאות – שגם הוא לא יהיה תיאור מלא במאת האחוזים.
