מחשבות לפני מצעד הגאווה בירושלים

פורסם: יוני 2005

ביום שישי 10.6.05 התקיים מצעד הגאווה בתל אביב, ואני התלבטתי לא מעט בשאלה האם אני לוקח בו חלק. העניין הוא שהקהילה כבר צברה כמה וכמה הישגים לזכותה, ובעינה נותרת השאלה – עד כמה נחוץ המצעד בכלל, והמצעד המתקרב בירושלים בפרט.

אני מסכים עם הדעה הגורסת שהמצעד פרובוקטיבי – רבים מהאנשים הבאים למצעד אינם עושים זאת לשם מטרה פוליטית או לשם מחאה על אי שיוויון; מרביתנו עושים זאת כי זה כיף ונחמד. לא יותר מזה. אומנם ישנם אלו שבאמת באים להפגין, נושאים עמם שלטים ומעוניינים לקדם את ענייני הקהילה – אבל הם מיעוט. כולנו רוצים שיוויון, אבל מעטים הם המוכנים לעשות משהו בשביל זה.

אם כך מדוע בכל זאת השתתפתי במצעד? פשוט מאוד – כי בלי המצעדים הללו, בלי אותה הפגנתיות, לא היינו מגיעים להישגים שאליהם הגענו. מי שחושב שכל האיסורים שהיו קיימים בחוק היו מתבטלים מאליהם, טועה טעות גדולה ומרה. רק התנגדות והפגנתיות הביאו לתיקונים חוקתיים, כלכליים ואפילו חברתיים (שינוי דעת קהל):

1975 – הקמת האגודה לזכויות הלהט"ב.

1988 – ביטול הסעיף בחוק שאסר משכב זכר (שולמית אלוני ומרדכי וירשובסקי, רצ); לפני כן ניתן היה לאסור ולכלוא אנשים בגין קיום יחסי מין חד מיניים. רק על מנת לחדד את הנושא: מקור החוק בימי המנדט הבריטי, והוא אסר על כולם – סטרייטים והומואים – לקיים יחסי מין שאינם "כדרך הטבע".

1992 – תיקון חוק שיוויון הזדמנויות בעבודה, ואיסור אפליה מחמת נטייה מינית.

1993 – שינוי פקודות מפכ"ל שהפלו הומואים ולסביות בצבא. שינוי הפקודות התבצע ע"י יצחק רבין ז"ל בעקבות מאבקו של פרופ` עוזי אבן. בנוסף הוקמה באותה שנה תת ועדה בכנסת לזכויות הקהילה ביוזמת יעל דיין.

1994 – בג"ץ מקבל את עתירתו של הדייל יונתן דנילוביץ`, וקובע שאל-על חייבת להעניק לבן זוגו הטבות הניתנות לבני-זוג הטרוסקסואליים.

1996 – אדיר שטיינר זוכה במאבקו במשרד הביטחון ומקבל תגמולים ותשלומי פנסיה כבן-זוגו של אלוף-משנה דורון מייזל שמת בעת שירותו הצבאי. הקמת "פורום גאוּת" במפלגת מרצ, הגוף הקהילתי הראשון שהתקיים בתוך מסגרת פוליטית.

1998 – מיכל עדן (מרצ) הופכת לחברת עיריית ת"א.

2000 – הורדת גיל ההסכמה המינית לקיום יחסים הומוסקסואליים ל-16, והשוואתו לנהוג ביחסים הטרוסקסואליים.

2001 – בית-הדין לעבודה מקבל את עתירתו של פטריק לוי וקובע כי הומואים נחשבים "בני זוג" ו"ידועים בציבור" כך שלאחר מותו של אחד זכאי האחר לפנסיה שלו.

2002 – הקמת בית דרור, מרכז לנוער הומו-לס-בי-טרנס שנזרק מהבית עקב נטייתו (מיכל עדן, מרצ). פרופ` עוזי אבן (מרצ) היה להומו הראשון שנכנס לכנסת ישראל, אפילו אם רק להרף עין.

2003 – איתי פנקס הופך לחבר מועצת ת"א, סער נתנאל מתקבל לעיריית ירושלים (שניהם ממרצ). הקמת תנועת הנוער הפוליטית הראשונה, "הצבעים שלנו", בחסות מפלגת מרצ.

2004 – תיקון חוק זכויות החולה והכרה בבני זוג חד מיניים במערכת הבריאות (זהבה גלאון, מרצ). בנוסף מתקצבת עיריית הרצליה, בראשות יעל גרמן (מרצ), את פעילות הקבוצה "נוער גאה" בעיר.

פברואר 2004 – בית משפט לענייני משפחה מאשר הסכם ממון של זוג הומואים, וקובע כי המונח "בני זוג" תקף גם לבני אותו מין. היועץ המשפטי לממשלה מודיע לבג"ץ שבני זוג הומואים זכאים לפטור ממס שבח ומס רכישה בעת העברת בעלות בין אחד לשני, בדומה לזוגות הטרוסקסואלים.

נובמבר 2004 – בית משפט מחוזי מאפשר להומוסקסואל לרשת את דירת בן זוגו, ומפרש את המלים "איש ואשה" בחוק הירושה ככוללות גם "איש ואיש". בית משפט לענייני משפחה מאשר הסכם חיים משותפים של הומואים. היועץ המשפטי מצהיר שלא יערער על הפסיקה, ומכיר בזכויות הומואים בענייני ממון ורכוש.

ינואר 2005 – מזוז בראיון: "אינני רואה פסול בנישואים של זוגות חד מיניים… החברה צריכה לכבד את השונה בה. בנושא הזה אני מייצג תפישה שונה מזו שהיתה מקובלת בעבר, אולם זו הכרעה של הכנסת".

מרץ 2005 – היועץ המשפטי מודיע לבית הדין לעבודה כי יש להכיר בבני זוג הומוסקסואלים לצורך תשלום קצבת שארים.

2006 – בני זוג מאותו מין יכולים לרשת את בני זוגם.

2007 – בני זוג מאותו המין שיינשאו במדינות זרות, יוכלו לרשום בתעודת הזהות הישראלית שהם נשואים.

 

כל החקיקה ה"עקיפה" הזו דומה לשיעור בגיאומטריה: אסימפטוטה שמתקרבת לחתך קוני, אך לעולם אינה נוגעת בו הלכה למעשה. החוקים הללו עושים הדמיה של נישואים, מבלי לאשר את הנישואים עצמם. החקיקה החילונית מנסה לעקוף את האטימות הדתית – אם לא נוכל להתחתן בישראל, לפחות נוכל לקבל את הזכויות הנובעות מחתונה.

כשסטרייטים מקיימים את מצעד האהבה, זה בסדר. לא שומעים את קול זעקות השבר של בכירי המפלגות הדתיות על ההפקרות והמיניות הבוטה על גבי המשאיות העוברות ברחובות תל אביב. אבל כשמדובר בהומואים, לסביות ושאר סטיות? לא יקום ולא יהיה.

אך אם נחזור לשאלה מדוע נחוצים המצעדים כיום – הרי שלמרות כל ההישגים שמניתי, ילדים בני 12 עדיין צריכים "לצאת מהארון" – הארון שאליו מוכנס כל מי שאינו תואם לנורמה החברתית, ולא רק במובן המיני אלא גם במובנים חברתיים אחרים, כגון השתמטות מצה"ל, למשל. ברור שאי אפשר לצפות שכולם יבינו ויקבלו – אין דבר כזה, וכנראה גם לא יהיה. אבל שינוי פוליטי-חוקתי-כלכלי גורר גם שינוי חברתי כלשהו, וישנם אלו שכן מבינים וכן מקבלים.

אם האפרו-אמריקאים בארה"ב של שנות ה-50 וה-60 לא היו עושים את "מצעדי הגאווה" שלהם בראשותו של דר` לותר קינג, הם היו סובלים מאפליה וסגרגאציה עד היום. יש דברים שצריך לאלץ אותם להגיע לידי קיום. ולמרות כל הנאמר לעיל, אני עדיין חושב שהמצעד הקרב ובא בירושלים מיותר לחלוטין. פה אין שום מטרה מלבד לעצבן, להרגיז ולעשות פרובוקציות כפולות ומשולשות. המצעד בי-ם לא יביא בינתיים לשום תוצאות כיוון שזו דפיקה בדלת הלא נכונה; את כל השינויים החוקתיים-חברתיים לטובת הלהט"ב ביצעו אנשי השמאל ממילא, ולא החרדים. מה הטעם ללכת להפגין מול החרדים שממילא לא ינקפו אצבע לטובתנו?

המצעד השנתי בתל אביב הינו די והותר ולא צריך לזרות מלח על פצעים פתוחים. ישנן דלתות שתוכלנה להיפתח רק בעתיד, ואילוץ פתיחתן כעת תגרום לנזק גדול יותר מכל תועלת אפשרית.

(Before kingdoms can change, men must change (John the Baptist

 

3 Replies to “מחשבות לפני מצעד הגאווה בירושלים”

  1. דווקא המצעד בירושלים חשוב מהמצעד
    בת"א.
    מה לעשות שבירושלים המצעד סולידי ונטול מוזיקת טראנס נחותה,
    ולכן רוב חובבי המצעדים נמנעים להגיע אליו.
    ולמרות זאת מדובר בהפגנת כוח אזרחית ולגיטימית ביותר מול כוחות השחור.

  2. אני מחכה ליום שבו נהיה כולנו שווים
    לא רק בעיני החוק אלא גם איש בעיני חברו. מעצבן שצריך להלחם על הדברים האלה ושהם לא באים בטבעיות שבה אני לפחות הייתי רוצה שיבואו.
    גם אני לא אהבתי את המצעד בירושלים. גם לדעתי, למרות הלגיטימיות שלו, הוא נעשה בסוג של כניסה עם הראש בקיר.
    בכלל אני לא מבינה מה יש לצעוד כל כך הרבה. איך בדיוק הצעדה הזו מקיימת את האינטרסים של הקהילה?
    ואם באמת כל ההתאספות הזו היא לשם החגיגה ולא לשם המניפסט הקהילתי, למה לא לעשות אותה באכזיב?

  3. לדעתי זו הפגנה אחת יותר מדי
    וזה נועד סתם בשביל לעצבן את החרדים בעיר. מיותר, פשוט מיותר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *