קצת קולטורה, למען השיים

אני לא ממש זוכר מתי התחלתי לצייר, כי נראה לי שמאז ומתמיד היה לי עיפרון ביד. הזיכרון הברור הראשון שלי בנוגע לציור הוא מכיתה ג', בערך. אז התחלתי מין "פרויקט" לא מודע של רישום בעלי חיים – ובעיקר ציפורים, שהיו אהבתי הגדולה.

זה התחיל בקטן והגיע בסוף לערימה של מאות רישומים, שהתפתחו קצת מבחינה תמטית, ובשנים מאוחרות יותר כללו גם בני אדם. בכיתות בית הספר היסודי כולם ידעו שאני מצייר, והבנות היו שוטחות בפני בקשות בלתי פוסקות שאצייר להן ארנב, ועכשיו לבבות ואחר כך דובוני אכפת לי.

האובססיה שלי לרישום בעלי חיים גדלה ותפחה, ובסופו של דבר הכרתי כל כך הרבה חיות עד שחשבתי שאוכל להיות זואולוג. מתוך מאות הרישומים שעשיתי מכיתה ג' ועד שנתיים אחרי השחרור מהצבא, נותרו היום רק כמה עשרות. באוקטובר 2001 פתחתי דפיוצר באתר במה חדשה והתחלתי להעלות רישומים שלי. האתר הזה הדהים אותי כי (עד היום) הוא פלטפורמת-ענק המרכזת במקום אחד אלפי יצירות מכל הסוגים, ובייחוד סיפורים קצרים וציורים מדהימים שאני מאוד אוהב. בשלב כלשהו, אחרי שנתיים לערך, נמאסה עלי העובדה שכל יצירה שאני מעלה לאתר צריכה לעבור את אישור העורכים, ונטשתי את הבמה לטובת בלוג. אז כבר עברתי טרנספורמציה כמעט מלאה – מהפורמט הוויזואלי לפורמט הטקסטואלי. זה התחיל כבר מסוף תקופת התיכון, והגיע לעצירה מוחלטת בסביבות 1997.

התאהבתי במילה הכתובה ובעוצמה שלה, וויתרתי כמעט לגמרי על ציור (למרות, שבעצם, "תמונה שווה אלף מילים"). אומנם למדתי עיצוב גרפי אחרי הצבא, כי רציתי לעסוק בתחום שישתמש בכישורים שלי באופן מעשי, אבל בעצם לא המשכתי לצייר באופן רציני מאז אותה תקופה. היו כמה פעמים בהן השתמשתי בפוטושופ כדי לעשות יצירת דיגיטל ארט או שתיים, אבל לא ממש מעבר לזה.

בתקופת התואר הראשון למדתי שני קורסים באומנות ועוד קורס אחד בפילוסופיה של האומנות (אסתטיקה). אני חושב שראיתי עשרות על גבי עשרות של שקופיות עם יצירות אומנות מדהימות – כאלה שגורמות לך לקנא ביכולת המדהימה הזו, ליצור. אחד הקורסים כלל גם כמה סיורים במוזיאון תל אביב, ואני חייב לציין שנהניתי שם מכל רגע. מי שאוהב ציור, צילום ופיסול לא יישבע מהמקום הזה.

בייחוד משך את תשומת לבי ציור של האמן האימפרסיוניסטי, קלוד מונֵה (Monet) – חבצלות המים – עם משחקי צבע, אור וצל מדהימים, שכמותם לא ראיתי מעולם. הציור הזה השאיר אותי פעור לגמרי. מונה צייר גרסאות רבות של חבצלות המים, ובשלבי חייו האחרונים הפורמט הזה שלט כמעט לחלוטין ביצירותיו. בציורים שלו יש עומס צבעים מדהים על גבי הבד, והוא אחד מן האמנים הבודדים שאני באמת אוהב. יש משהו מהפנט ביצירות שלו, ואני אישית יכול להסתכל בהן במשך שעות.

עוד אמן שהרשים אותי, בתקופה קצת יותר מאוחרת, היה סלבדור דאלי, עם הציורים הסוריאליסטיים המופלאים שלו. גם הסוריאליזם ה"כאילו ריאליסטי" של אשר (Escher) מדהים אותי לא פחות.

אבל האמן היחיד שהייתי כמעט אובססיבי בנוגע ליצירות שלו למשך תקופה לא קצרה, היה טום מפינלנד (Tom of Finland), שצייר גברים והומואים משנות ה-50 ואילך. הייתי יושב שעות באינטרנט, מחפש כל ציור אפשרי שלו ושומר אותו במחשב. בסופו של דבר היו לי עשרות ציורים ורישומים שלו מוסתרים בתיקייה חסויה במחשב, אבל בשלב כלשהו מחקתי אותם. עדיין גרתי עם ההורים, ופחדתי שמישהו יראה את הציורים ואני אהיה מחוץ לארון על אפי ועל חמתי. היום הציורים שלו נראים לי יפים אבל לא מעבר לזה, ונראה לי שהעיסוק המתמיד בו היה קשור לכך שאז עוד הייתי כלוא בארון.

אני לא צרכן כבד של אומנות, ובכל זאת, כשאני מביט, למשל, ביצירות שראיתי בבמה חדשה בתקופה שבה עוד הייתי פעיל באתר, אני נדהם כל פעם מחדש מיכולות ההמחשה שיש לאנשים – מהסיפורים המציאותיים להפליא ועד לציורים והרישומים. האפשרות הזו, לתפוש את המציאות ולהנציח אותה בצורה אמתית או מעוותת, ממשיכה לרתק אותי עד היום.

לפעמים אנחנו מתרגשים יותר מציור או מתצלום, מאשר מהדבר האמתי שעומד בבסיסו (מה שהוא לא יהיה – רעיון, אנשים או מקום). אולי ההתרגשות הזו, מהייצוג של המציאות, היא מה שנקרא בפילוסופיה "חוויה אסתטית" – ההנאה מאומנות. כנראה שזה קשור לעובדה, שבאמצעות יצירה כזו או אחרת אנחנו יכולים לחוות "חוויות" בעקיפין – בספרים, בסרטי קולנוע ובאומנות הפלסטית.