הפוליטיקה של אפלטון

פוליטיקה אתונאית ופוליטיקה אפלטונית: מציאות מול אידיאל

עבודת סמינר לתואר ראשון

עבודה זו דנה בפילוסופיה המדינית שהוצגה על ידי אפלטון באתונה (347-429 לפנה"ס), ובה בחרתי להתמקד בשתי נקודות מבט אפשריות:

1. האם תהפוכות השלטון ואירועים אחרים שהתרחשו בתקופת נעוריו של אפלטון, השפיעו על תורתו המדינית כפי שהיא משתקפת בחיבורו "פוליטיאה"?
2. האם יש מקום להשוות את תפיסתו של אפלטון את המדינה האידיאלית עם חשיבה גזענית?

על שתי שאלות אלה אנסה לענות בעזרת המקורות הספרותיים העתיקים בני התקופה, והמאוחרים יותר ששרדו והגיעו לידינו, כגון תוקידידס (תולדות מלחמת פלופונסוס), אריסטו (מדינת האתונאים), פלוטארכוס (חיי אישים) קסנופון (הלניקה) ואחרים, וכמו כן בעזרת מחקרים בספרות המודרנית כגון פרופ' פופר (The Open Society and its Enemies), פרופ' פוקס (Plato and the Social Question) ואחרים.

תחילה אתאר את מהלך האירועים הפוליטיים באתונה, מהולדת אפלטון ועד לבגרותו, בנסיון להבהיר את הלך הרוחות בימיו, לאחר מכן אתאר את קורות חייו של אפלטון ואת תורתו המדינית, ובחלקה האחרון של העבודה אביא את דעות המחקר המודרני בנוגע לכך ואנסה, מתוך הראיות הנסיבתיות שבחלקים הקודמים, לענות על שתי השאלות שלעיל.

1. סקירה היסטורית

1.1 המשטר באתונה מסולון ועד 430 לפנה"ס

בשנת 594/2 לפנה"ס מקים סולון את הטימוקראטיה על מנת להגיע לפתרון הסכסוך בין תומכי האריסטוקרטיה, הדמוקרטיה והמתונים, ומכריז על רפורמות פוליטיות, חברתיות ומשפטיות (אריסטו, מדינת האתונאים, ב, מא) . סולון ניסה לפשר בין שלוש סיעות יריבות וכמו כן לעזור לשכבת העניים בעיר כיוון שאלה ירדו מנכסיהם לחלוטין והגיעו למצב שלא רק היה עליהם לתת חלק מיבולם, אלא אף למכור את גופם לעבדות לעשירים בעלי השררה והממון (פלוטארכוס, סולון, יג). ראשית פרסם סולון את חוקי דראקון על הכתב על מנת שלא תישאר דלת העם באפילה וידעו מה מותר ואסור על פי חוקי המקום (שם, יז); לאחר מכן חילק את אנשי העיר בהתאם לממונם הכלכלי (טימוקראטיה) ובכך יצר פתח לפעילות פוליטית מצד אלו שעד עתה נמנע מהם הדבר ובשל כך חשו ממורמרים; ולבסוף נתן את האפשרות גם לשכבה החלשה להתלונן על פגיעה או לאפשר לצד שלישי להתלונן על מעשים פוגעים שהיה עד להם (שם, יח).

כחמישים שנה לאחר מכן, 540/39 לפנה"ס, שוב מתפצלות הסיעות. פיסיסטראטוס מציב עצמו בראשה של מפלגה שלישית ("אנשי ההר"), תופס את השלטון בכוח הזרוע והופך לטיראן (הרודוטוס, א, 59; אריסטו, יד). מלבד זאת ומלבד מתן משרות פוליטיות לאנשי שלומו (תוקידידס, ו, נד) , לא עבר פיסיסטראטוס על חוקים נוספים, והיה אהוד על מרבית העם כיוון שעזר לחלשים שבעצם היו מקור כוחו מלכתחילה (אריסטו, טז; פלוטארכוס, סולון, כט, ל, לא). לאחר מותו ממחלה (528/7 לפנה"ס) יורשים אותו בניו, היפיאס והיפארכוס, וכאשר זה הראשון נרצח ב-514 לפנה"ס, השלטון עובר לידי היפארכוס והמאבקים הסיעתיים באתונה שוב מתחדשים (אריסטו, יז, מא).

לאחר נפילת הטיראניה עקב זעם ההמון (אריסטו, טז) עולה קלייסתנס לשלטון (הרודוטוס ה, 66, 73), מכריז בשנת 507 לפנה"ס על רפורמות בגוף האזרחים ומוסדות השלטון ומפעיל את חוק האוסטראקיזם, מה שמאפשר לעם להיות יותר פעיל פוליטית ולהפוך אדון לגורלו (אריסטו, מא). חוק זה שימש כבלם לשמירת הדמוקרטיה ונגד עליית טיראן לשלטון (אריסטו, כב). האוסטראקיזם אִפשר לעם האתונאי לסלק מתחום מדינתו (באמצעות הצבעה חשאית) כל אדם שנראה כי עלול הוא לסכן את שלומם בדרך כלשהי, אלא שפעמים רבות סולפו ההגרלות וסולקו מתנגדים רבים לשלטון בדרך זו (שם, כב), בעיקר סטראטגים (מפקדי צבא). הרפורמות החברתיות-פוליטיות שחולל קלייסתנס באתונה חילקו את גוף האזרחים מחדש כך שטושטשה כל זהות קודמת עם ארבעת השבטים הישנים של סולון; השבטים חולקו לעשר יחידות והארץ חולקה לשלושים מחוזות, כאשר יושבי כל מקום הוגרלו מתוך השבטים החדשים. בנוסף הקים קלייסתנס את מועצת ה-500 תחת מועצת ה-400 הסולונית, וכך בעצם בכל שבט ישבו בערבוביה כל אנשי המחוזות ולא יכלו יותר לייחס לאף אדם שיוך על פי מוצאו הקודם (הרודוטוס ה, 66,  69; אריסטו, כב). בצורה זו רבים יותר זכו בזכויות אזרח – כולם בדמוס נתון היו דמוטים איש לרעהו . הדבר הוביל להגדלת מעגל האזרחים, שעד אז היה קטן יותר עקב חלוקה לפי מוצא, ומתן זכויות שוות לכולם.

488 לפנה"ס: הראשון להרחקה באוסטראקיזם היה היפארכוס (אריסטו, מא), בנו של פיסיסטראטוס. זו הייתה תחילת סילוק מתנגדי השלטון באמצעות האוסטראקיזם, שהפך לכלי ניגוח פוליטי במקום לאמצעי הגנה על אתונה.

ה"מהפכה" השישית אליבא דאריסטו (פרקים כג, כה) התקיימה לאחר מלחמות יוון ופרס (שתחילתן ב-490 לפנה"ס) כאשר מועצת האריאופאגוס מתחזקת. לאחר המלחמה עם הפרסים שלטה מועצת האריאופאגוס משום שהצליחה להנהיג את העם כראוי במלחמת סלאמיס (480 לפנה"ס; הרודוטוס, כרך ז-ח) וזכתה לתמיכתו.

487/6 לפנה"ס: סמכויות הצבא הועברו לסטראטגיה, מה שמעניק למוסד זה כוח רב מדי לעמת המוסדות השלטוניים האחרים (אריסטו, מא).

חיזוק הדמוקרטיה באתונה על ידי נקיטת צעדים צבאיים (תוקידידס, ספר א):

• כיבוש ססטוס ב-479 וחיזוק חומות אתונה (פט).
• תמיסטוקלס מבצר את נמל פיראוס ומחזק את כוחה הימי של אתונה (צ, צג), מה שיוביל בעתיד לשליטתה המוחלטת בים ובבנות בריתה.
• פאוסאניאס הספרטני נחשד בשיתוף פעולה עם הפרסים בשנת 478, מה שמוביל את אתונה להנהיג בלעדית את הצבא ולחזק בשל כך את כוחה הצבאי והפוליטי (צד, צה).

ייסוד "הברית האטית-דלית" כנגד הפרסים ב-478/7 לפנה"ס וצבירת כוח באתונה עקב כך (אריסטו, כג). דבר זה גרם בעקיפין לחיזוק הדמוקרטיה משום שאז הוזרמו כספים רבים לאתונה דרך בנות בריתה, מה שאפשר את הנהגת משרות השופטים בשכר, תרם לשקט באזור, חיזק את כוחה של אתונה והשאיר בידה זמן לחזק גם את הדמוקרטיה שבה (אריסטו, כד; תוקידידס, א, צו-צט).

את סמכויות היתר של האריאופאגוס נוטלים אריסטדיס ואפיאלטיס ב-463/2 לפנה"ס בעקבות טענתם כי המינוי לכל חייהם הפך את חברי המועצה למדושני עונג (אריסטו, כה); הסמכויות שנלקחו מן האריאופאגוס חולקו בין הבולה (המועצה), האקלסיה (אסיפת העם) ובתי המשפט, ובכך נוסף עוד כוח לדמוס (שם, כו).

457 לפנה"ס: פתיחת משרת הארכונטים לבני המעמד השלישי, הזאוגיטים, שעד עתה נמנעה מהם זכות זו (אריסטו, מא). בכך נחשפה עוד שכבה מן העם לפעילות ומעורבות פוליטית.

הסטראטגוס פריקלס מחזק את הדמוקרטיה (אריסטו, כז) והופך למנהיג ואהוב העם (תוקידידס, ב, סה). הוא מעסיק את המון העם על ידי בניית מבנים ועידוד התיישבות מחוץ לאתונה בכדי לפתור את בעיות עודף האוכלוסין ובו-זמנית לפקח על בנות הברית ומתן עיסוק לאנשי צבא בצורת אימונים קבועים ומסעות ימיים (פלוטארכוס, פריקלס, יא-יב). נוסף על כך השתמש פריקלס בכספים הרבים שזרמו לאתונה לשם פיתוח המדינה והמשטר (פלוטארכוס, פריקלס, יב; תוקידידס, ב, לו-לט, מ-מו). פריקלס מפורסם ביותר בשל נאום ההספד  שנשא באתונה (431-430 לפנה"ס לערך) ובו הזכיר את שלושת עקרונות הדמוקרטיה: אקטיביזם פוליטי, שמשמעו יכולתו של כל אדם בעיר, באמצעות עקרון השוויון (שוויון בפני החוק והאפשרות לממש שאיפות פוליטיות) ועקרון החירות (חירות האדם וסובלנות כלפי השונה), להיות פעיל בחייה הפוליטיים של המדינה ולקחת חלק בשלטון העם.

בשנים 449/8 ו-446/5 חותמת אתונה על הסכמי שלום עם פרס וספרטה ("שלום קאליאס" ו"שלום 30 השנה" בהתאמה). הסכמים אלו סיימו את המלחמה הפלופונסית הראשונה.

431 לפנה"ס: פרוץ המלחמה הפלופונסית השניה (תוקידידס, א).

1.2 המשטר באתונה בשנים 403-429 לפנה"ס

ההיסטוריון תוקידידס טוען כי המלחמה הפלופונסית החלה בשנת 431 לאחר שהתחזקו האתונאים בכוחם לעומת הספרטנים (תוקידידס, א, קיח; אריסטו, כז). התחזקות כוחה של אתונה והקמת הברית האטית-דלית בשנת 478/7 גרמו לכך שאתונה החלה לשלוח ידה בבנות בריתה של ספרטה (תוקידידס, א, פח). בנות הברית התאוננו בפני הספרטנים על כך, וספרטה, בלית ברירה, נאלצה להכריז מלחמה על אתונה (שם, כג). השלב הראשון במלחמה נקרא "המלחמה הארכידמית" על שמו של מלך ספרטה, ארכידמוס, והוא נמשך עד שנת 421 עם חתימת שלום ניקיאס (האוניברסיטה הפתוחה, יוון הקלאסית, יח' 8, עמ' 24).

הסטראטגוס הדמוקרט, פריקלס, נפטר ממחלת הדבר בשנת 429 לערך (אריסטו, כח), אך עוד בשנתיים שקדמו למותו הספיק לשכנע את האתונאים ביתרונם על פני הספרטנים (תוקידידס, ב, סה; א, קמג). לאחר מותו של פריקלס העיר הדרדרה מבחינה מוסרית (שם, ב, נג; אריסטו, כח) ואתונה החלה בסדרת כיבושים שנמשכו עד לשלום ניקיאס בשנת 421 (תוקידידס, ה, יד-טז). שלושת הסיעות העיקריות באתונה, הדמוקרטים, האוליגארכים והמתונים, משכו כל אחת לכיוון אחר כאשר שני האחרונים ניצלו את חולשת העיר להפצת משנתם. תקופת ההפוגה הזו שנמשכה עד שנת 415 התאפיינה בחוסר יציבות (שם, ה, כח) עד שחוזה השלום נגוז והתרחשה הפלישה האתונאית לסיציליה בעידודו של אלקיביאדס ולמורת רוחו של ניקיאס, שעל שמו נתקרא השלום הזמני בין שתי הפולייס (שם, ו, יב). כשלון המסע לסיציליה (שם, ח, ב) חיזק את כוחה של ספרטה לעומת כוחה המרוסק של אתונה ובעלות בריתה של אתונה, שסבלו ממרותה, ראו בכך הזדמנות טובה לברוח מן הברית. הספרטנים פלשו אל דקליאה שבאתיקה בשנת 413 והחל השלב האחרון במלחמה הפלופונסית, שלב המלחמה הדקליאית.

שלטון ה-400 הוקם לאחר כישלון המסע לסיציליה והקמת הברית בין הספרטאנים לפרסים ("חוזה מילטוס", 412 לפנה"ס – תוקידידס, ח ,נח). חוקים שונים, כגון קובלנות וזימונים ציבוריים למשפט, בוטלו והוקמה אסיפה של חמשת אלפים מבין אלו שיכלו לחמש את עצמם ולתרום לפוליס; עד כדי כך התערער ביטחונם של האתונאים בעקבות הברית הפרסית-ספרטנית, גם עקב הכישלון בסיציליה, עד כי ביטלו את הדמוקרטיה והעלו על כנו את משטר ה-400 (אריסטו, כט). אריסטו מספר שאת בחירתם של חמשת האלפים יזמו אריסטוקראטס ותראמנס שלא היו מרוצים משלטון  ה-400 ועשרת הסטראטגים (שם, לג).

כישלון המסע לסיציליה הצית את רוחות האנטי-דמוקרטיה באתונה, מה שהוביל עקב בצד אגודל להפיכה האוליגרכית של 411/10 שנמשכה כ-4 חודשים בלבד (אריסטו, מא) כאשר שלטון ה-5,000 המתון החליף את שלטון ה-400 (פלוטארכוס, אלקיביאדס, כו).  לאחר עליית הדמוקרטיה בשנת 410 מתפתחת טיראניית השלושים בהפיכה האוליגרכית השנייה בשנת 404/3 (Xenophon, Hellenica, 2, iii-iv) עקב כניעת אתונה לליסאנדרוס הספרטני, הרס החומות המקיפות את העיר והצבעת אסיפת העם בהשפעת ספרטה (אריסטו, לד-לה).

עם שובם של הדמוקרטים הגולים מפילה ומפיראוס (אריסטו, לח, מא) בשנת 403, נפלה טיראניית השלושים והמשטר הדמוקרטי חודש.

2. תולדות אפלטון

מעט מאוד ידוע על פרטי חייו של אפלטון. דיוגנס לארטיוס (Diogenes Laertius), מחבר הביוגרפיות אודות הפילוסופים הגדולים, טוען כי אפלטון היה בן 28 בעת מותו של סוקרטס בשנת 399 לפנה"ס, כך שתאריך הולדתו של אפלטון הינו 427 לפנה"ס, שהינו מספיק קרוב לתאריך המוסכם במחקר דהיום, בסביבות שנת 429 לפנה"ס . בהתאם לתארוך זה, חי אפלטון את ילדותו, נעוריו וחלק מבגרותו בצל אירועי תהפוכות השלטון באתונה.

אפלטון נקרא בלידתו על שם סבו אריסטוקלס (Aristocles) ובצעירותו ניתן לו השם "אפלטון" (Platon) שמשמעו "רחב". הוא היה בנם של אצילים, אריסטון ופריקציונה, כאשר זו האחרונה הייתה מצאצאי סולון וכמה משארי בשרה היו ממחוללי מהפכת שלושים הטיראנים בשנת 404/3 (האוניברסיטה הפתוחה, תולדות התקופה ההלניסטית, יח' 2, עמ' 82).

ההיסטוריה זוכרת את אפלטון כתלמידו של סוקרטס, אך אריסטו טוען כי אפלטון התוודע לפילוסופיה דרך היראקליטוס, פרמנידס, זנון והפיתגוראים עוד בטרם פגש את מורהו (שם, עמ' 82); למרות זאת, אפלטון נכרך אחרי סוקרטס ותורותיו, ומותו כה השפיע עליו עד כי עזב את אתונה, הגיע עד איטליה וסיציליה בהיותו בסביבות גיל הארבעים (389 לפנה"ס, לערך), חזר לאתונה רק מאוחר יותר והקים בה את ה"אקדמיה", שהייתה מעין אוניברסיטה שבה למדו פילוסופיה, גיאומטריה ואסטרונומיה.

בטיוליו המאוחרים יותר לסיציליה ניסה כנראה להגשים את חזון המדינה האידיאלית שלו באמצעות דיוניסיוס השני, אך לא צלח בכך. גם לאחר שקרא לו דיוניסיוס השני לשוב וליישם את תורותיו, נכשל אפלטון בשנית עקב שחיתויות הממשל בסירקוז. למרות שחייו היו אמורים להתנהל במישור הפוליטי הפעיל באתונה, בהשפעת סוקרטס ומותו, וכן תודות לתהפוכות השלטון האתונאי שראה בימי נערותו (כתבי אפלטון, ה, איגרת ז), הגיע אפלטון למסקנה כי לאנושות אין עתיד אלא אם כן יחונכו בני האדם בהתאם, ובייחוד אלו העתידים להגיע לשלטון. האקדמיה שהקים באתונה הייתה כנראה חלק מרצונו של אפלטון לחנך את יושבי אתונה.

לאחר מסעותיו נפטר אפלטון בשיבה טובה בשנת 347 לפנה"ס, ונקבר באקדמיה שהקים באתונה.

3. תורתו המדינית של אפלטון

לאחר שביקר אפלטון בסיציליה בפעמים הראשונות וחזה במשטרו הרודני של המלך דיוניסיוס הראשון, כתב באיגרת השביעית, המתארת את מסעותיו, כי בני האדם "לא ייפטרו מהפורענויות עד שמשפחת האנשים שבדרך ישרה ואמיתית עוסקים בפילוסופיה תגיע אל השררות המדיניות, או שנסיבה אלוהית תביא את השליטים במדינות לידי עיסוק של ממש בפילוסופיה" (אפלטון, ה, איגרת ז).

מששב לאתונה מטיוליו הללו כתב את חיבורו הפוליטי שנתקרא "המדינה", או פוליטיאה (Politeia) שמשמעה חוקה, משטר, ארגון המדינה . בחיבור זה הציג אפלטון את דעותיו ואת תורתו המדינית שנתבססו על עיקרי תורת השינוי במשולב עם תורת האידיאות. אפלטון ניסה ליישם את תורתו המדינית בסיראקוז בעזרתו של בן אצולה, דיון, שהיה קרוב משפחתו של דיוניסוס הראשון (פלוטארכוס, חיי אישים, דיון, ד-ה), אך נכשל בכך כמה פעמים בשל השחיתות ששררה בחצר המלוכה הסיראקוזי.

3.1 הדגם

עולמו של אפלטון מתחלק לשני חלקים: עולם החומר מצד אחד, דהיינו המציאות, ועולם האידיאות מצד שני. האידיאות הן ישויות נצחיות, מושלמות, בלתי משתנות, והן המקור לכל החומר הפיסי במציאות שאנו מכירים, כאשר מציאות זו הינה השתקפות (או צללים) בלבד של האידיאות המושלמות. כך מסביר אפלטון את ההתהוות והכיליון בעולם: האידיאות נצחיות, ועולם החומר הוא זה אשר משתנה תדיר.

כיוון שאפלטון הכיר בדעותיהם של הראקליטוס ופרמנידס בטרם פגש את מורהו, סוקרטס, ניתן לומר שכנראה שילב את תורותיהם לכדי מקשה אחת המסבירה את העולם. מצד אחד, תורת השינוי של הראקליטוס אנלוגית לעולם החומר, ומצד שני תורת פרמנידס שטענה לקיום אמת אחת אבסולוטית מקבילה לעולם האידיאות הנצחיות (ע"ע משל המערה, פוליטיאה ז').

כיוון שהמדינה האידיאלית היא הדבר הקרוב ביותר לאידיאת הטוב, הרי שהיא המושלמת מבין שיטות המשטר השונות. כל שינוי בטוב המוחלט, מעצם טבעו, ידרדר את המדינה לצורות שלטון נחותות יותר. השינוי מגיע מעצם טבעו של המין האנושי: כאשר אנשים מאבדים את היחס ההרמוני בין שלושת נדבכי הנפש העיקריים (ראה להלן), הרי שזהו פתח לשינוי.

שינוי בנפש מוביל לשינוי בחברה, ולכן כל עוד פועלים תושבי המדינה יחד בהרמוניה, השינוי (המאוס) לא ידרדר את המדינה; אך כיוון שאנשים פועלים גם בהתאם לאינטרסים אישיים וחורגים מן המסגרות שהוקצו עבורם (מבנה הנפש לפי אפלטון), הרי ששינוי כלשהו חייב להתחולל במבנה המדינה האידיאלית. לפיכך, אפלטון מקביל מצב נפשי יחידני למצב המדינה והדגם האפלטוני המתאר את סוגי המדינות האפשריות הוא דגם יורד, מן הטוב ביותר אל הרע ביותר.

בפוליטיאה ח' סוקר אפלטון את המשטרים הלא-ראויים ומקביל כל סוג של משטר לטיפוס של בן אדם. כיוון שמדינה היא גוף אורגני-הוליסטי המורכב מבני אדם, וכיוון שתפקודו של כל גוף תלוי בתפקודם של איבריו וחלקיו השונים, הרי שגם לבני האדם, כמו למדינה האידיאלית עצמה, יש רבדים:
א. שכל.
ב. אומץ לב (עוז).
ג. תאווה.

שלושה רבדים אלו מצויים כולם בכל אדם, אלא שהם מצויים ב"כמויות" שונות; כך יוצא שתכונה דומיננטית יכולה להיות שכל, אומץ או תאווה על חשבון שתי התכונות האחרות. כיוון שבמדינה האידיאלית כולם מקבלים חינוך חובה-חינם על מנת למיין את האזרחים מבחינת כישוריהם הפונקציונליים, הרי שתהליך המיון שבשיטת החינוך הנ"ל מחלק את אוכלוסיית האזרחים לשלוש שכבות, בהתאם לשלושת רבדי האדם.

אצל כל אחד מן האנשים במדינה האידיאלית תכונה אחרת תהא דומיננטית, ומכך נגזר תפקידו בפוליטיאה האפלטונית:
א. מלך-פילוסוף (שכל).
ב. שומר (אומץ לב).
ג. פועל (תאווה).

מכאן ממשיך אפלטון לתיאור צורות השלטון האפשריות כאשר הוא עורך אנלוגיה בין סוגי האנשים לסוגי השלטון.

3.2 צורות שלטון

אפלטון מונה חמישה סוגי משטר אפשריים בסדר יורד, מן הטוב אל הרע, ונותן דוגמאות קיימות מאיזורים שונים כגון סירקוז וספרטה. להלן צורות השלטון בהתאם לסדר שמונה אפלטון:

• אריסטוקרטיה: שלטון המעטים והטובים ביותר (דהיינו, המלכים-פילוסופים), המדינה האידיאלית הקרובה ביותר למימוש אידיאת הטוב, הטובה ביותר מבין החמישה. לפי אפלטון ישנם שני מצבים אפשריים לשלטון הפילוסופים: או שהמלך עצמו יהפוך לפילוסוף, או שהפילוסופים יהפכו למלכים, וכל זאת בהתאם לחינוך מתאים וחלוקה פונקציונלית של האוכלוסייה.

• טימוקרטיה (טימארכיה, "שלטון הכבוד"): שלטון רבים שנוצר עקב נפילת מעמדו של השכל ותפיסת השלטון על-ידי אנשים שתכונת אומץ הלב היא הדומיננטית בנפשם; כך עובר מרכז הכובד השלטוני מן הפילוסופים לאנשי הצבא. הדבר נגרם עקב תכנון ילודה שגוי וחינוך לא נכון, אך בעיקר עקב הנהגת רכוש פרטי בקרב מעמד השומרים, מה שכלל לא אמור להתקיים לפי אפלטון כיוון שהדבר גורם למחלוקות נוספות.

• אוליגרכיה: שלטון מיעוט של קבוצת עשירים הדואגת לאינטרסים של עצמה בלבד. האוליגרכיה נגרמת עקב המחלוקות הבלתי פוסקות בקרב מעמד השומרים כתוצאה מהחזקת רכוש פרטי, והמנהיגים האוליגרכיים פועלים בהתאם לתאוות הבצע והרכוש.

• דמוקרטיה: כאשר מואס העם באוליגרכיה השתלטנית, מגיעה הדמוקרטיה שהינה שלטון העם שבו החירות והשוויון מאפשרים לכל אחד להגיע לשלטון. אפלטון אינו שולל את הדמוקרטיה מכל וכל אלא אך ורק את הדמגוגים שפעלו באתונה לאחר מות פריקלס (429 לפנה"ס, ע"ע מדינת האתונאים כח) והורידו את הדמוקרטיה לשפל המדרגה (לדעתו של אפלטון). משטר דמוקרטי טוב הוא כזה הפועל בהתאם לחוק.

• טיראניה: שלטון יחיד שנלקח בכוח הזרוע, הגרוע ביותר מבין החמישה. הדרך היחידה להיחלץ מן הרודנות נחלקת לשניים: או שהשליט, בין שהוא טירן או לא, יהפוך לפילוסוף, או שהפילוסוף יהפוך לשליט, וכך אנו חוזרים בעצם לנקודת המוצא האריסטוקרטית האומרת לנו ששלטון הפילוסופים הוא הטוב ביותר.

3.3 חילופי משטרים

דגם חילופי המשטרים של אפלטון מבוסס על חמישה סוגי משטר המשתנים בסדר יורד מן הטוב ביותר אל הרע ביותר באופן הבא: כיוון שהמדינה האידיאלית הינה הדבר הקרוב ביותר לטוב המוחלט, וכיוון שהמדינה האריסטוקרטית הינה הדבר הקרוב ביותר למדינה האידיאלית (ולפיכך גם אנלוגית לשכל), כל שינוי בה (ראה עמ' 11) רק יניע אותה אל עבר שלטון גרוע יותר. הטימוקרטיה מגיעה לאחר מכן עקב שאיפות אנוכיות ואינטרסים אישיים במעמד השומרים (אנלוגיה לאומץ) שהחל לצבור רכוש, מה שמוסיף לדרדר את השלטון.

כתוצאה מהנהגת רכוש פרטי במעמד הלוחמים נוצר הבדל משמעותי בין עשירים ועניים, מה שיוצר אוליגרכיה כאשר תאוות הרכוש היא האינטרס השולט. כאשר מרבית העם, שהינו עני, מתמרמר עקב אי-השוויון ומחליט למרוד, נוצר לבסוף שלטון העם, דמוקרטיה. אלא שדמוקרטיה ניכרת בחירות ובשיויון המאפשרים לכל אחד להגיע לשלטון, גם אם אין לאדם המדובר מספיק שכל להנהיג עם; הדבר יוצר פתח לשליט דיקטטורי ולשלטון טירני שבהתחלה מוערץ ע"י העם אך בסופו של דבר נלקח בכוח הזרוע. רק הפיכתו לפילוסוף או תפיסת השלטון על-ידי הפילוסופים יחזיר את ההרמוניה למדינה.

3.4 המדינה האידיאלית

עקרון ההרמוניה היווני הקלאסי הוא זה אשר מתאר שילוב בין אלמנטים, שיתוף פעולה בין גופים ללא מחלוקות, ללא ניגוד אינטרסים. המדינה האפלטונית היא גוף אורגני-הרמוני הפועל כמו הגוף האנושי: כל איבר פועל במסגרת "תפקידו", וכך פועל הגוף כולו בהתאם. שלוש שכבות האוכלוסיה תלויות זו בזו ואין היררכיה (בניגוד, למשל, לדגם של אריסטו שבו קיימת היררכיית גבר-אשה-עבד).

כולם מקבלים חינוך חובה-חינם בילדותם על מנת למיין את האוכלוסיה על פי כישוריה. כל שכבה תלויה בשתי האחרות: הפילוסופים תלויים בשומרים להגנה וביצרנים לסיפוק צרכיהם; השומרים זקוקים לידם המכוונת של הפילוסופים ותלויים גם הם ביצרנים לסיפוק צרכי היום-יום; היצרנים תלויים בשומרים להגנה ובפילוסופים להכוונה.

הפילוסופים מסוגלים לכוון את שאר האוכלוסיה כיוון שהם מכירים את אידיאת הטוב, ומרגע שאדם הגיע לרמה הפילוסופית הדרושה להכרה שכלית זו (לאחר הסינונים והמיונים בשיטת החינוך האפלטונית), אי אפשר, לפי אפלטון, שלא לפעול לפיה; ידיעת הטוב הינה שוות ערך להתנהגות בהתאם.

אצל אפלטון כולם הינם יצורים תבוניים, גברים, נשים וילדים, ואין מעמד של עבדים (כמו אצל אריסטו, למשל). כל אדם יופנה לשכבת האוכלוסייה המתאימה לו לאחר שעבר את "תלאות" החינוך האפלטוני הקפדני. הדבר גם אומר כי אם נולד ילד למעמד השומרים ובמסגרת חינוכו כשל להגיע להישגים המתאימים למעמדו, הוא יופנה לשכבה הנחותה יותר, שכבת היצרנים.

החינוך מטרתו למיין ולסנן את האנשים בהתאם לכישוריהם כאשר כל אחד מותאם מלידה לתפקיד מסוים; לפיכך, כל מי שנולד עם כישורים המתאימים לשכבה היצרנית, לא יוכל לעולם להגיע למעמד השומרים או למעמד הפילוסופים כיוון שהיצרנים מונעים על-ידי אלמנט התאווה (בניגוד לאומץ המניע את השומרים והשכל המניע את הפילוסופים). למרות זאת, ניידות חברתית מתאפשרת רק במעמד השומרים היכולים להמשיך בתהליך החינוך ולהפוך לפילוסופים.

המדינה האידיאלית הינה יחידה אוטרקית במלוא מובן המילה: כל שכבת אוכלוסיה עושה את המוטל עליה וכך מספקת המדינה את צרכיה והינה יחידה בלתי תלויה שאינה נזקקת לעולם החיצוני. שכבת השומרים נועדה יותר להסדיר את עניניה של המדינה ולמנוע סכסוכים פנימיים יותר מאשר חיצוניים (אם כי גם למטרה זו קיימים השומרים).

כיוון שאצל אפלטון פוליטיקה ומוסר חד-הם, אין הבחנה בין התנהגות החברה להתנהגות היחיד. במונחים מודרניים ניתן לומר כי אפלטון הינו רציונליסט העובד בשיטה הדדוקטיבית: אם ברצונך לדעת מהו הטוב ברמת היחיד, עליך לראות את הטוב ברמת המדינה (ע"ע משל האותיות, פוליטיאה ב'). כך יוצר האידיאליזם הפוליטי-מוסרי של אפלטון מדינה אוטופית.

4. פרשנויות במחקר המודרני

4.1 קארל פופר

בספרו כותב פופר (Popper, pp. 21, 25-29)  כי אפלטון עושה שימוש הן בתורת האידיאות והן בתורת השינוי על מנת להגיע לרעיון המדינה האידיאלית, הפוליטיאה המושלמת. כיוון שכל העצמים בעולם הפיסי אינם אלא השתקפויות או צללים בלתי מושלמים של האידיאות המושלמות והנצחיות, הרי שגם למדינה האידיאלית יש אידיאה והיא כחזון אוטופי; אך היכן שהוא, אומר אפלטון, כנראה שהתקיימה מדינה שכזו, היא האריסטוקרטיה שבה שולטים המלכים הפילוסופים, תחתם מעמד המגנים ותחת אלו האחרונים, יתרת העם.

כיוון שאפלטון טוען ששינוי מקביל לרוע ומזהה את הטוב כמצב סטטי (Ibid., pp. 35-45), הרי שאם בעבר התקיימה המדינה המושלמת, הטוב המושלם, כל שינוי יכול רק לדרדר את אופיה הטוב אל עבר צורות נחותות יותר של שלטון (טימוקרטיה, אוליגרכיה, דמוקרטיה וטירניה בהתאמה לסדר שמונה אפלטון). כך נקשרת תורת האידיאות בתורת השינוי בכדי להסביר איך נוצרים סוגי שלטון שונים בעולם וכיצד כל צורת ממשל מהווה הדרדרות לעומת צורת השלטון שקדמה לה.

אפלטון טוען כי ישנם שלושה סוגי משטר עיקריים, שלטון יחיד, שלטון מיעוט ושלטון הרבים, כאשר לכל אחד יש שתי התגלמויות, רעה וטובה, וכך מגיע הוא למניין של חמש צורות שלטון אפשריות (Ibid., p. 44). כיוון שהמדינה המושלמת נפלה בעבר עקב הפיכתו של האדם למושחת (Ibid., p. 39), מקביל אפלטון את סוגי השלטון לסוגים שונים של טיפוסי בני אדם.

המדינה היא מעין אורגניזם המורכב מבני אדם, ובדיוק כפי שבבני אדם ישנן שלושה רבדים, כך הם מתקיימים גם במדינה. כיוון שאנשים, כמו כל דבר אחר בעולם, הם צלליות לא מושלמות של האידיאות שלהם וכיוון שהם לוקחים חלק בנשמה, הרי שגם הם משתנים (Ibid., p. 36); שינוי זה מקביל לשינוי שעוברת המדינה האידאלית בהופכה לטירניה בסופו של דבר, שהינה שיא ההידרדרות.

מכאן ממשיך פופר וטוען כי למרות שהוא מעריץ רבים מרעיונותיו של אפלטון, הוא מבקש להעביר ביקורת על הנטיה הטוטליטרית המצויה במשנתו הפוליטית של אפלטון (Ibid., p. 34). במקום אחר בספרו מציין פופר כי אפלטון לא מבטל את קיום העבדות ואף רואה בה דבר נחוץ (Ibid., p. 47); בסוף פרק 4, לקראת סוף החלק הרביעי, מסכם פופר ואומר כי העיר המושלמת נוהגת בשכבה התחתונה כבבעלי חיים שיש להנהיגם, ובמידה לא מבוטלת של בוז. פופר אינו מקבל את רעיונותיו של אפלטון (בעלי-חיים התפתחו מבני אנוש נחותים בשכלם, Ibid., pp. 37, 54) ומבקש להראות כי הוא "אויב החברה".

4.2 אלכסנדר פוקס

לעומת פופר, שלדידו השינוי המתמיד הוא סיבת חילופי המשטרים לפי אפלטון, רואה פוקס בשיכוב כלכלי ותוצריו, דהיינו עשירים ועניים, את הסיבה העיקרית לתזוזות שלטוניות במשנתו של אפלטון; אפלטון של פוקס שם דגש על חלוקת משאבים כגורם ליציבותה של חברה (Fuks, pp. 49-50)  ולא רק על תורת האידיאות והשינוי. יש לחלק את המשאבים בין האנשים כך שלא תיווצרנה מחלוקות, שהן הגורם להתערערות היציבות (כך גם על פי פרשנותו של פופר).

צורת הממשל היציבה היחידה היא זו אשר בה לא קיימים שנאה ומחלוקת בין המעמד העני למעמד העשיר, וכיוון שהמדינה המושלמת נשלטת על ידי שליטים חכמים, אין שום מריבות ושנאה שכאלו (Ibid., pp. 55). פוקס בוחן כל אחד מן המשטרים שלאחר המדינה האידיאלית מבחינת קיום המעמדות העניים והעשירים ומראה כיצד בכל אחד מן המשטרים המצב הכלכלי הכולל מערער את יציבות השלטון עד להופעת המשטר הבא כאשר כל מעמד בעצם סובב סביב יכולות כלכליות גם אם לא מדובר רק בשלטון טימוקרטי (Ibid., pp. 55-58).

למשל מדגים פוקס כיצד מצב העוני-עושר היווה קרש קפיצה עבור השליט הטירני בהיותו מציל העניים ומגרש האריסטוקרטים, ולפיכך בוחר אפלטון לבצע "הפרדת כלכלה ומדינה" על שום הגורם המשחית המצוי באיחוד המסוכן הזה (Ibid., pp. 62, 82). בנוסף לכך, לא רק שאמצעים כלכליים יוצרים שיכוב חברתי אלא גם ניידות חברתית ומהפכות (Ibid., pp. 64-81), וכך בעצם בוחר פוקס לשים דגש על אמצעים כלכליים כגורמים העיקריים, אם לא היחידים, בדינמיקה מדינית.

אפלטון של פוקס מצויר כאיש הרואה בשיוויון כערך מרכזי שממנו ניתן לצמוח: לכל בני האדם תבונה שווה ואף על פי שהמדינה האידיאלית מרובדת בשלוש שכבות, הרי שאין זו היררכיה אלא תלות גומלין בין כל השכבות. כל שכבה תלויה באחרת לשם תפקודה והגרעין הטוטליטרי שרואה פופר מוחלש אצל פוקס באופן יחסי.

4.3 פרשנויות נוספות

ורסניי  טוען כי מבקריו של אפלטון מעלים את הטענה כי הוא אינו מבחין בין ערך לעובדה (דמיות הפוליטיקה והמוסר, למשל), דבר שגורם לו לעשות אנלוגיות בין השלטון ובין הרפואה שתפקידה למצוא מזור למחלות. אנלוגיות דוגמת שכאלו, לדעת מבקרי אפלטון, מביאות לידי כשל נטורליסטי המסיק מן המצוי לראוי ובעקבות כך לתיאור מדינה השוללת חירויות וזכויות בשם השלטון. כאן אביא שלוש דוגמאות עיקריות לשלושה אלמנטים שלכאורה מביאים את מדינתו האידיאלית של אפלטון לכדי גבול הפאשיזם: חופש הדיבור, חירות הפרט וחלוקה פונקציונלית של האוכלוסייה.

ניתן לראות את אפלטון כידיד הדמוקרטיה אם אך נבין שמדינה היא אמצעי ולא מטרה, דהיינו האמצעי לאפשר לכל בני האדם לחיות חיים מלאים רוחנית וחומרית באמצעות פיתוח כשרונותיהם. מי שמאשים את אפלטון בתמיכה ברודנות, טועה. אפלטון עצמו מונה את הרודנות, או הטיראניה, כשלטון הגרוע ביותר ואינו שולל את הדמוקרטיה על הסף.

אומנם תומך אפלטון בהגבלת חופש הדיבור בענייני פוליטיקה, אך זאת כיוון שהדמוקרטיה נותנת חופש יתר כך שכל אחד יכול למצוא עצמו בשלטון, דבר שאינו רצוי כיוון שאפלטון עורך השוואה בין כישורים טכניים (רפואה, סנדלרות) ובין כישורים פוליטיים, וטוען שבשלטון צריכים לעמוד אלו בעלי הכישורים הפוליטיים ולא כל מי שיש לו דעה פוליטית כזו או אחרת; דבר זה עלול להוביל לשלטון טיראני בסופו של דבר.

זכותו השווה של כל אדם להשמיע קולו בדמוקרטיה המודרנית מוצאת את צידוקה דווקא בתורתו הפוליטית של אפלטון: "בהיעדר השליט הפילוסופי… איננו יודעים מי הוא מטבעו האדם הכשיר ביותר לאיזשהו תפקיד… אנו נותנים לכל בני האדם זכות שווה להשמיע את קולם בענייני השלטון…" (ורסניי, עמ' 116).

ומה בנוגע לחירות שאותה מגביל אפלטון? הלוורסון  טוען כי בארה"ב אחוז ההצבעה נמוך ולאחר מכן משווה את המערכת הדמוקרטית האמריקאית המודרנית לזו של אפלטון: כיוון שאצל אפלטון אין היררכיה וכל בני האדם הינם יצורים שכלתניים, מי יותר ומי פחות, הרי שבפוטנציה כל אחד יכול להגיע לשלטון. הלוורסון מפרש את אפלטון בצורה דמוקרטית ומציג את נקודות הדמיון בין שתי המערכות השלטוניות.

אולם למרות שיש דמיון בין הדמוקרטיה האמריקאית המודרנית לבין המדינה האידיאלית, כיום לא ניתן למצוא, למשל, חוק חינוך חובה-חינם כפי שאותו מתאר אפלטון. אצל אפלטון כולם מקבלים את אותו חינוך בדיוק בראשית דרכם, ואילו היום הדבר הינו תלוי מעמד סוציו-אקונומי. ממשיך הלוורסון ומסכם כי הממשל הדמוקרטי המודרני מתחבא מאחורי אצטלה של חירות ושיוויון בעוד שלמעשה אין הוא שונה בהרבה ממשטר השומרים האפלטוני: בשני סוגי המשטרים מוגבלות החירויות של אזרחי המדינה, אך בעוד הדמוקרטיה מסתירה עובדה זו מאחורי סיסמאות ואידיאולוגיות, אפלטון מדבר עליה בגלוי.

גם בדמוקרטיה המודרנית אין חופש מוחלט וגמור, וגם אם נדמה לנו כי אנו חופשיים, אפשר בקלות להראות כי כל אדם נתון לנורמות חברתיות הנובעות מהתנהגות קולקטיבית ומהבניה חברתית המוטבעת בנו בעודנו ילדים על מנת שנהיה אזרחים טובים וצייתנים. אלא שבדמוקרטיה דהיום הדבר נראה כה מובן מאליו עד שבלתי אפשרי כמעט להבין שגם התנהגות נורמטיבית שכזו הינה סוג של כפיה וביטול חלקי של החירות.

הגורם השלישי מיוחס לגזענות האפלטונית ועל פניו נראה כי מדינתו האידיאלית של אפלטון מפלה אנשים על סמך חלוקה ל"טיפוסים" ובכך מארגנת את חיי המדינה ואת זכויות האדם; אכן גזענות לשמה. אלא שממבט שני  ניתן להראות כי השימוש במילה גזענות אינו ישים כשמדובר באפלטון; יש להבהיר מהי גזענות ("אמפירית" או "נורמטיבית", כדברי קלוסקו) ואו אז ניתן לראות כי אפלטון בעצם מעדיף כישורים על פני מוצא. לפיכך, גם אם ייוולד ילד למעמד השומרים, אך כישוריו לא יתאימו למעמד זה אלא למעמד היצרנים, הרי שמעמדו מלידה לא יספיק והוא יצורף למעמד התואם את כישוריו.

סיכום

עבודה זו היא תוצר של הרהור מתמשך בנוגע למשנתו הפוליטית של אפלטון. במבט ראשון ניתן לומר כי משנתו זו גובלת בגזענות ובטוטליטריות בשל המגבלות שמטיל אפלטון על חיי האזרחים במדינה האידיאלית, כפי שמשתמע הדבר מפופר ופוקס; אך כפי שנהוג לומר, לכל מטבע שני צדדים.

מסקירת ההיסטוריה האתונאית רצופת המאבקים ניתן לראות כי המשטר באתונה התנדנד הלוך ושוב מספר רב של פעמים בין סוגי משטרים שונים, למרות יציבות דמוקרטית שהצליחה לשמר עצמה זמן רב יחסית. המלחמות הרבות בין אתונה לשאר הפולייס, ובינן ובין עצמן, יצרו מצב של חוסר יציבות פוליטית.

אפלטון (429-347 לפנה"ס), שהיה אך נער צעיר בתקופת המלחמה הפלופונסית השנייה (שהחלה בשנת 431 לפנה"ס), נולד אל תקופה רבת מאבקים. הוא הושפע רבות ממורו, סוקרטס, וכן גם ממותו בעת היות אפלטון בן 27 לערך (399 לפנה"ס). לאחר שפרס את משנותיו הפוליטיות בכתב, ניסה גם ליישמן בסירקוז עם המלך דיוניסיוס הראשון והשני, אך ללא הועיל.

ניסיון זה כנראה מעיד על רצונו של אפלטון להצליח היכן שאתונה נכשלה – לקיים מדינת חוק יציבה במשטרה ובאורחות חייה. עד כדי כך הושפע מן המלחמות באתונה עד כי בספרו "החוקים" כתב שלעיר יוונית אסור שתהיה חומה כיוון שהיא עלולה לגרום נזקים לבריאות (החוקים, ו, 977-877) והוא מציין זאת כנראה משום שחיי בצל מגיפת הדבר בשנות ה-30 של המאה החמישית לפנה"ס. אומנם אין זו הוכחה חד-משמעית להשפעתם הישירה של האירועים על נפשו של אפלטון, אך זוהי ראייה נסיבתית מספקת על מנת לחשוד שדי בה בכדי להשפיע על דרך חשיבתו.

אלא מה, שרצונו של אפלטון ביציבות יצר מדינה אידיאלית בעלת בסיס פוליטי-חברתי הגובל בטוטליטריות. המתנגד העיקרי לאפלטון הוא פופר הטוען להיותו של זה הראשון גזען ומדינתו פשיסטית בשל רעיונותיו אלו; לדעתי, המדינה האפלטונית אומנם טוטליטרית אך אינה גובלת בפאשיזם, שהגדרתו היא עדיפות המדינה על פני אזרחיה, כיוון שבמדינת אפלטון האינטרס של המדינה זהה לזה של יחידיה (הטוב המוחלט).

פוקס בעל העמדה ה"מרוככת" יותר רואה בשלוש המעמדות האפלטוניים פעילות גומלין מתמדת שבלעדיה תתפרק המדינה. תימוכין לעמדתו של פוקס באשר להיותו של אפלטון מתון יותר מאשר עמדת פופר ניתן למצוא גם אצל ורסניי, הלוורסון וקלוסקו. הללו מנסחים תחילה את הבעייתיות הנובעת מגורמים עיקריים במשנתו של אפלטון והופכים את הקערה על פיה כאשר משווים הם את המדינה האפלטונית למשטר הדמוקרטי ומוצאים שגם זה האחרון אינו טלית שכולה תכלת.

נראה כי אפלטון רצה יציבות בעולם של אי יציבות, אידיאה מושלמת בעולם של חומר כושל, ואולי רצונו זה גרם לו להגיע למסקנות והחלטות קיצוניות בעמדתן. לעניות דעתי, ולמרות כשלי הדמוקרטיה המודרנית, נראה כי אפלטון אכן יצר בסיס גזעני במשנתו, אך אם נבחן בסיס זה לעומת ההקשר החברתי שאליו נולד אפלטון, לא נוכל ממש למצוא בו טעם לפגם, גם אם במונחים מודרניים מדינה אידיאלית שכזו לא תעלה על הדעת.

אפלטון נולד למשפחת אצולה ובתקופתו היה נהוג להנחיל את צורת המחשבה הגזענית שבה הוא נוקט; אדם יכול להרחיק ראות במחשבתו רק במבט היסטורי, שכן בדיוק כפי שאנו בחברה המודרנית איננו יכולים לתאר משטר טוב יותר מן הדמוקרטיה, כך וודאי אפלטון לא יכול היה להעלות על דעתו משטר טוב יותר מן המדינה האידיאלית.

ביבליוגרפיה

מקורות עתיקים
1. אריסטו, מדינת האתונאים, י"ל מאגנס, האונ' העברית, ירושלים, תשכ"ז.
2. הרודוטוס, היסטוריה, ראובן מס, ירושלים, תרצ"ה-תרצ"ו.
3. כתבי אפלטון, ב, פוליטיאה, ח-ט, שוקן, ת"א וירושלים, 1999.
4. כתבי אפלטון, ה, איגרת ז, שוקן, ת"א וירושלים, 1999.
5. תוקידידס, תולדות מלחמת הפלופונס, מוסד ביאליק, ירושלים 1959.
6. פלוטארכוס, חיי אישים, מוסד ביאליק, ירושלים.
7. Xenophon, Hellenica
http://classics.mit.edu/Xenophon/xen.hell.html

מקורות מודרניים
8. K. R. Popper, The Open Society and Its Enemies, Vol. I, 1945
9. A. Fuks, Plato and the Social Question, Ancient Society VIII, 1977
10. ל. ג'. ורסניי, אפלטון ומתנגדיו הליברלים (1971), בתוך א. וינריב, ש. שקולניקוב (ע') "פילוסופיה יוונית: מתאלס עד אריסטו", קובץ מאמרים, האוניברסיטה הפתוחה.
11. ג'. הלוורסון, המדינה של אפלטון וזו שלנו (1991), בתוך מ. קרן (ע') "תולדות המחשבה המדינית", מקראה א, האוניברסיטה הפתוחה.
12. ג'. קלוסקו, 'גזענות' במדינה של אפלטון (1991), בתוך מ. קרן (ע') "תולדות המחשבה המדינית", מקראה א, האוניברסיטה הפתוחה.
13. האוניברסיטה הפתוחה, תולדות התקופה ההלניסטית, יח' 1-2.
14. האוניברסיטה הפתוחה, יוון הקלאסית, יח' 8.
15. J. Fieser, B. Dowden (ed.), The Internet Encyclopedia of Philosophy, University of Tennessee at Martin
http://www.utm.edu/research/iep/p/plato.htm