מציאות או הזיה: מחשבות בעקבות הסרט "מגע"
תארו לעצמכם שחוויתם חוויה עמוקה ששינתה אתכם ואת השקפתכם, אבל אין בידיכם שום עדות מוצקה לכך שחוויתם משהו כלל. כמה אמיתית הייתה החוויה אם אין לכם ולו פיסה אחת של הוכחה לקיומה?
בדילמה הזו עוסק, בין השאר, הסרט "מגע" (Contact), שיצא לאקרנים ב-1997 ומבוסס על ספרו של האסטרופיזיקאי קרל סייגן.
מעבר לעובדה שמדובר בסרט מדע בדיוני משובח, מדובר גם בסרט הנוגע בשאלות הפילוסופיות העמוקות ביותר שלנו – מדוע אנחנו כאן? מהי משמעות החיים? האם יש או אין אלוהים? ואיך מוכיחים משהו כשאין שום עדות לקיומו?
עלילת הסיפור נסובה סביב האסטרופיזיקאית אלינור ארוויי (Arroway), שבחרה להקדיש את הקריירה שלה למשימה השקולה להתאבדות מקצועית בתחום המדע – חיפוש אחר חיים מחוץ לכדור הארץ.
אלי היא לא רק מדענית מחוננת, שסיימה תיכון שנתיים לפני הזמן וקפצה ללימודים אקדמיים, אלא גם אתאיסטית בכל רמ"ח איבריה. היא לא תאכל שום בולשיט על "אנשים ירוקים קטנים", אלא אם כן תהיה לכך הוכחה מדעית מוצקה.
על הדרך היא פוגשת בכומר פאלמר ג'וס, שאיתו היא מפתחת קשרי ידידות חזקים (וגם מעבר לזה), והוא זה אשר מהווה את הצד השני של המשוואה – אדם שמאמין באלוהים בכל ליבו, בעקבות חוויה כמעט-מיסטית שעבר בצעירותו.
מעל לראשה של אלי מרחפת חרב תמידית של קיצוץ תקציבים וסגירת הפרויקט שלה, שנחשב בעיני הממשלה כמדע שולי וחסר תועלת. אחרי שהממשל אכן סוגר את הפרויקט בארסיבו בפוארטו ריקו, אלי מצליחה לגייס מימון פרטי להמשך העבודה בניו מקסיקו בארצות הברית.
השנים חולפות והמימון שוב עומד להסתיים; אבל הפעם העלילה מקבלת תפנית חדה מאוד – אלי מגלה אות רדיו מוזר המגיע מהחלל. בסופו של דבר מסתבר שזו אכן תרבות חוצנית מכוכב וגה, בקבוצת הכוכבים נבל, במרחק 26 שנות אור – הכוכב החמישי בבהירותו בשמי הלילה.
אות הרדיו כולל בתוכו הוראות להקמת מכשיר כלשהו, שבסופו של דבר מתברר כאמצעי תחבורה. בדיוק כמו בסרט סטארגייט, המכשיר מייצר חור תולעת שמתחבר לרשת של חורי תולעת הפרושה ברחבי הגלקסיה. כך ניתן לנסוע במהירות ביקום, בלי לשרוף מאות ואלפי שנים עד שמגיעים ליעד.
מי יזכה לנסוע ולייצג את המין האנושי במפגש עם החוצנים מכוכב וגה? כאן נכנס לפעולה המתח התמידי בין מדע ואמונה – בין האמונה של הכומר פאלמר והאתאיזם של המדענית אלי. ועדה ממשלתית מוקמת כדי לבחור את זה שייסע לכוכב וגה, וצחוק הגורל הוא שפאלמר נבחר להיות חבר בוועדה.
כאשר אלי יושבת מול הוועדה ונשאלת שאלות לבדיקת התאמתה, פאלמר מכשיל אותה בכוונה עם השאלה "האם את מאמינה באלוהים". מדוע זו הכשלה? מכיוון שנציג המין האנושי צריך גם לייצג את 95 האחוזים אשר מאמינים בסוג כזה או אחר של ישות אלוהית. בהיותה אתאיסטית, אלי אינה יכולה לעשות זאת.
למרות זאת, לאחר תפניות עלילה רבות (ומעניינות בפני עצמן), בסופו של דבר אלי היא זו שזוכה לנסוע. היא נכנסת לתוך רשת של חורי תולעת, עוברת כמה וכמה נקודות עצירה ובסופו של דבר מגיעה לחוף ים קסום בו היא פוגשת את אביה שנפטר בילדותה מהתקף לב.
אחרי שהיא מחבקת אותו היא מבינה שהוא לא אמיתי. "חשבנו שכך יהיה לך יותר קל", הוא אומר – ובעצם מדבר בשם התרבות הווגאנית. "זה המפגש הראשון, יהיו עוד בהמשך", הוא רומז. המפגש המרתק מסתיים, ואלי נזרקת בחזרה לתוך המכשיר וחוזרת אל כדור הארץ.
כבר בשניות הראשונות לחזרתה, מתבררת התמונה העגומה שמהווה לדעתי את תמצית הדילמה בין מדע ואמונה – צד אחד טוען שלא קרה דבר, ואילו הצד השני מוכן להישבע שהיה שם משהו.
מצד אחד מסתבר שתא הנוסע פשוט חלף דרך המכשיר בלי שקרה דבר, עד שנפל אל בריכת המים המיועדת לעצור את נפילתו. כל זה לקח שנייה אחת, בערך. מצד שני אלי טוענת בעיקשות שהיא נעדרה כמעט 18 שעות, שבמהלכן פגשה תרבות חוצנית בחלל.
מי צודק?
למרות שתא הנוסע היה מצויד באמצעי הקלטה, ולמרות שעל ראשה של אלי הותקן מכשיר וידיאו נוסף עם 1,000 שעות הקלטה נוספות – אף לא אחד מהמכשירים הקליט משהו מלבד רעש סטטי.
כאשר היא יושבת לחקירה מול ועדה ממשלתית, אלי מסבירה שהמכשיר כנראה יצר חור תולעת – ומה שנראה לאנשי כדור הארץ כשנייה אחת, היא חוותה במשך 18 שעות בשל התרחבות הזמן המתוארת בתורת היחסות.
למרות זאת אלי נאלצת להודות בדמעות שאין לה ולו פיסת הוכחה אחת לחוויה המדהימה שעברה, ושייתכן שהכול היה הזיה. לא ייאמן כמה קל לעבוד על המוח האנושי ולייצר זיכרונות וחוויות מזויפים.
אז למה שנאמין לך, שואל ראש הוועדה?
ברגע זה פוצחת אלי במונולוג שמכיר כל אדם מאמין או כזה שעבר חוויה שלא ניתן להסביר. כעת התחלפו היוצרות – המדענית האתאיסטית, שכל חייה סמכה אך ורק על עובדות, נמצאת במצב בו אין שום עובדה שעליה ניתן לסמוך מלבד חווייתה האישית, למרות כל התחכום הטכנולוגי והמדעי המדוקדק.
בעודה מדברת, המדענית אלי מביטה אל הכומר פאלמר שיושב בקהל – ומבינה בדיוק על מה ולמה נסמכת אמונתו. היא יודעת שחייה השתנו לעד בשל החוויה הזו, בין שיש לה הוכחות ובין שלא.
אקורד הסיום של הסרט לא משאיר אותנו ללא תשובה. בשיחה פרטית בין נציגת הממשלה לראש הוועדה, מסתבר שמכשירי ההקלטה אומנם לא הקליטו דבר מלבד רעש סטטי, אבל זה רעש סטטי שנמשך בערך 18 שעות. בום!
יש לציין שמעולם לא קראתי את הספר עצמו, ולפי מה שקראתי בוויקיפדיה – יוצרי הסרט בחרו להשמיט קטעים מסוימים מהסיפור. הסופר, קרל סייגן, היה ידוע באתאיזם שלו. בתוכנית המדע "קוסמוס" בהנחייתו הוא לא פוסח על שום אפשרות להזכיר זאת שוב ושוב, בין אם במרומז ובין אם בצורה ישירה.
מדוע שמדען אתאיסט יכתוב רומן שכזה, המעמיד את החוויה האישית מעל לעובדה המדעית?
שאלה טובה, לא?
תודה רבה לך,
איך פיספתי את הסרט הזה?
אני מייד .. בערך .. הולך לראות אותו
בלוג עם פוסטים מרתקים …
ושוב תודה
טוב אז ראיתי….
מעבר לזה שהסרט גרוע … מכל הבחינות .. אני חושב שהתשובה מוכתבת ע"י או הבמאי או המפיק כיוון שהסרט הוא "יש אלוהים" .. הכומר ניצח…
לא ממש מפתיע מסרט אמריקאי
המדע לא נותן תשובות הוא שואל שאלות ומניח הנחות ומחפש תשובות שבדרך כלל מיצרות שאלות חדשות
דבר ראשון אני חושב שהסרט מצוין.
דבר שני, בוא לא נשכח שהסרט מבוסס על ספר של מדען אתאיסט (כפי שציינתי בפוסט). בהנחה שהסרט נאמן לספר (לא קראתי אותו), זה אומר שהמדען האתאיסט מסכים שיש אלוהים.
בעיניי זה הדבר המוזר 🙂