בין מדע ומציאות

פורסם: מאי 2005

"עכשיו מתברר שהשמנמנים דווקא בריאים יותר. אמיתות רפואיות משתנות בקצב הולך וגובר, הציבור מאבד אמון והרפואה המודרנית מתקרבת לקצה. כתוצאה, הטיפול האלטרנטיווי בעלייה וקיימת סכנה שמגמת השיפור בתוחלת החיים ובאיכותם תיעצר".

בין מדע ומציאותמילים אלו פותחות את מאמרו של דר' בני מוזס, "קץ הרפואה המודרנית" בעיתון "הארץ", בעקבות מחקר חדש שגילה כי "הסיכון לתמותה בקרב אנשים הנהנים מעודף משקל מתון – שהם רוב בני האדם בחברת השפע – נמוך יותר מזה של חטובי הגזרה"; כלומר, השמנמנים הם הבריאים יותר. ומדוע הטרחתי את עצמי לכתבה הזו?

לא רק כיוון שאני עצמי מעוגל בפינות ולא רק כיוון שזהו מאמר מצוין על אודות הפילוסופיה של הרפואה והמדע בכלל, אלא כיוון שהמאמר הזה מייצג את הלך הרוח המדעי המתרחש לנגד עינינו – מה שנכון היום, לא בהכרח יהיה נכון מחר. תיאוריות באות והולכות, והמציאות שלנו משתנה בכל פעם מחדש (יום עסאל, יום בסאל). מחקר אחד קובע כי פיטואסטרוגנים המצויים בסויה מועילים לבריאות ומונעים סרטן, והמחקר הבא אחריו קובע בדיוק את ההפך ומוצא כי הם מסרטנים דווקא.

אני כבר מזמן הפסקתי להקשיב לעצות הבריאות הללו, בעיקר כיוון שאני עצלן ובטלן ברמות קשות, אך גם כיוון ששום דבר אינו "נאחז במציאות" דיו בכדי לשנות את דעתי. אז נכון שצריך לאכול בצורה מסודרת, לא לעשן, להתעמל ולשמור על אורח חיים בריא – אין ספק שזה תורם – אך עם כל אותם "מחקר חדש מצא כי…", האמת שאין לי שום כוונה לטרוח – הרי מחר שוב ימצאו כי שמנמנים בכל זאת מועדים לסיכון בריאותי או שבעגבנייה אין מספיק רעלנים כמו שחשבו, ולכן יכולים הטבעונים האדוקים לחזור ולאכול אותה.

תפקיד המדע הוא לייצר מודלים שנותנים תיאור מסויים של המציאות, וכיוון שלכל מודל שכזה יש גבולות תחולה, הרי שאינו חל על כל האספקטים הקיימים במציאות. אי לכך ובהתאם לזאת, המדע מסוגל לייצר הרבה תיאוריות נכונות, אך גם מגוון תיאוריות סותרות שאינן עולות בקנה אחד זו עם זו (פייראבנד בוודאי קופץ כעת משמחה, עד כמה שארון העץ שלו מאפשר לקפוץ).

אומנם נושאת התקשורת המודרנית בחלק מן "האשמה", כיוון שהיא מפרסמת בשצף קצב כל ידיעה מדעית חשובה כזו או אחרת ומנסה "להפוך תוצאות של מחקר מדעי לאמת יצוקה המשרתת סדר יום פוליטי, עוד בטרם נפתח הדיון המהותי בין אנשי המדע על איתור אותה אמת מדעית בסבך הנתונים הסותרים" (דר' מוזס); אך המדע עצמו השתרש כפרדיגמה השלטת, עד כדי שאין ולו אדם שפוי אחד המטיל ספק בנכונות השיטה המדעית. הרי המדע הביא לנו את הרפואה המודרנית, האינטרנט, הלווינים ושאר תוצרים טכנולוגיים – עם זה אי אפשר להתווכח.

אך כנראה שאין הדבר מספיק, אחרת לא היה בוחר דר' מוזס לכתוב על "זמן מחצית החיים של האמת" ברפואה – כל כמה שנים מתגלה כי פג תוקפן של אחוז מסוים מן המסקנות המדעיות ברפואה, וזמן מחצית החיים של הכירורגיה (ושל האמת) עומד על כ-45 שנה. אין זה אומר שהמדע כשיטה אינו עובד כיוון שאנו עדים לתוצאות מרשימות במהלך ההיסטוריה וההווה, אך הדבר אינו מאפשר עוד למדע להיות הפרדיגמה השלטת כפי שהיה עד כה. המדע הוא השיטה המוצלחת ביותר (עד כה) לתיאור המציאות, והיא מייצרת תוצאות טכנולוגיות שמאפשרות את קיום חיינו המודרניים, אך יש להבין כי המדע אינו מייצר את המציאות ואינו בעל חזקה על האמת – כפי שכבר אמרתי בעבר: המדע רק מתאר את המציאות באופן חלקי.

המציאות אינה מתקיימת רק משום שהמדע מתאר אותה. יש לה אספקטים שהמדע אינו מודע להם כעת, בדיוק כפי שפעם לא היו מודעים לקיומם של גלים אלקטרומגנטיים או חלקיקי נייטרינו (ובאשר לאמת עצמה – זה כבר דיון אחר לגמרי). ברור כי המדע חייב לשנות את תפיסותיו מעת לעת, אחרת לא יוכל להסתגל לשינויי העיתים והמציאות האמפירית הטופחת על פני התיאוריות, אך יש להבין כי מהותו זו של המדע רק מעידה על כך שאת המציאות אי אפשר לתפוס "במשוואה אחת" ויש גם דרכים אחרות. עובדה היא, אומר דר' מוזס, שהציבור מבזבז כספים על רפואה אלטרנטיבית בדיוק באותה המידה בה הוא עושה כן ברפואה קונבנציונלית.

"…מתקיים מאבק מר על עמדות כוח, חלקו הגדול נסתר מעין הציבור", כותב דר' מוזס. "הפוליטיקה של הרפואה, המבוססת בעיקר על אינטרסים ותשוקות, פוגעת בחיפוש אחר האמת הרפואית." נדהמתי לקרוא את המשפט הזה כיוון שהוא מזכיר, כמעט מילה במילה, את דבריו של תומס קון אודות הסוציולוגיה של המדע: פרדיגמה מדעית משתרשת הודות להכרה מדעית ופרסום בתקשורת ולא רק על פי ההתאמה בין התיאוריה למציאות, כפי שמרביתנו היינו רוצים לחשוב. מימון מחקרים רפואיים נעשה על-ידי גופים שונים שאינם ששים לצאת מגבולות הפרדיגמה המוכרת להם – הם יממנו רק מחקרים העולים בקנה אחד עם האינטרסים הכלכליים שלהם. כמובן שפרדיגמה דומיננטית הינה הכרחית במדע, כיוון שרק מולה ניתן להשוות ממצאים ותוצאות חריגים המצביעים על הצורך בתיאוריה חדשה.

אני עצמי הייתי פריק של מדע משך שנים רבות, בעיקר פיזיקה ואסטרונומיה, ואני מודע לדרך פעולתו של המדע וליכולתו לשנות את תפישת המציאות הלכה למעשה, ולא רק ליצור אמצעים טכנולוגיים כאלה ואחרים. התפישה המדעית השלטת עד תחילת המאה ה-20 הייתה זו הניוטונית שגרסה כי הכל ברור ומובן מתוך המשוואות ואין שום דבר נסתר מעיני המדע. גילוי מכניקת הקוואנטים ב-1900 ערער את התפיסה הזו, שהתחזקה שבעתיים לנוכח המתמטיקה הפרקטלית ותיאורית הכאוס. האמת האובייקטיבית המדעית אינה אלא מראית עין, כיוון שאין לנו תפישה מלאה ומושלמת של המציאות. יש לזכור שהאמת המדעית אינה בהכרח ייצוג מלא והולם של המציאות. דומה הדבר למשל ההודי על חמישה עיוורים הממששים פיל וחושב כל אחד מהם שהוא זה אשר רואה נכוחה את היצור במלואו. המדע הוא הפנס שלנו להארת המציאות, ואנו מגלים בה רק טפחים טפחים.

האמיתות המדעיות נידונו לשינוי מתמיד, אחרת המדע לא יכול היה להתפתח, אבל למרות זאת, מקוננים המדענים, למרות זאת הציבור עדיין בוחר להאמין בקלפי טארוט, עב"מים ומרידיאנים. אני חושב שאני יכול להבין את זה כיוון שכאן כבר מדובר בצורך פסיכולוגי – עצם העובדה שהפרדיגמה המדעית נכפית על תפישת העולם שלנו (אם זה לא מדעי – זה לא קיים) גורמת לכמה מאיתנו להקיא אותה, באופן חלקי או מלא, כי זהו גורלם של דברים שאינם מאפשרים בחירה. כבר אינני מאפשר לעצמי להיקשר ל"אמיתות אוניברסליות מוחלטות" ולהתלהב מהן כיוון שהן אינן מאפשרות חופש בחירה (או אפילו את אשליית חופש הבחירה).

המדע עצמו אינו כה רציונלי כמו שהיינו רוצים להאמין, כיוון שהוא נתון לשיקולים אנושיים וחברתיים (דוגמת דבריו של קון). הוא אינו "גביע קודש" שאין לפקפק בו – הוא בסך הכל דרך מעולה לתיאור המציאות, ובתוך כך גם להבנייתה, אך רצוי, לדעתי, להימנע מכל "יראת הכבוד" ו"חרדת הקודש" שמתלווים לידע המדעי ולעוצמתו, ולראותו בבחינת אמצעי בלבד ולא כמטרה בפני עצמה.

למרות כל הנאמר לעיל אני מודה כי יש צד מאוד אישי ופוליטי בהתנגדותי לפרדיגמות, ביניהן גם זו המדעית. פרדיגמות מנסות כל הזמן להגיד לנו איפה הגבולות, מה בסדר ומה לא, ובתוך כך – מי בסדר ומי הוא הלא נורמלי. התרבות האנושית סבלה (וסובלת עד היום) מכל מיני כאלו שחושבים שהם יודעים יותר טוב מכולם כיצד יש לנהל את החיים, מה מותר ומה אסור לעשות. תפישות שכאלו מובילות בסופו של דבר לכיבוש מדינות, לדיכוי מיעוטים וליצירת תפיסה הגמונית הממשטרת את המציאות וגורמת סבל לכל מי שאינו מתאים לתבנית "הנכונה" (בכל תחום אפשרי).

האמת היא בלגן, המציאות היא כאוס, ואי אפשר להתאים את התודעה והשפה למציאות (ניטשה). עצם הזיהוי הוא שקר בהשוואה למציאות השוטפת, וטעויות מועילות כיוון שהן יכולות באקראי להסביר את המציאות המבולגנת. אין אפשרות לעשות הבחנות כלשהן במציאות הקוסמית והכללית, והמציאות האנושית הפנימית לא שונה. במושג הרצון יש כאוטיות: יש ריבוי/בלגן ויש רצון אחד, שגם הוא בעצם ריבוי. כל אחד מפרטי הריבוי הוא בעל רצון לעוצמה הרוצה להשתלט על היצרים/אלמנטים האחרים שמתחרים בו. אפשר להדחיק ולדכא את היצרים המתחרים, אך כל העת יש להפעיל כוח לשם כך. כל יצר, או רצון לעוצמה, מנסה לארגן את המציאות לפי דרכו. הסדרת העולם נעה מן הקבוצה אל היחיד. הקבוצה מאפשרת את קיום היחיד, השפה היא קודם אמצעי תקשורת ורק אחר כך אמצעי ביטוי של מחשבות. הסדרת קבוצות והסדרת יחידים דומים לאופן בו מנוהלת המדינה – הסדרה קובעת גבולות. רצון היסוד של הרוח הוא למנוע חשיפה להשפעות המציאות, להסתתר ממנה, הרצון להסתגר (גם זה רצון לעוצמה).

הדבר גם יוצר אכזריות שמופנית פנימה והחוצה. לומר כי דבר אחד יותר טוב מן האחר משמעו לקבוע ערכים ולהציב גבולות ומרחקים, והדבר יוצר הבדלים. כל התרבות כולה היא סיפור ההתאכזרות העצמית של האדם, לשלוט על יצרים בכדי שיוכל לפעול – הסדר שנכפה מבחוץ הופך לטבע שני של היחיד; הוא מנכס אותו לעצמו כאילו היה טבעו האמיתי. הסיבות להסתייגותי מפרדיגמות שכאלו, המנסות למשטר את הסובב אותן, אינן רציונליות, כמובן, אך בעצם שום דבר אינו רציונלי, גם לא המדע, כיוון שזוהי אמונה בלבד – אמונה שהמדע יכול להסביר את המציאות הלכה למעשה, וכל עוד הוא אכן מצליח לעשות זאת, נמשיך להאמין בכך.

"חינוך הוא האמצעי להריסת היוצא מן הכלל לטובת הכלל" (ניטשה)

3 Replies to “בין מדע ומציאות”

  1. דולפין יקר כל פוסט שלך הוא
    חגיגה בשבילי!!

    המציאות היא כאוס- כמה נכון פשוט והגיוני.

    גילית לי שדברים שחשדתי בהם בסתר ליבי ופחדתי לספר כדי שלא יצחקו עלי הם נכונים, עובדהה שחכמים משכילים ממני חושבים כמוני.

    עשית לי את היום!!

    גם אני מת על כאלו שהם מעוגלים בפינות!!
    אנשים אחים אנחנו.

  2. וכל תגובה שלך היא
    חגיגה גם בשבילי 🙂
    ראשית כל, בטוח שלא גיליתי לך משהו שכבר לא ידעת – לכל אחד יש תפיסת עולם ולא צריך אישור מאף פאקינג אחד ("משכיל וחכם" עאלק) שיאמר לך מה נכון ומה לא.

    שנית, רק שאלה אחת – במה חשדת וכל כך פחדת לספר?

  3. חשדתי שכל המבוגרים סביבי
    שמדברים בסמכותיות ומנחיתים עלי פקודות לא יודעים שום דבר והבטחון העצמי שלהם מחפה על בלגן וחוסר ידע.
    וכנראה שצדקתי.
    לצערי הכניסו בי יראת כבוד מוגזמת בפני השכלה ואנשים בעלי תוארים ואני עובד על עצמי להפטר מיראת הכבוד הזו ולסמוך על התבונה והחושים שלי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *