להידבק בהומוסקסואליות
מיניות ונטייה מינית – מקרה חקר
לפני כ-40 שנה נולדו בקנדה זוג זכרים תאומים. בעקבות סיבוך רפואי בדרכי השתן, הוחלט ששניהם יעברו ברית מילה. תינוק אחד עבר את הניתוח בהצלחה, אבל איבר המין של התינוק השני – ברוס – התפחם ואבד (בעקבות שימוש בשיטה חשמלית כלשהי לביצוע ברית המילה). הרופאים וההורים קיבלו החלטה – על מנת שלא ייאלץ לסבול מנכות חמורה בילדותו ובבגרותו, ברוס יעבור ניתוח לשינוי מין והוריו יגדלו אותו כילדה לכל דבר.
ברוס הפך לברנדה, שגדלה והתפתחה יפה, והוחלט לתת לה אסטרוגן בגיל ההתבגרות על מנת שתוכל לפתח גוף נשי. אלא שבגיל ההתבגרות היא החלה להראות סימני "גבריות" – היא היתה מרדנית ורצתה לשחק רק בצעצועים של בנים. מצבה החמיר והלך, והיא היתה בודדה כי לא היו לה חברים. בסביבות גיל 14 הוריה סיפרו לה את סיפור חייה, והיא החליטה שהיא חוזרת להיות זכר וגבר.
אחרי שברנדה חזרה שוב להיות גבר – דיויד – הוא טען שהיה אומלל בתור ילדה. בערוץ 8 שודרה תוכנית אודות המקרה, ובה דיויד טען שהרגיש שמשהו לא נכון, שזה לא הוא. למרות הסוף הטוב שהיה בערוץ 8, הסיפור הסתיים בכי רע – מסתבר שבסופו של דבר דיוויד התאבד.
בשנות ילדותו של ברוס/ברנדה הייתה סברה בקרב הקהילה המדעית, שניתן לשנות את הזהות המינית על ידי חינוך בלבד. המדע סבר שאנו נולדים כלוח ריק שעליו ניתן לחרוט כל דבר. אפילו אם אדם נולד זכר, כך חשבו, ניתן יהיה לגדל אותו כנקבה. הסיפור של ברוס/ברנדה היה "ניסוי" בזמן אמת שהפריך את התיאוריה הזו. לא רק זאת, אלא שבמקביל התגלו מרכזי מיניות פיזיולוגיים במוח האדם – בגברים הם גדולים יותר ובנשים קטנים יותר. אנחנו נולדים עם זהות מינית מסוימת, שלא ניתן לשנות על ידי חינוך.
נטייה מינית – ביולוגיה או תרבות?
לפי התיאוריות הנוכחיות – שוודאי השתנו הודות למקרה הזה – מין ומגדר (יחד עם משיכה מינית) נקבעים עוד לפני הלידה. אבל התיאוריות הללו לא לוקחות בחשבון מקרה היסטורי אחר. היום ידוע שביוון וברומא העתיקות, גברים לקחו תחת חסותם נערים צעירים, והכניסו אותם בסוד המיניות, המלחמה והפילוסופיה. ברומא העתיקה הגבר האזרח נקרא Vir, שמשמעו "חודר שאינו נחדר". כיוון שכל השאר – נשים, נוער ועבדים – היו נחותים ממנו, הוא היה רשאי לחדור אליהם. ביוון זה לא היה עניין של כוח, אבל גם שם זה היה חלק מהתרבות.
שמתם לב שבפסקה האחרונה כתבתי "חלק מהתרבות"? פה טמון הקוץ. הרבה להט"ב חושבים שכל הרעיון הזה נחמד מאוד – דהיינו חברה שמקבלת לגמרי את מי שהם – אבל בעצם יש פה משהו הרבה יותר עמוק ובעייתי. במבט שני מבינים שבעצם הומוסקסואליות יכולה להיות גם תוצר של חניכה תרבותית ושל נורמות, במקביל להיותה תופעה ביולוגית (מרכזי המיניות במוח, למשל).
בשנים האחרונות אנחנו עדים יותר ויותר לתופעה של הפיכת הסוטה לנורמלי – או בעברית: לרפא הומוסקסואליות. לא מזמן שודרה בערוץ 1 כתבתו של אורי רווח על הומואים דתיים, שהצליחו להמיר את נטייתם המינית להטרוסקסואלית. יש כמה אנשי אקדמיה ופסיכולוגים שחושבים שבהחלט מדובר בעניין לבחירה, ואחד מהם הוא ד"ר אבשלום אליצור, המשתמש במונח "החופש לבחור נטייה מינית". אפשר לשלוף מהאינטרנט כל מיני כתבות ומאמרים על נטייה מינית וזהות מינית – כאלה הדוגלים באפשרות לשינוי, לעומת כאלה הרואים בנטייה המינית דבר קבוע.
אז איפה נמצאת האמת? כרגיל, באמצע. לכל קובייה יש שש פאות – תלוי על איזה צד מסתכלים בכל רגע נתון. ניקח למשל דוגמה מיוון ומרומא העתיקות – שם גברים לקחו תחת חסותם נערים צעירים ולימדו אותם את סודות המיניות, המלחמה והפילוסופיה. כך היה נהוג אז, ולא קראו להתנהגות הזו "הומוסקסואליות" (המונח "הקליני" הזה הופיע רק בתקופה הוויקטוריאנית) – אבל האקט נשאר אותו אקט.
זאת אומרת שביוון וברומא – בהן היה מקובל לקיים יחסי מין בין גברים – אחוזי ה"הומואים" היו גבוהים יותר מאשר כיום, העומדים על 10% לכל היותר. הפלא ופלא, אבל כנראה שברגע שהומוסקסואליות הופכת להיות מקובלת, יותר אנשים מבצעים אותה בפועל. אחרת איך ניתן להסביר את ריבוי יחסי המין בין גברים בעת העתיקה? יחסי מין בין גברים היו פעם דבר מקובל – ולכן הרבה יותר גברים קיימו יחסי מין אחד עם השני. כנראה שאפשר להידבק בהומוסקסואליות, ברגע שהדבר הופך להיות נורמה חברתית. הרבה אנשים לא יאהבו לשמוע את זה, אבל הדרך היחידה לסתור את המסקנה הזו היא להוכיח שאחוזי ההומואים ביוון וברומא לא עברו את 10 האחוזים של ימינו.
הצד השני של המטבע המיני
עכשיו נשאלת השאלה הבאה: גם אם הומוסקסואליות היא עניין חברתי או עניין של בחירה – אז מה בכך? האם זה הופך את הלהט"ב לאנשים סוג ב'? האם כולנו צריכים לרוץ עכשיו לטיפול פסיכולוגי? הרי מרגע שבאנו לעולם החברה האנושית מנסה לדחוף אותנו לתבניות מוכנות מראש: גן, בית ספר, צבא, אוניברסיטה, חתונה, ילדים ושאר דעות קדומות. מה פלא שהרבה הומואים מרגישים חרא עם עצמם, וחלקם הולך לכל מיני טיפולים פסיכולוגיים כדי להתמודד עם הנטייה ואולי גם לשנות אותה.
התרבות האנושית מפציצה את כולנו במסר המובן מאליו, שאנו מיועדים להיות סטרייטים. איך הומו בן 14 יכול להילחם במנגנון אידיאולוגי כל כך גדול, שגורם לו להדחיק את מה שהוא באמת מרגיש? בבגרותו הוא ילך לטיפול פסיכולוגי, כי "זאבים בלבוש כבש" – דוגמת ד"ר אבשלום אליצור – חושבים שהם עושים לו טובה, אבל בעצם רק מונעים ממנו קבלה עצמית. ד"ר אליצור ודומיו טוענים שאם הומו סובל מנטייתו המינית עד כדי כך שהוא רוצה לשנותה, צריך לעזור לו בדיוק כפי שהיינו עוזרים לכל אחד אחר הסובל מחרדה, מדיכאון ומשאר תחלואים פסיכולוגיים. אבל ד"ר אליצור צריך לשאול את עצמו מדוע רק להט"ב רוצים לשנות את נטייתם ואת זהותם? מדוע אנחנו לא רואים סטרייטים מפוחדים, שהולכים לפסיכולוג ומנסים לשנות את עצמם להומואים?
התשובה המגוכחת ברורה – כי סטרייטים יודעים שהם "בסדר". הם חיים בחברה שרובה סטרייטית ולכן לא מרגישים את הלחץ החברתי הטמון בנטייה מינית; הנטייה המינית שלהם היא מובנת מאליה. להט"ב, לעומתם, מופצצים כל הזמן באידיאולוגיה האומרת להם שהם לא בסדר. לכן הרבה בני נוער הומואים מתאבדים בסופו של דבר; לכן הומואים דתיים הולכים לטיפול אצל פסיכולוג. עם מנגנוני תיקון חברתיים כל כך אפקטיביים, אני בכלל מתפלא איך הרבה מאתנו כן מצליחים לקבל את עצמם בסופו של דבר.
ד"ר אליצור אומר שיש להומואים את "החופש לבחור נטייה מינית", ואני רוצה לשאול: האם גם לך, ד"ר אליצור, יש את החופש לבחור נטייה מינית? האם גם אתה יכול להפוך להומו? מדוע ד"ר אליצור מתעקש להפיל את הניידות המינית דווקא על הומואים? כי כנראה שהוא אוחז בתפישת עולם האומרת שהטרוסקסואליות היא מקובעת ובלתי ניתנת לשינוי. לדידו של אליצור, רק הומוסקסואליות היא נטייה "מתנדנדת", כי היא לא טבעית; אז אפשר לתת לה איזה "פוש" כזה או אחר, ולהטות אותה לכיוון הנכון – ההטרוסקסואלי. הרי ד"ר אליצור לא יחשוב לרגע שהוא יכול להפוך להומו, לפי אותה שיטה עצמה שהוא מבקש להחיל על הומואים. ומדוע שירצה? עליו אין לחץ חברתי האומר לו שהוא חי את החיים הלא נכונים.
אותם הומואים שרוצים לשנות את עצמם לסטרייטים, עושים זאת רק כיוון שהם לא מסוגלים להתמודד עם השונות שלהם לעומת השאר. זה לא שונה מאדם שמן שרוצה לעשות דיאטה, כי החברה מעדיפה את כולנו רזים וחטובים; זה לא שונה ממישהו שמשתמש בדיאודורנט לפני שהוא יוצא מהבית – כי הוא רוצה להרגיש נעים בחברת אחרים, ושאחרים ירגישו נעים בחברתו. כל אלה הן אידיאולוגיות חברתיות המפעילות על כולנו רמות שונות של כפייה ולחץ, וכל אחד מתמודד איתן בצורה שונה.
במקום לקבל ולאמץ את מה ששונה, החברה האנושית מנסה "לתקן" אותו; לקצוץ לעצים את הענפים הסוררים, שחס וחלילה לא יתפשטו מעבר למותר להם. אותי לא מעניין אם נטייה מינית היא מולדת או נרכשת, ביולוגית או שרמוטולוגית, "לא טבעית", רצון אלוהים או כל הגדרה אחרת. בכל הנוגע לנטייה מינית, אני לא מתעניין בסיבות – רק בתוצאות. לפיכך, גם אם יום אחד ימצאו שכל אדם בוחר לעצמו במודע את הנטייה ואת הזהות המינית – זה לא נותן למישהו זכות לדרוס אותו ואת זכויותיו.
אני לא חי בסרט ואני בהחלט מודע לכך שלעולם לא יקבלו אותנו עד הסוף; אין דבר כזה. עד היום יש קבוצות אנשים שחיות על שנאת חינם – שנאת יהודים, שנאת שחורים, שנאת הומואים. מאות ואלפי שנות היסטוריה אנושית לא הספיקו לנו כדי ללמוד להפסיק לשנוא, ואני מניח שזה לא ישתנה באלפי השנים הקרובות (אם ישתנה בכלל). אני לא אומר שכל מי שלא מקבל הומואים שונא אותם, אבל מה לעשות שמיעוט חייב תמיד לעמוד על המשמר – ובייחוד מיעוט שכנראה לעולם לא יהיה בקונצנזוס.
כמו תמיד תענוג לקרוא את הגיגך
ולדעתי רוב בני האדם הם בעצם דו מיניים ויכולים לרצות ולאהוב גם וגם אבל יש חינוך ונסיבות חברתיות.
אולי בעתיד יהיה טוב ולאיש לא יהיה אכפת מה אתה עושה עם מי ולמה.
אני דווקא מסתכל על זה הפוך
אם נשווה בין מצב שבו יחסי מין בין גברים הוא חלק מהתרבות לבין המצב היום, אני חושב שההבדל היה שגברים שהיום נאבקים בנטיה המינית שלהם ומקימים משפחה "נורמלית" עם בת זוג, היו מרגישים נורמליים לחלוטין להקים את המשפחה שלהם עם גבר. לכן לדעתי מדובר בהרבה יותר מאותם חמישה עשרה אחוזים שאתה מדבר עליהם.
בין השאר, אחת הסיבות שהחברה משמיצה כל כך את אורח החיים החד מיני היא בגלל התפיסה שצריך לדאוג לדור המשך. ה"שלטון" צריך ילדים חדשים כדי שיהפכו לפועלים ולחיילים של המחר. אין לזה שום קשר לחטא או מוסר או כל אותם הדברים שמשמיצי החד מיניים מנסים לנופף בהם.
נהנתי לקרוא!
כתבת מסקנות מעניינות.
איזה כיף לקרוא אותך
תודה איתן. אומנם זה כבר פוסט די ישן, אבל עדיין רלוונטי ברובו.