סקס, שקרים והונאה עצמית

"סגרתי על הסרת שיער בלייזר ב-12 אלף שקל. זה שווה?"

זה מה ששאל בחור בן 23 כשנכנס לאחד הצ`טים באינטרנט. לא רק שכבר סגר את העסקה, אלא שמצא לנכון לשאול אחרים האם עשה בשכל. טעות גדולה יותר מזו (השנייה) לא יכול היה לעשות.

אחוז מסוים מן האוכלוסייה מפזז בחדרי הכושר או מפעיל את הגוף בצורה זו או אחרת, מבצע ניתוחים פלסטיים והסרת שיער, וכבר נקבע כי מספר לא מבוטל של אנשים אף פעם אינם מרוצים מן המראה החיצוני שלהם. אינני יודע כמה אנשים מוכנים להודות שהם עושים את כל הנ"ל בשביל לרָצות את החברה, אך אני יוצא מתוך נקודת ההנחה הפשוטה מאוד: כל דבר הקשור למראה החיצוני שלנו נובע ישירות מדחף חיצוני הנכפה על-ידי התרבות האנושית ולא מדחף פנימי אישי. מעטים האנשים שבאמת רוצים לרזות למען עצמם (כמו במקרים של סיכון בריאותי חריף, למשל), מעטים הם אלו ששומרים על גופם משום שזה בריא. רובנו משנים את עצמנו בכדי למצוא חן בעיני אחרים.

אינני מתנגד לשינוי – רק למראית העין האומרת שהוא מבוצע "בשביל עצמי" ולא בשביל למצוא חן בעיני החברה. לכל מעקמי האף שחושבים שהם משתנים "בשביל עצמם" ולא מסיבות חברתיות, אבקש לעצור ולחשוב שניה מדוע בעצם אתם מנסים להשתנות. הרי בעצם כל שינוי (דיאטה, חדר כושר, ניתוחים אסתטיים, וכו`) מתבצע על מנת שנרגיש טוב עם עצמנו – ומדוע אנו מרגישים טוב עם עצמנו לאחר השינוי? כיוון שאחרים פתאום מסתכלים עלינו בצורה שונה ואנו מקבלים פידבק חיובי מהחברה הסובבת אותנו.
The Prostitution Rests

החברה יוצרת דימויים ורצונות כוזבים באמצעות התקשורת שמפציצה את מוחנו בדברים שלכאורה אפשר לבחור ביניהם: אתה יכול לעשות הסרת שיער, את יכולה להגדיל את החזה, אתה יכול לבחור בין נוקיה לבין סמסונג, בין טלויזיה ל-DVD. אפשר לעשות ככל העולה על רוחנו; האפשרויות בלתי מוגבלות, כך זה נראה. אלא שבתוך החופש הזה, כמו בכל חופש אחר, מסתתרת כפיה. אנחנו תמיד יכולים לקפוץ לגובה מסוים שאותו נבחר, אך תמיד גם נחזור לאדמה. מושג חופש הרצון בעניין המראה החיצוני הוא בעייתי כיוון שהחברה האנושית מפעילה רודנות סמויה על התודעה הקולקטיבית. החברה (המערבית) אולי דמוקרטית בשיטת הממשל שבה, אך בכל הנוגע לנורמות חברתיות, אנו חברה טוטליטרית לחלוטין, ועצם העובדה שהדבר מתבצע באופן עקיף וסמוי רק מחזק את כוחה של ההאחדה הזו.

אי אפשר להילחם נגד משהו בלתי נראה ובלתי מורגש. כשפוקו אומר שהכוח מצוי בידי המדענים, הפסיכולוגים והתקשורת הוא מתכוון בדיוק לכך: זאבים בתחפושת כבש שבאים לכאורה לעזרת האדם, אך בעצם קובעים א-פריורי מה נכון ומה לא, מה נורמטיבי ומה לא מקובל לעשות. התכתיבים התת-הכרתיים הללו מאלצים כל אחד ואחד מאיתנו להתנהג כפי שרוצה החברה אפילו מבלי שנחוש בכך. הסוציולוגים קוראים לתופעה הזו "חִברוּת" (סוציאליזציה), ולגורמים המחנכים "סוכני חברות". סוכני חברות, אמר אחד המרצים שלי באוניברסיטה, הם כמו גננים: הם לוקחים שיחים רכים בני יומם שענפיהם ועליהם מתפשטים לאלף כיוונים שונים, וגוזזים את המיותרים עד להיווצרות שיח/עץ מתורבת. אפילו האנלוגיה הפשוטה הזו די בה בכדי להבהיר את הנקודה: אנו רואים בשיחים לא גזומים מעין "סטיה" שיש לטפל בה, ומזמינים את הגנן ש"יחנך" אותם בהתאם (מה הם ראשי התיבות של בי"ס, שאל אותו מרצה, אם לא בית סוהר).

הכוח הסמוי המופעל עלינו אינו כוחו של המשטר… הכוח לא דורש ריבונות של מדינה, חוק מסוים וכו`. כל אלה, כפי שטוען פוקו, "אינן אלא הצורות שהכוח לובש בסוף דרכו". הכוח נמצא בכל, הוא קבוע ושואף להתמיד במצבו, והוא "השם שמעניקים למצב אסטרטגי מורכב המתקיים בחברה נתונה" . הכוח מורכב מיחסי חוזקה, מהדינמיקה המורכבת שלהם, ואף הסתירות שבתוכם. הוא בא לידי ביטוי כמעט בכל דבר שנעשה, מהשיח ועד למנגנוני השלטון. יחסי החוזקה מייצרים תמיד מצבי כוח, בשל אי שוויון שמוטל בבסיסם, ומאחר ויחסי החוזקה עצמם משתנים, בין היתר בשל השתנותו המתמדת של הכוח (אך לא היעלמותו, אלא רק הפנייתו לאפיקים אחרים), כך גם משנה הכוח את הפרקטיקות בהם הוא מגולם. ההיסטוריה, דרש פוקו, אינה תהליך של שחרור מכוח, כי אם הפנייתו לאפיקים אחרים. הכוח עבר מהשליט למדע, לחברה ולתקשורת המונים. ישנה רשת קשרים בין הכוח לבין הידע לבין השיח. הידע מייצר שיח שמפעיל עלינו כוח. אנו חשים מה מותר לומר ומה לא, מה נכון ומה לא. השיח (במשמעותו הרחבה ביותר) מורה לנו כיצד להתלבש ואף לנוע. הוא מייצר מערכות סימון, שאנו פועלים בתוכן (ויקיפדיה).

מרקוזה מציין את השפעת התקשורת על התרבות האנושית עד כדי שהוא קורא לאדם "חד-ממדי", דהיינו, שכל תודעתו נתונה למספר מצומצם של אלמנטים הנקבעים רובם ככולם על-ידי האליטות (השולטות ממילא בתקשורת). המעמד העליון, השולט בתקשורת, שומר את שאר המעמדות במצב של תודעה כוזבת ומונע מירמור באוכלוסייה על-ידי כך שהוא מציע לכלל הציבור שלל מוצרי צריכה ומסית את תשומת לבו ממצבו האמיתי. מרקוזה ודאי היה מסכים כי "הפרסום גורם לאנשים שאינם יכולים להרשות זאת לעצמם לקנות דברים שהם אינם רוצים בכסף שאין להם" (עמלנט).

התקשורת לכשעצמה היא נושא מורכב וסבוך מאין כמוהו וקצרה היריעה הנוכחית מלעסוק בו כיוון שמרבית האנשים, הסופגים את הצהרות התקשורת על בסיס יום-יומי, כלל אינם מודעים לתרחיש המגמתי הניצב בפניהם. מרבית האנשים הפותחים עיתון או הצופים במהדורת חדשות אינם מעלים על דעתם ולו לרגע שהמידע שניתן להם, לכאורה באופן חופשי ואובייקטיבי לחלוטין, הינו מצונזר, מסונן ומסונף היטב. דוגמה ליכולת השפעתה הפוטנציאלית הסמויה של התקשורת על דעת הקהל ראיתי לראשונה לפני לא הרבה זמן, עת אמרה מגישת חדשות בכירה במהדורת הערב כי "נהרגו ששה אנשים על-ידי מחבלים". על פניו נראה המשפט הזה תמים, אך בדיקה במבט שני מראה כי המילה "נהרגו" אינה במקומה; מחבלים לא הורגים – מחבלים, מעצם הגדרתם, הורגים בכוונה תחילה, דהיינו רוצחים. די בשרבוב המילה הזו מספר פעמים למהדורות החדשות, אפילו באופן לא מודע, בכדי לטפטף לתת-מודע הקולקטיבי מגמת ריכוך כלפי מחבלים.

כל מי שמתמצא מעט בחדשות (ובארצנו מומלץ כמה שפחות…) מכיר את מקרה אורלי וילנאי-פדרבוש שהתפטרה מתפקידה הבכיר ברשות השידור כיוון שנרמז לה לא פעם ולא פעמיים להיות יותר מרוככת בגישותיה כלפי פוליטיקאים מסוימים. הרי לכם "אובייקטיביות" עיתונאית מגמתית במיטבה.

אנו מתוכנתים חברתית כמעט בכל מובן שנוגע לאינטראקציה שלנו עם אנשים אחרים גם אם נדמה לנו שלא. אפילו חובבי תרבות הסייבר ה"קיצוניים" שהולכים ברחוב עם מוהיקן ומתכת על הפרצוף ומכריזים שהם מורדים בכל, שמים דיאודורנט לפני שהם יוצאים מהבית. בכולנו יש רצון להשתייך לקבוצה, להיות חלק ממשהו. זה טבוע בנו כל כך עמוק עד שהייתי מעז להשתמש במילותיו של קארל גוסטב יונג ולומר שזהו ארכיטיפ בסיסי בחיינו; אך אותן הבניות חברתיות שאמורות לעזור לנו להתקיים זה לצד זה כחברה אנושית המורכבת מאינדיבידואלים, גם גורמות לנו להתבייש במה שאנו כל עוד לא התאמנו עצמנו באופן מוחלט וגורף לתבנית החברתית, הקיימת כמעט בקונצנזוס.

ומה עושה החברה לאנשים שלא התאימו עצמם כראוי למסגרת? מתייגת אותם כלא נורמליים, מצמידה להם פן התנהגותי מסוים ודוחסת אותם בשולי החברה. פוקו ראה בבית הכלא דרך די נוחה לחברה להסתיר את קורבנותיה מעיני עצמה, תוך רציונליזציה מעוררות רחמים, כמו תיקון ושיקום, והוא שואל: "הכיצד, נטילת חירותו של אדם, תלמד אותו לחיות כבן חורין?" גם בבית החולים לחולי נפש ראה פוקו אמצעי של החברה להשתיק ולדכא את האינטרפרטציה של "הלא נורמלים" על חיי החברה "הנורמלית".

יש מידה רבה של הומור בבחירה להיות יוצא דופן. יש מידה רבה של יכולת לגדול מתוך השונות הזאת. משום שזה משחק. זה משחק של שליטה אשר מתנהל בעולם שבו אתם חיים. אתם אוהבים שהכל יהיה אותו דבר. אתם אוהבים שהכל יהיה אחד. שיהיה מורה אחד, שיהיה אוכל אחד, שיהיה בית ספר אחד, שיהיה בגד אחד, שתהיה משיכה אחת, יהיה תחביב אחד. והנה, אתם נמצאים בבעיה, משום שאתם פוקחים את העיניים ומתעוררים לתוך חיים, ואתם מוצאים את עצמכם לא אחד אלא שתיים או שלוש, או הכל ביחד. אתם שונים מהתבנית שלימדו אתכם להיות בה. שונים מהמסגרת… אתם לעולם לא תהיו חלק מהתבנית… מעולם לא ראינו אדם… אשר הכניס את עצמו או מצא את עצמו בתוך התבנית. התבנית אליה הפחד מכוון אתכם היא מתוחכמת מאוד. אף אחד לא יצליח להכנס אליה, כי בכל פעם שאתם עומדים בקריטריונים של הפחד הוא ימציא כאלה חדשים, בשביל להסביר לכם למה אתם לא בסדר, ולמה כדאי לכם להישאר עדיין במירוץ הזה, במאבק נגד עצמכם, להיות משהו שאתם אמורים להיות בשביל להיות ראויים לאהבה… (ד.כ.)

בכל הקשור למראה חיצוני אנו "חיים בתקופה שבה שיטת החיים הקפיטלסטית מנכסת את החרמנות והופכת אותה לתרבות שלמה שמוחקת כל דבר אחר. מבוקר עד ערב אנו מופצצים בשטיפת מוח המעודדת דגמים שונים של חרמנות ופתיינות. הגוף שלנו הופך להיות לא פחות מאשר כלי ריק בשירות המותגים, בובת פלסטיק חסרת חיים. הפרסומות מוכרות לנו דימוי גוף חלק ללא פגמים, שהם למעשה ייחוד; הן מוכרות לנו את הדימוי חסר הייחוד הזה כדי לרמוז במניפולטיביות כי את ייחודו של גופנו אנו יכולים להשיג רק ע"י רכישת הבגדים ומותגי האופנה שלהן ביחד עם כל האנושות" (פסטיש). אז נכון שבכל פעם שנעשה דיאטה נדע בסתר ליבנו שאיננו עושים זאת באמת למען עצמנו, כי בכל זאת כל אחד מוכן להרחיק לכת במעשיו בהתאם לרצונו ויכולותיו על מנת לרצות אחרים. גם אני עצמי שבוי בתבנית "מיתוס היופי" שכן מראה עיניים הוא בדרך כלל האינטראקציה הראשונה בין בני אדם עוד בטרם שמעו ונגעו זה בזה.

כל שאני אומר הוא שאם הגעתם לידי החלטה בנוגע למראה החיצוני שלכם, הוציאו אותה לפועל מבלי לשאול שאלות מיותרות; אתם עוד עלולים לשמוע דעות שלא ממש ימצאו חן בעיניכם ויוציאו לכם את כל הרוח מהמפרשים. היום זה יתחיל עם הסרת שיער בלייזר, מחר זה ימשיך בשאיבת שומן ומחרתיים תגיעו לניתוח מתיחת עפעפיים. אין לזה סוף. כל הבעת אי שביעות רצון מן המראה החיצוני שלכם על-ידי החברה עלולה לשלוח אתכם לעוד ניתוח אסתטי, ולכן היו כנים עם עצמכם ושימו גבולות בהתאם. מותר וצריך להשתנות, אך כאשר הדבר גורם ליסורים ולצער במקום לתוצאה ההפוכה, יש בכך טעם לפגם.

תגובה אחת ל “סקס, שקרים והונאה עצמית”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *