עב”מים, חוצנים ופיות

בראשית

בצהריי יום 24 ביוני, 1947, איש העסקים קנת ארנולד (Kenneth Arnold) הטיס את מטוסו באזור הרי הקסקייד במדינת וושינגטון, ארצות הברית. לפתע המטוס הוצף באורות חזקים וארנולד חשב שמדובר בקרני השמש; רגע לאחר מכן ראה 9 עצמים מאירים בצורת חצי סהר, שטסים במבנה מסודר, ומקפצים באוויר כמו חלוקי נחל שטוחים שזורקים אותם על פני המים (ארנולד גם צייר את העב"ם שראה, ראו תמונה משמאל).

למרות זאת, אני לא אומר שכל תצפית או טענה למפגשים כאלה הן נכונות באופן רטרואקטיבי; כל דבר צריך להיבדק לגופו של עניין. אנשים יעשו הכול כדי להתפרסם (תנו מבט אחד באח הגדול ותבינו), והיום יש אמצעים מתוחכמים להפקת שקרים – אפשר לזייף תמונות וסרטי וידיאו של עב"מים, ולשקר במצח נחושה ולומר שהיית עד לנחיתה של עב"ם. ולמרות זאת, גם אחרי שנסנן את כל הטעויות והרמאויות, חלק מאותם דיווחים יישאר בלתי מוסבר.

פרויקט "הספר הכחול" של ארצות הברית חקר עשרות אלפי מקרים כאלה בשנות ה-50, ופסל את רובם כטעויות של הצופים; אבל אחוז קטן מאוד, של כמה מאות מקרים, נשאר בלתי מוסבר. ברור שיכול להיות שכל אותם עצמים מעופפים הם בעצם כלי טיס סודיים של ממשלות העולם; אבל מדוע להמיר תיאוריית קונספירציה אחת – השתקה בנושא העב"מים – בתיאוריית קונספירציה שנייה – השתקה בנוגע לטכנולוגיה אנושית סודית ומתקדמת?

מקרי חקר

היום מרבית המדענים חושבים שהסיכויים לחיים בחלל גבוהים. מה הפלא, לאחר שנמצאו חיים בעומק שלושה קילומטרים באוקיינוס, ללא אור שמש ובתנאים כמעט געשיים. תגלית שכזו מעלה את הסיכויים לחיים במקומות שאינם בהכרח דומים לכדור-הארץ. לפיכך, הספקנים הקיצוניים מתבססים על טיעון עיקרי כזה: גם אם יש תרבויות מתקדמות אחרות ביקום, לא ייתכן שהן הגיעו לכדור הארץ. אי אפשר לעבור את מחסום האור של איינשטיין, והיה לוקח להן מאות ואלפי שנים להגיע לכאן, אפילו מהכוכב הקרוב ביותר. אם נתייחס ברצינות למספר ההכרזות האומללות האלה בהיסטוריה האנושית, אז לא היינו אמורים לטוס היום במטוסים ובטח שלא לשבור את מהירות הקול. הרי זה בלתי אפשרי.

מתמטיקאים במאה ה-19 חישבו שאם ניסע ברכבת במהירות העולה על 70 קמ"ש, ניחנק למוות כי האוויר יישאב החוצה מהחלונות בגלל המהירות. ההכרזות "המדעיות" האלה, בנוסח "זה בלתי אפשרי", מבוססות על גאוותנות אנושית שמקורה עוד מימי אריסטו – אם אנחנו לא מכירים את זה, ברור שזה לא קיים.

אלא שיש תצפיות שקצת קשה לפסול בתור "בלונים מטאורולוגיים", או כבלבול עם האור הזוהר של מטוס או כוכב הלכת נוגה. הסופר והמרצה לפיזיקה, אלן ווטס (Alan Watts), מתאר בספרו "תעלומת העב"מים" (UFO Quest) מקרים רבים של מפגשים שלא מהעולם הזה – כאשר כמה מהם נצפו על ידו.

ביום 31 ביוני, 1960, הוא ואשתו ראו שני אורות מוזרים בשמיים. אחרי שהאורות נעלמו, אשתו של ווטס נכנסה ראשונה לביתם, והוא נשאר לבד וראה עצם דמוי סיגר במיקומם הקודם של האורות. העצם זהר באור כחול-אפור והתחיל להתרחק לכיוון צפון במהירות. ווטס נכנס מהר לביתו להמשיך את התצפית עד שהעצם נעלם. כיוון שגם הוא וגם אשתו ראו את העצם משני מקומות שונים, ובשילוב הזמן שעבר בין התצפיות השונות, ווטס חישב שהעצם נסק צפונה במהירות מדהימה – מאפס ל-4,000 קמ"ש תוך חצי דקה.

מאחר שהשכלתו מדעית, ווטס טוען שאינו נוטה לתת אמון בדברים שאי אפשר לאמת לפחות על ידי שני אנשים. אז הוא מצא, לא שניים, אלא שלושה אנשים נוספים שהיו על אותו קו ראייה בעת המקרה. הם נתנו לו אומדנים שונים בהתאם למיקום ולמרחק שלהם באותו זמן. גם הם, כמותו, תיארו את העצם כזוהר בצבע כחול-אפור. ווטס שרטט על מפה את כל קווי הראייה של העדים, ומצא שהם הצטלבו במרחק 30 ק"מ. הנתון הזה איפשר לו לחשב גם את גודלו של העצם – כ-100 מטרים – וגם לאשש את התאוצה המדהימה שלו: 4,000 קמ"ש תוך 30 שניות (בל נשכח – בשנות ה-60 המטוסים היו פחות מתקדמים ומהירים מאשר היום).

מקרה נוסף שמתאר אלן ווטס התרחש באנגליה, בבוקר אחד באפריל 1967. מישהו ראה עצם דמוי-משולש המנצנץ בשמש בגובה רב, ובהתחלה חשב שמדובר בבלון. אבל בלונים נסחפים ברוח, ואילו העצם, לא רק שלא נסחף בכיוון הרוח, אלא שמר על יציבות ואף זז מעט נגד כיוון הרוח. העצם לכד גם את תשומת לבה של תחנת משמר החופים באזור, והקצין התורן שהביט בו במשקפת העריך שהוא מרחף בגובה של כ- 4.5 ק"מ. הקצין טלפן לששה נוספים, ויחד עם עוד מאות אחרים עקבו אחרי העצם במשך יותר משעה. עצם אחד, מאות עדים ותצפית שנמשכה יותר משעה – והספקנים אומרים שכולם שוגים באשליות. מעניין.

ומה בנוגע לעוד עשרות, מאות ואלפי מקרים אחרים? בין ה-1 ל-3 באוגוסט, 1965, מיליוני בני אדם בארצות הברית צפו ב"מופע צלחות מעופפות" שהשתרע על פני טקסס, אוקלהומה, קנזס, נברסקה, וייאומינג, קולורדו ועוד. אורות ריצדו בשמיים, טסו במבנים, הופיעו על מסכי רדאר ושיחקו תופסת עם מטוסי חיל האוויר האמריקאי, שהוזנקו לעברם. הספקת החשמל נותקה בשטח של 220,000 קמ"ר, אך דובר חיל האוויר האמריקאי אמר שהיה מדובר בתעתוע אופטי של כוכבי קבוצת אוריון. הסבר מאוד מעניין, בהתחשב בעובדה שאי אפשר לראות את אוריון בחצי הכדור הצפוני באוגוסט, וגם אם היה אפשר – הכוכבים שלו לא זזים וטסים במבנים מסודרים.

גם ישראל זכתה למנת העב"מים שלה בשנות התשעים ובתחילת שנות האלפיים. עשרות ומאות דיווחים על תצפיות הציפו את כלי התקשורת (למרות שחלק מהדברים שהוצגו בתקשורת, בעיקר מהיישוב קדימה בשרון, נראו מפוברקים מדי). באותם ימים כל המדינה היתה מוכת-שגעון, עד כדי שדודו טופז – שהבטיח שידור חי של נחיתת עב"ם בתוכנית שלו – זכה לרייטינג בהחלט לא מהעולם הזה.

הסברים מדעיים

לפי רוב העדויות שנאספו עד היום, לעב"מים ולחוצנים המאכלסים אותם יש יכולות מופלאות. אפילו בתור חברה טכנוקרטית אנחנו לא מסוגלים, כנראה, לתפוש מהי הטכנולוגיה המאגית העומדת מאחוריהם. ובכל זאת יש כאלה שמנסים לתת לה הסברים במסגרת המדע המוכר לנו.

אחד מאותם אנשים היה, שוב, הפיזיקאי אלן ווטס. הוא החליט להתמקד בהנעה אלקטרומגנטית; ולמה דווקא בשיטה הזו? כי יום אחד, בשנת 1958, נמצא "צעצוע" בצורת צלחת מעופפת ביורקשייר, אנגליה. העצם להט מחום אבל לא נשרף כליל – מה שאומר שהוא הושלך מגובה רב, אבל לא מהחלל (וזה פוסל אפשרויות כגון שביטים ואסטרואידים). הצעצוע הקטן נמסר לבדיקה לאיגוד הבריטי לחקר מתכות לא-ברזליות, למחלקת המטלורגיה של אוניברסיטת מנצ`סטר ולמעבדת קבנדיש בקיימברידג'. כולם בחנו את החומרים מהם עשוי העצם, והגיעו למסקנה שהם חורגים מכל מה שבני אדם מייצרים – הן בחומרים עצמם והן בשיטות הייצור, שאינן מוכרות בכדור הארץ.

אז מדוע הצעצוע הזה חשוב כך כך? כיוון שהוא מספק עדות מעולה לכמה אספקטים טכנולוגיים (אפשריים) של עב"מים. החומרים שמהם הוא עשוי טהורים במידה חריגה, בשיעורים שלא מוכרים בכדור הארץ. מידת הטוהר הזו מעידה, כנראה, על היותם מוליכי-על: חומרים קלים, דמויי-מתכת, המסוגלים להעביר זרמי חשמל עצומים בלי התנגדות, חיכוך וחום.

לשיטתו של ווטס, עב"מים מסוגלים ליצור שדות מגנטיים בעוצמות שלא קיימות גם במעבדות מחקר מודרניות (למעט, אולי, מאיצי חלקיקים). המקור להרבה מה"טריקים" שעושים העב"מים, אומר ווטס, הוא השדות האלקטרומגנטיים החזקים שלהם. בשילוב עם אנטי-חומר – במקרה זה, אלקטרונים ואנטי-אלקטרונים (פוזיטרונים) – ווטס מתאר מפגן עשיר של יכולות:

• תנועה במהירויות עצומות ובתאוצות בלתי אפשריות;
• שקט מוחלט, ללא רעש שעושה רכב אנושי כגון מכונית או רקטת חלל;
• שיתוק מרחוק של מערכות אלקטרוניות וחשמליות והקרנת מגנטיות חזקה;
• הפצת אור בעוצמות משתנות, עד כדי סנוור, ובשלל צבעים;
• הפקת גלים אלקרומגנטיים לכל רוחב הספקטרום;
• אשליות היעלמות מיידית, שקיפות-למחצה והופעה במספר רב של דמויות;
• הפקת קולות ורעשים בעוצמות משתקות;
• רוח חזקה בעקבות אפקטים אלקטרומגנטיים (כגון יינון);
• סריקה מרחוק ויצירת הדמיות הולוגרפיות על ידי קרניים דמויות-לייזר;
• שריפת דברים מרחוק ויצירת כוויות ביצורים חיים (התיאוריות של ד"ר אולבו פונטס);

עד כאן האפקטים האלקטרומגנטיים, כי לפי עדויות נוספות עב"מים הרימו באוויר אנשים וכלי רכב ללא מגע פיזי ישיר. עדויות כאלה, בהנחה שהובאו מפיהם של עדים אמינים, מצביעות על שיטות נוספות כגון שימוש באנטי-כבידה. בדיוק כפי שהכוח האלקטרומגנטי מופעל על ידי חלקיקים בשם "פוטונים", כוח הכבידה פועל באמצעות חלקיקים בשם "גרוויטונים". כיוון שלכל חלקיק יש גם אנטי-חלקיק, תרבות חוצנית מתקדמת יכולה ללמוד להפעיל אנטי-גרוויטונים ולהרים אנשים וכלי רכב בהינד עפעף.

תיאוריה אחרת, המסבירה את המהירויות והתאוצות המדהימות של עב"מים, מדברת על מניפולציות בממד הזמן. לא צריך להיות איינשטיין כדי להבין שזמן ומרחב קשורים אחד בשני על ידי מהירות; מספיק להסתכל במשוואה הפשוטה "מרחק שווה מהירות כפול זמן" (S=VT). מהירות נמדדת ביחידות מרחק ביחס ליחידות זמן; אם הייתה לנו טכנולוגיה שיכולה להאיץ או להאט את מעבר הזמן, המהירות שלנו (לעומת צופה חיצוני) הייתה משתנה. אם נבנה מכונה שבתוכה נוכל לעצור את הזמן, היקום שסביבנו עדיין ימשיך "לרוץ" באותה מהירות – ולעיני צופה בכדור הארץ אנו ניעלם מהעין באופן מיידי.

שיטה נוספת, תצחקו או לא, היא מנוע הפיתול (Warp Drive) המוכר לכולנו מסרטי המדע הבדיוני. מנוע זה, ששמו הפחות מוכר הוא "מנוע אלקובייר" (Alcubierre Drive), על-שם הפיזיקאי שהגה אותו, מעקם את המרחב סביב החללית: בקדמת החללית המרחב מתכווץ ובחלקה האחורי המרחב מתרחב. מי שיצליח ליצור את הגל הזה במרחב-זמן, יגרום לחללית שלו לנוע במהירויות עצומות בלי לזוז. המרחב עצמו הוא זה שנע סביב החללית, ומאפשר לה לזוז במהירויות גבוהות ממהירות האור. אם בן-אנוש הצליח להגות רעיון שכזה, מדוע שתרבות חוצנית המתקדמת מאתנו בכמה מאות או אלפי שנים, לא תצליח ליישם אותו הלכה למעשה?

אלן ווטס הוא לא המדען היחיד שעוסק בעב"מים ובתופעות על-טבעיות. בין היתר ניתן למנות גם את האסטרונום דר' ברנרד הייש (Bernard Haisch), הרופא דר' ברוס מכבי (Bruce Maccabee), האנתרופולוג דר' ריצ'רד בוילן (Richard Boylan) ורבים אחרים. אחד ההסברים היותר אזוטריים לכוחם של עב"מים וחוצנים ניתן על ידי דר' אנדריה פוהריץ' (Andrija Puharich).

בנוסף להיותו נוירולוג, משפטן ומומחה למיקרואלקטרוניקה, במשך עשרות שנים חקר דר' פוהריץ' מקרים רבים של עב"מים, על-חושיות ויכולות אחרות. דר' פוהריץ' הבין שבהרבה מקרי עב"מים מעורבת היכולת לשלוט על "אינרגיה" (Inergy) – אנרגיה אינטליגנטית (Intelligent Energy). אנרגיה וחומר הם צורות היסוד של כל דבר בעולם, ואם שולטים בהן – אפשר ליצור כל דבר וכל תופעה.

ההסבר הזה, גם אם הוא מעורפל יותר יחסית להסבריו של אלן ווטס, מתאר יכולת "לדבר" עם הטבע: היעלמות במקום אחד והופעה במקום אחר, ריחוף, מעבר דרך חומר מוצק, טלקינזיס, טלפתיה ומה לא. ההתפתחויות בחזית מכניקת הקוואנטים בעשרות השנים האחרונות, מראות שדברים כאלה יכולים להתרחש. אפשר לשגר תכונות של אטום ממקום אחד למקום שני, בו-זמנית, מבלי לעבור את המרחק בין שתי הנקודות (טלפורטציה קוואנטית). שיגור התכונות גורם לאטום להיעלם במקום אחד, ולהופיע במקום האחר (כל עוד יש שם חומר שמקבל אליו את התכונות המועברות). מספיק שתרבות חוצנית תהיה מפותחת מאתנו בכמה אלפי שנים, ואולי תוכל לבצע את אותם דברים עם חפצים מקרוסקופיים – בני אדם, חלליות ועוד.

תרבויות חוצניות יכולות להגיע לכדור הארץ גם אם הצליחו ליצור מעבר בין-כוכבי או בין-גלקטי, בנוסח "סטארגייט". הרעיון של על-מרחב (Hyper Space) הוא לא חדש לפיזיקה התיאורטית, ובייחוד לא לתורת היחסות הכללית של איינשטיין. האסטרופיזיקאי ד"ר ג`ון גריבין (John Gribbin) מתאר בספרו, "בחיפוש אחר גבולות הזמן" (In Search of the Edge of Time), איך משוואות תורת היחסות הכללית הובילו להבנה שלכל חור שחור – השואב אנרגיה וחומר לתוכו – יכול להיות גם "חור לבן" – הפולט אותם במקום אחר ביקום, או ביקום אחר. כמובן שזו תוצאה של סימטריה מתמטית, ואף אחד לא באמת ראה חור שחור או לבן; אבל בהנחה שהתיאוריה נכונה, תרבות מתקדמת יכולה להגיע לחור שחור ולהפוך אותו למעבר בין מקומות שונים (חור תולעת / Wormhole).

מסקנות(?)

לאור כל התצפיות והדיווחים על מפגשים, לכאורה, נניח שלתרבויות מתקדמות יש דרך להגיע לכאן. אם כך, מדוע הן אינן חושפות את עצמן בפנינו באופן מלא, ורק משאירות אותנו לגשש באפלה? "איפה הם?" – שאל הפיזיקאי אנריקו פרמי בשנות ה-50.

היקום שלנו ענק. אם נתעלם מהחלק הכמעט אינסופי שאותו אנחנו לא יכולים לראות, רדיוסו של החלק הנצפה ביקום הוא לפחות 14 מיליארד שנות אור. אני מסרב להאמין שכל המרחב הזה מכיל רק אותנו, על כדור הארץ. הפיזיקאים אומרים שחוקי הפיזיקה תקפים בכל פינה ביקום; אם כך, אותם חוקים שיצרו אותנו כאן היו בוודאי צריכים ליצור תרבויות אחרות במקומות אחרים. אז למה הם באמת לא מודיעים על נוכחותם באופן רשמי? מדוע הם מעדיפים להסתפק בחטיפות ובהצצות – שאף אחת מהן לא משאירה שום תיעוד פיזי מלבד עדות אנושית?

אני לא מתיימר להיות פסיכולוג של תרבויות חוצניות, ואין לי דרך לדעת מדוע הן אינן חושפות את עצמן. יכול להיות שהן עוקבות אחרינו מרחוק כדי ללמוד עלינו, והבינו שאם יחשפו את עצמם בפנינו – לא נוכל להתמודד עם זה. יכול להיות שהן נותנות לנו הצצות חטופות כדי שעצם קיומן יחלחל לתודעה שלנו, ואז לא נפחד ביום שבו הן יבואו באופן גלוי. מצד שני, יכול להיות שהן מתכננות פלישה בעתיד כלשהו, ורק בוחנות את כוכב הלכת המיועד ואת יושביו. גם זו אפשרות.

אבל לא זו הנקודה; הרי אפשר להעלות אינספור השערות מדוע הם לא מכריזים על עצמם בגלוי. הנקודה היא שיש יותר מדי אנשים שראו וחוו משהו בלתי מוסבר, וכבר אי אפשר לשלוף את אותו טיעון ישן-נושן של כולם "טועים ומטעים". בדיוק כפי שיש אלו שעל כל תצפית או מפגש יגידו "אמן", יהיו אלו שיגידו "לא ייתכן". אז איפה האמת? כרגיל, באמצע.