ביבי בא

המדינה קורסת. בכירי השלטון מרמים, גונבים ומתרשלים בתפקידם; המצב הביטחוני עומד על סף פיצוץ, החינוך נמצא עמוק בתחת, אנשים מתים בבתי חולים במקום למצוא בהם מזור ומערכת הרווחה לא עומדת בעומס העוני והרעב. אז במי נבחר בבחירות הבאות? אין לי מושג. יש בכלל מישהו שבשבילו שווה להצביע?

אחד מהמועמדים הכי בולטים לראשות הממשלה הוא בנימין נתניהו, ומולו אהוד ברק. כיוון שעם ישראל הפך להיות יותר ימני בשנים האחרונות (ותקנו אותי אם אני טועה, כי אני עצמי שמאלני שהפך להיות בעל נטיות ימניות), נראה לי שכולנו קצנו ב”פתרונות השלום” כאשר הצד השני ממשיך להשתין עלינו וקורא לזה גשם.

מדוע אנו לא רואים ערבים או פלסטינים מפגינים ברחובות, וצורחים “שלום עכשיו” כמו שהיהודים יודעים לעשות? כנראה שאין ממש עם מי לדבר, וכמובן שחלק מהאשמה מוטלת גם עלינו. כשדוחקים עם שלם למחנות פליטים במשך 60 שנה, מקבלים תסיסה; מקבלים ילדים שגדלו על ברכי הג`יהאד ואימהות שמשחררות צרורות מ-M16 ברחובות.

אבל מרבית האשמה, לדעתי, מונחת על ברכי העם הפלסטיני. הוא לא טורח מספיק כמו שאנו מוכנים לטרוח, ונמאס לי שאנחנו ממשיכים לשלם את המחיר – וגם נמשיך לשלם אותו ב-60 השנים הבאות עלינו לרעה. אולי הגיע הזמן שמנהיג ימני אמיתי יעלה לשלטון, ויטיל את כובד משקלו על העניינים.

למרות שאני אישית לא אוהב את נתניהו כי הוא פלצן מתנשא, מסתבר שהרבה ממה שהוא עשה תרם למדינה בסופו של דבר. הצרה היא שלנתניהו יש מין תפישת עולם מוזרה – בתחום הכלכלי, למשל; הוא מסתכל על הצמיחה במשק כאילו הצליח למחות את העוני אחת ולתמיד. הגרפים העולים שקולים אצלו לפת לחם בידו של ילד רעב – וזה ממש לא ככה. התפישה המסולפת הזו של המציאות קצת מטרידה אותי כשמדובר בפוליטיקאי.

אבל אולי הוא באמת הרע במיעוטו. כמובן שזה מה שחשבתי גם על אריאל שרון. אנחנו תמיד חושבים שהמנהיג הבא יצליח איפה שהאחרון נכשל, אבל מסתבר שהחיים הם לא שחור-לבן. למשל, היציאה מלבנון היתה דבר טוב, למרות שזה נעשה בצורה חד-צדדית. אם היינו מחכים להסכם – שוודאי לא היה מגיע לעולם – עוד מאות או אלפי חיילים היו נשרפים על אדמה זרה.

אני מניח שאני עומד להצביע לביבי בבחירות הקרובות, רק כיוון שאין משהו יותר טוב בשטח. לפחות הוא לא מושחת כמו כולם (או שעדיין לא גילו כמה הוא מושחת).

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *