היציאה מהארון לא נגמרת
פורסם: מאי 2007
השבוע אמיר פיי גוטמן יצא מהארון, ואני – כרגיל – נקלעתי למחשבות. אם אספור כמה פעמים אני יצאתי מהארון, זה יהיה קצת יותר מפעם אחת. בעצם, להט"ב יוצאים מהארון במשך כל החיים. היציאה מהארון לא נגמרת עם המשפחה – היא רק מתחילה שם. אחר כך מגיעים החברים, הידידים, אנשים במקומות עבודה… ובקיצור – הבנתם.
לי, אישית, יש בעיה גדולה עם זה. אומנם במקום העבודה שלי יודעים עלי פה ושם, ואני יודע שעוד כמה חושדים, כיוון שלפעמים אני משחרר כל מיני אמירות שלא משתמעות לשתי פנים. מה יקרה אם אהיה במקום עבודה אחר? שוב תתחיל כל מסכת השקרים מחדש… שוב אתחבט האם לספר או לא.
נמאס לי לשקר, אבל במקביל אני גם לא רוצה לצאת מהארון בפעם המיליון. זה מבאס ומלחיץ אותי בכל פעם מחדש: מה אנשים יחשבו, האם הם יתרחקו ממני? משום מה מטרידה אותי המחשבה "מה יחשבו". מצעד הגאווה בתל אביב מתקרב והולך, ואני בהחלט מתכוון לקחת בו חלק. אם יראו אותי באיזו תמונה בעיתון או באינטרנט, תיפתר לי הבעיה ולא אצטרך להוציא את עצמי מהארון כל פעם מחדש. איזה עצלן אני.
הכמויות הבלתי נתפשות של שנאת חינם נגד להט"בים במדינת ישראל, מפחידות אותי. נכון שאי אפשר לאלץ את כולם לקבל, להבין ולתמוך, אבל השנאה והבוז שרוחשים מתחת לפני השטח (ולפעמים גם מעליו) מעבירים בי צמרמורת. אומנם הצלחנו להגיע לקבלת זכויות כלכליות וסוציאליות רבות ברבות השנים – וכל זה בזכות המצעדים, שוודאי שינו את דעת הקהל בנושא – אך בכל זאת יש הרבה מאיתנו שנאלצים להתמודד עם שנאת חינם.
אני מניח שאני תמים אם אחשוב ששנאת החינם הזו תסתיים יום אחד. עד היום שונאים יהודים, שחורים וכל מה שלא "נכנס לתבנית", אז למה שלהט"ב יהיו שונים חס וחלילה. בסרט "ירושלים גאה להציג" רואים את מלוא עצמתה של השנאה החרדית, למשל, כלפי להט"ב. אפילו הומואים פלסטינים נאלצים לברוח מהארץ, כי החמאס תופס אותם ומכריח אותם להפוך לשאהידים.
כנראה שיש דבר אחד שבכל זאת משותף ליהודים, למוסלמים ולנוצרים – שנאה. השנאה הבלתי מתפשרת כלפי כל מה ששונה מהן.
אני כנראה תמימה,
בכך שאני לא רואה כל רע במעשה של יציאה מהארון בעבודה.
מן הסתם מפני שלא הייתי בסיטואציה כזו.
בכל מקרה, לי אין בעיה עם יציאות מהארון, וגם לא לסובבים אותי, וטוב שכך.
אני מקווה שאצלינו בעבודה (חברה יחסית אינטימית ולא גדולה במיוחד) כולם מרגישים מספיק בטוחים ולא פוחדים להוציא את עצמם.
בהצלחה בכל מקרה 🙂
להיות אתה
קשה לי להכנס לנעליך. אבל אני רוצה להאמין שגם בסביבתי לא תהיה שנאת חינם שנוגעת לכל דבר, ובטח לענין של נטיה מינית.
המחשבה איש אנשים רבים כמוך שאינם הם,במלוא מובן המילה מטרידה!
הייה אתה!
שבוע טוב, לביאה
לספר לאימא?
אני מבין אותך , וגם לי נמאס במסכת השקרחם ולא כל אחד צריך לדעת בעבודה שאתה גיי, ממש לא!
רק חברים ומשפחה קרובה, אלו הם חייך הפרטיים…
במקום להתחבט
פשוט תגיד את האמת.
מישהו שואל – תענה, "אני הומו" וזהו.
מי בכלל נכנס לארון?
אין דבר כזה ! יש בחירה וכל אחד עושה אותה
גם אם הוא סטרייט שהולך עם ערבייה
גם אם זו אישה שהולכת עם גבר נשוי
גם אם זה גבר שהולך עם גבר או אישה עם אישה
כל אחד צריך לצאת לא מהארון אלא אל האור
וכדאי שהבחירה תהיה כזאת שנכונה לו ועושה את הטוב ביותר לעצמו !!
באהבה רוית
האבסורד הוא
שאתה ואנשים רבים במצבך צריכים להתבייש בגלל אנשים שבעצמם צריכים להתבייש על צרות האופקים, חוסר הסובלנות, ההומופוביה ורוע הלב שלהם.
אתה לא זה שצריך להתבייש. להפך.
מבין אותך
היציאה מהארון היא תהליך שנמשך למשך כל החיים. כל מקום חדש שמגיעים אליו, צריך לעבור הכל מהתחלה. לי אין ממש בעיה שאנשים ידעו, מי שלא טוב לו אז שלא ידבר איתי… כנראה הוא גם ככה לא שווה את זה. אבל מסכים איתך שזה מתסכל לעבור את התהליך הזה כל פעם מחדש
מצד אחד אני חושבת שזה לא עניינם של
אנשים בעבודה שלך עם מי אתה נכנס למיטה בלילה (או ביום), מצד שני שקרים והסתרות גם הם מעולם לא היו חביבים עלי. אם גאוה, אז להיות גאה במי שאתה בראש ובראשונה. וזה מה שחשוב לזכור, מי אתה ולא מה אתה. אין לך במה להתבייש. אתה צריך להרגיש שלם עם עצמך, לא עשית רע לאיש (או לפחות כך אני מאמינה). יותר חשוב שאתה תרגיש טוב עם מי שאתה משהם ירגישו טוב עם מי שאתה. הם רק נקודות מעבר קטנות בחיים שלך, אתה זה שנשאר עם עצמך כל הזמן. כדאי שתתחיל להגיד לך על עצמך דברים טובים.
חשוב שתחייה את החיים שלך בלי חשבון
מסכים לצערי
אני איתך במאבקך בעולם של שנאה ותבניות. לצערי גם אני יוצא מהארון יום יום. בד"כ ממש לא בא לי, ואני מתכחש לעניין, או מוצא דרכים אלגנטיות לומר שאני בזוגיות, כלומר מדבר ברבים – אתה מבין…
אני מוצא נחמה אצל החברים ההומאים שלי, שם לא צריך לדבר את זה, לכולם זה ברור, כולם חווים את המצוקה ומנסים למצוא דרכים להתמודד עימה.
בהצלחה בשמירה על האותנטיות שלך מול הפחדים והשנאה
הצרה היא שזה לא נגמר
אני מבין מה את אומרת, אבל בשבילי זה מבאס. כל פעם אצטרך להוציא את עצמי בפני מישהו אחר בעבודה, שלא ידע עלי.
אף אחד לא הוא ב-100%
לדעתי, אין אחד שמביא את עצמו ב-100% שלמים ומלאים, ולא משנה במי מדובר – סטרייטים, הומואים וכו`. יש מוחצנים יותר, יש פחות – אבל כולנו שומרים סודות כאלה או אחרים.
בעקרון אני מסכים איתך
אני בדרך כלל לא מערב בין חיי האישיים לחיי המקצועיים, אבל נוצר מצב שהתחברתי מאוד לאנשי הצוות שעמם אני עובד, ואני מרגיש נוח איתם. אבל כנראה שלא מספיק נוח על מנת לספר להם…
אולי זה יקרה בקרוב, אבל זה עדיין ישאיר אותי עם אנשים אחרים בעבודה שלא יודעים, ושאולי יקבלו הלם מזה. ממש לא בא לי לראות שוב את המבטים שנעצו בי הוריי בתחילת הדרך (למרות שגם הם התרגלו, אני מניח).
ארון זה לא ממש בחירה
כשילד בן 12 מגלה פתאום שהוא שונה – שהוא לא כמו כולם – הוא "מוכנס לארון", על אפו ועל חמתו. אומנם מאותו רגע הבחירה האם להישאר שם נתונה בידיו, אבל אי אפשר לצפות מילד בן 12 שיבין את מה שמבין אדם בוגר.
את צודקת, רוית – יש הרבה ארונות והרבה בחירות שניתן לעשות. אבל אי אפשר להתכחש לעובדה שיש כאלה שנמצאים בארון כזה או אחר. לא כולם – אבל רובם.
ברור
אך תסכים איתי,אני מקווה,שיש הבדל גדול בין בחירה לשמור חלקים פנימיים לעצמנו בלבד,לבין הסתרה של דבר הקשור בזהותנו.
בכל אופן,מנסיון חיי,כל שקר ספו להתגלות, אפילו שנים אחרי.
ברור
אך תסכים איתי,אני מקווה,שיש הבדל גדול בין בחירה לשמור חלקים פנימיים לעצמנו בלבד,לבין הסתרה של דבר הקשור בזהותנו.
בכל אופן,מנסיון חיי,כל שקר ספו להתגלות, אפילו שנים אחרי.
ישנם ילדים בני 12 אשר מוכים
ולא רק שהם לא בארון אם נקרא לזה אלא הם עמוק במרתף החשוך
כי מה ילד בן 12 מבין?
לצערי המון דברים חבויים אצל האדם בשל פרימיטיביות ובורות לא מפותחת..
אך כפי שאמרתי צריך להתעורר לחיות את מה שנכון לנו וכמובן זה יכול לקרות כאשר אנו גודלים להבין ולחיות את החופש של ההתעוררות האישית של כל אחד.
רק אהבה !
אני משערת שזה תלוי איך אתה רואה את
זה.
ברגע שתצא, השמועה תעשה לה כנפיים. וכל אדם חדש ידע די מהר.
זה נשמע די זוועתי, אבל יש בזה יתרון.
ברגע שתספר פעם אחת (ואין לי מושג איך אפשר לספר כזה דבר לכל המשרד) תוכל להיות יותר רגוע. יותר אתה.
ולא, אתה לא תצטרך להוציא את עצמך כל פעם. הם כבר יבינו לבד, או שמישהו יטרח להסביר להם.
איך החבר`ה בעבודה שלך?
(ואגב, כשהייתי חדשה במשרד, ראיתי שיש אצלינו מישהו מקסים. חברה מהר טרחה לעדכן אותי שהוא הומו. וכן, אני עדיין חושבת שהוא משגע.)