דעה או הסתה לשנאת חינם

פורסם: יוני 2009

נועם גיל על דנה אינטרנשיונל
קליק להגדלה

בעקבות הטור של נועם גיל בידיעות תל אביב, שהשמיץ את דנה אינטרנשיונל בגלל היותה טרנסג’נדרית, נשלחו מכתבי מחאה לעיתון ופורסמו כתבות תגובה באתר GoGay ובמקומות אחרים. נועם גיל, בשנאתו הבלתי נלאית, שולל את נשיותה של דנה כיוון שלא נולדה אישה ומוציא את דיבתה רעה. כדי להראות שהביקורת שלו מוצדקת, האדון גיל מאזן אותה ואומר שהשופטים האחרים, כמו מרגול ואוחובסקי, עברו מספיק מבחינה מקצועית בתחום המוזיקה על מנת לשמש כשופטים.

אז כאן נשאלת השאלה – אם גיל מבקר את דנה אינטרנשיונל מבחינה מקצועית גרידא, מדוע הוא מערב התייחסות מבזה ומשפילה למין ולמגדר שלה? מה קשור מחט לתחת? נועם גיל מהלך כאן על חבל דק וטוען שאומנם לגל אוחובסקי יש מחויבות לפרובוקציה, אבל הוא – לעומת דנה – איש מקצוע שיכול לשמש כשופט. או בעברית: תראו, את ההומו לא תקפתי אז אפשר להתקיף את הקוקסינל במקום. אם גיל היה מכסח את מרגול לאורך כל הכתבה, למשל, והיה משמיץ את המראה החיצוני שלה או את התנהגותה הבוטה לעתים – היו קמים קולות מחאה וצעקה גדולים שבעתיים.

המשפט “אני לא מסכים עם דעתך אבל אילחם כדי שתביע אותה” אינו תקף כאן – כי מדובר בהסתה נפשעת. כשיש הסתה נגד יהודים כולנו קמים ממקום מרבצנו ומביעים מחאה; כשמדובר במשהו שולי כל כך, כמו עוד כמה קוקסינלים, זה בסדר. דמם מותר. כשאומרים דברים במטרה מכוונת להשפיל, לבזות ולעלוב – יש כאן טעם לפגם, וכנראה גם להתערבות החוק. אף אחד לא כותב כתבות ששמות ללעג את מראם החיצוני ואת התנהגותם של מפורסמים אחרים. אבל כמובן, כשמדובר במיקי בוגנים או בדנה אינטרנשיונל – אין בעיה. זה מקובל. הם לא מצייתים לנורמות החברתיות המקובלות, ואין שום סיבה שיקבלו יחס אוהד כלשהו.

האדון גיל היה יכול לעדן את הכתבה שלו ולנסח אותה בצורה יפה; במקום זאת בחר לדבר לגופו של אדם במקום לגופו של עניין והיה מחויב להעליב ולהשמיץ. אומרים שנימוסים הם הצביעות המקובלת ביותר. אני לא בעד סתימת פיות, אבל לפעמים צריך אדם לשמור את דעותיו הגזעניות לעצמו – דעות שמהן שום טוב לא יכול לצאת מלבד האדרת האגו שלו. כמו הביריון של הכיתה, נועם גיל צריך לדרוך על מישהו כדי להרגיש טוב עם עצמו או כדי להצדיק את משרתו בעיתון.

בל נשכח, במדינה דמוקרטית מותר לנועם גיל האידיוט להגיד מה שהוא רוצה. זו דעתו – לא משנה אם האישית או המקצועית – ובישראל מותר לנו להגיד את מה שאנחנו חושבים. בישראל גם מותר לתבוע על הוצאת דיבה, ואני מאוד מקווה שמישהו ירים את הכובע הזה והאדון גיל ילמד על בשרו שלהשמיץ זה לא כיף. אבל עד אז מותר לו להביע את דעתו, בדיוק כפי שמותר לטרנסג`נדרים להביע מחאה על דעתו. בשנים האחרונות התפשטה בקהילת הלהט”ב הנטייה להשתיק דעות מתנגדות בקולות מחאה מיידיים. באופן אינסטינקטיבי אני נוטה להגיד שהשתקה של דעות שונות אינה דבר טוב כלל וכלל; אבל כשאני עוצר לחשוב על כך – מהי בעצם האלטרנטיבה? הסתה והפצה של שנאת חינם. איפה עובר כאן הגבול בין דעה, בין הוצאת דיבה ובין שנאת חינם?

טורים נוטפי-שנאה כמו זה של נועם גיל, עלולים בסוף להסתיים בכך שעוד טרנסג`נדר יקבל מכות באיזו פינה חשוכה. כשאלי ישי קורא להפסיק את מצעד הגאווה אף אחד כבר לא ממש מתלהב – כי למדנו לצפות לכך מהאדון ישי ומהחונטה שלו. אבל כשמדובר במישהו שעובד במעוז הדמוקרטיה – עיתון, לא פחות – אנחנו מצפים להתנהגות קצת יותר מוסרית ופחות פוגעת. אז כנראה שציפ(י)ות זה באמת לכריות. אומרים שהאהבה עיוורת, אך שוכחים שהשנאה עיוורת באותה מידה – אם לא יותר. דתי, חילוני, דוקטור להנדסה או מנקה רחובות – כשהבן אדם שונא אין שום קשר למעמדו החברתי או לתפקידו המקצועי. שנאה חסרת מעצורים מהסוג הזה, שמבעבעת מכל תא בגוף, אי אפשר לבטל בהינד עפעף או בניסיון השתקה גורף. כמו שאמר מישהו פעם: אי אפשר לגרום לאף אחד להתנצל על השקפת עולם. עד היום יש כאלו ששונאים נשים, שחורים, מוסלמים, הומואים, יהודים – וכן, גם טרנסג`נדרים.

הייתי רוצה להאמין שרוב האנשים בעולם לא שונאים אחרים בגלל שהם שונים מהם. הייתי רוצה לחיות בעולם שבו כולנו מקבלים את השוני אחד של השני, גם אם אנחנו לא מבינים את השוני הזה או לא מסכימים איתו. אומנם האנושות כן משתנה לטובה בנושא הזה – אחרי הכול יש נישואים חד-מיניים במדינות רבות (בעיקר באירופה) – אבל קולות השנאה שצצים מדי פעם בפעם הם חיוניים לא פחות. הם מזכירים לנו שאסור להיכנס לשאננות ושצריך להילחם על הכרה חברתית ועל זכויות אדם. השונאים שלנו יצרו אותנו לא פחות מאשר הטבע – משפט שיכול להיקשר יפה מאוד לכל סיטואציה של שנאת חינם.

שימו לב, אגב, מי הם היחידים שלא צריכים (ולא היו צריכים אי פעם) להילחם על זכויותיהם: גברים לבנים, נוצרים וסטרייטים. הזכויות שלהם מעוגנות – לא בחוק – כי אם בתבנית החשיבה האנושית הבסיסית ביותר. את הזכויות שלהם לא צריך להצדיק ועליהן לא צריך להילחם; הן פשוט נתון אפריורי הקיים בעולם מקדמת דנא. יהודים בכל העולם סבלו מרדיפות חסרות מעצורים לאורך כל ההיסטוריה; נשים היו צריכות להפגין בארצות הברית בשנות ה-30 כדי לקבל זכות הצבעה; שחורים בארצות הברית היו צריכים להפגין בשנות ה-60 כדי לבטל את ההפרדה הגזעית; וחברי קהילת הלהט”ב עדיין צריכים להפגין בכמה מקומות בעולם כדי שיפסיקו להתייחס אליהם כאל זבל אנושי.

אני כבר לא מדבר כאן על מצעד גאווה ככלי המשמש לעיגון זכויות אדם ואזרח בחוק הישראלי; אני מדבר על המצעד ככלי לשינוי תפישות חברתיות שמובילות בסופו של דבר רק לשנאה, לבוז וגם לאלימות. מותר להביע דעה מכל סוג, אבל כשאדם חי בחברה וסביבו אנשים – הוא צריך להיות חכם מספיק כדי לדעת מתי דעתו נאמרת רק בשביל לפגוע ומתי היא על תקן ביקורת בונה.

בישראל 2009 שליש מהישראלים סולדים מהומואים, אז אי אפשר לצפות להרבה כשמדובר בלחבב טרנסג’נדרים. כמובן שמותר להגיד הכול ואסור להשתיק דעות, אחרת נהפוך לאיראן 2. כן – צריך לתת פה לכל דעה גזענית שמטרתה להסית, להשמיץ ולהעליב – ואחר כך לספוק כפיים ולהתפלא איך הגענו למצב שבו ילדים נושאים סכינים ואקדחים בבתי ספר ובמועדונים, ואיך זה שמישהו רצח ראש ממשלה בישראל. הבעת דעה אולי נשמעת כמעשה תמים המוצדק מבחינה דמוקרטית, אבל למילים יש כוח להרוג. מי שלא מבין את הכוח שיש במילים ואת האחריות שצריך לקחת עליהן – מוטב לו שישתוק וישמור את דעותיו החשוכות לעצמו. כי זכותך להביע את דעתך מסתיימת בקצה חוטמו של שכנך.

9 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *