התקיפה בעזה: מעט מדי ומאוחר מדי

פורסם: 28 בדצמבר 2008

שמעתם פעם על תיאוריית החלונות השבורים?
היא פורסמה בשנת 1982 בכתב עת אמריקאי ובה נטען כי במקום מוזנח העליבות תשתלט עד מהרה ותהפוך לפשיעה נגד החוק. ראש עיריית ניו יורק, ג’וליאני, השתמש בתיאוריה הזו במלחמתו בפשיעה בעיר. הוא גייס שוטרים שתפקידם היה לסכל את ביצוע העבירות הקלות, שבדרך כלל לא היו טורדות את מנוחת המשטרה. השיטה נחלה הצלחה – סיכול הפשעים הקטנים מנע את הפשעים החמורים יותר.

ולמה הטרחתי אתכם לתיאוריה הכמעט אנונימית הזו? כי בכל הכנות – נשבר לי הזין. נשבר לי מהפלסטינים ומחוסר הנכונות שלהם לנסות להגיע לדו-קיום. נשבר לי מכך שאנחנו תמיד מתרפסים כדי לצאת נחמדים וטובים, רק בשביל לחטוף על הראש פיגועים וטילים במשך שנים. נשבר לי לשמוע את מנהיגי ארגוני הטרור מצהירים שלא יהיה פה שקט עד שהיהודים ייעלמו.

צר לי על אובדן חיי אדם מיותרים בעזה, אבל חמאס וארגוני הטרור לא משאירים לנו הרבה ברירות. התקיפה בעזה הגיעה מתוך מצב של חוסר ברירה, כי באמת הגיעו כבר מים עד נפש. החמאס הסכים להפסקת אש מצד אחד, ומצד שני ממשיך להעיף פה טילים כאילו אין מחר. פשוט נמאס לי מהזלזול המתמשך הזה, ומצדי שתישרף עזה מהיום והלאה. כמו בתיאוריית החלונות השבורים: על כל שטות הכי קטנה, על כל נפץ פצפון שהם שולחים – ישראל צריכה להגיב מהר וחזק.

ובעודי כותב, אני קורא שעשרות בני אדם מפגינים בתל אביב במחאה על תקיפת ישראל בעזה. צדקו גל אוחובסקי ואיתן פוקס כשקראו לסרטם האחרון “הבועה”. תל אביב היא באמת בועה – מנותקת מכל מה שקורה במדינה הזו. לא תראו הפגנות שכאלה ברמת גן, בפתח תקווה, בבאר שבע או בנהריה. רק בתל אביב, המנותקת מכל וכל. שינסו לגור יום אחד בשדרות ואחר כך יפתחו ת`פה.

ולמה אני כל כך כועס? כי אולי הצלחתם, טרוריסטים נכבדים, להפוך שמאלני (לשעבר) שכמוני לשונא אמתי שלכם. הצלחתם במשימה  – הרתחתם את דמם של פציפיסטים-בדימוס שכמותי, שעד לפני כמה שנים לא העזו בכלל לחשוב על לנקוף אצבע נגדכם – כי זה עלול להרוס את הסיכוי לשלום. ולחשוב שהייתי מוכן להתפשר על חלקים מירושלים ומי יודע על מה עוד, רק כדי שאתם – טרוריסטים – תהיו מרוצים.

לא עוד.
מספיק עם הנחמדות לאלו שאינם נחמדים. מספיק עם הסובלנות לאלו שאינם יודעים סובלנות מהי. הגיע הזמן לשבור עצמות, כי ממילא לא יהיה לזה סוף טוב. לפחות שיחטפו בדיוק כפי שהם מחטיפים.

הרי מעזה כבר יצאנו והשארנו אותה לעצמאותה; את ההתנחלויות שם כבר פירקנו. אבל, כמובן, למה שזה יספיק. עכשיו אנחנו צריכים גם לדאוג להם למזון, לחשמל ולמים, עד קץ כל הקצים. לא משנה מה נעשה, מה ניתן ועל מה נתחנן – אנחנו עוסקים פה באנשים שאין להם כל כוונה להרגיע את עצמם. עד שהחמאס לא ישלוט על כל פלשתין לא יהיה פה שקט. זה לא אני אמרתי – פשוט לפתוח טמבלוויזיה ולראות כמה דקות מנאום של גדולי החמאס. זה רפטטיבי בצורה שלא תיאמן.

אז בבקשה, טרוריסטים נכבדים. רציתם – קיבלתם.
אתם תמשיכו לזרוק טילים ואנחנו נמשיך להפציץ את ראבקום.
אולי יום אחד ייפול פה מתקן גרעיני, ימחה את כולנו מעל פני האדמה ותשקוט הארץ 40 שנה.

2 תגובות



  1. אני כרגע לא יודעת מה אני. מצד אחד- אני שמאלנית. כי היי, ככה חינכו אותם, זה לא מפתיע. גם אתה היית מתנהג ככה אם היית מתחנך על ערכי שינאה לאחרים.

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *