דילמות מקצועיות לשעת לילה מאוחרת

הייתה לי שנה מעניינת מבחינה מקצועית. מאז שעזבתי את מקום העבודה הגדול האחרון שלי, בו עבדתי כמעט 8 וחצי שנים, הספקתי לעבוד בחברה קטנה משך חודשיים, ובסופו של דבר מצאתי את עצמי בחברה קטנה אחרת, בה אני עובד בשנה האחרונה.

במהלך כל השנה הזו קיבלתי כמעט 10 הצעות עבודה נוספות, שלכולן סירבתי למרות שיכולתי לשדרג את המשכורת בכמה אלפי שקלים נוספים בכל אחת מהן. מעבר לכך תמיד פתוחה בפניי האפשרות לצאת לעצמאות וגם שם להרוויח הרבה יותר, וגם את זה אני מסרב לעשות.

מדוע? הפוסט הזה ינסה להסביר (בעיקר לעצמי) את ההיגיון בשיגעון.

1.
תרבות ארגונית מחליאה אותי. כבר כתבתי על זה בעבר ומאז דבר לא השתנה. אם כבר אז בדיוק להפך – הסלידה שלי מהתופעה התאגידית הבזויה הזו רק גדלה והולכת. ישיבות בוקר, ישיבות צוות, ישיבות מחלקה, ישיבות שבועיות, ישיבות חודשיות, אירועי חברה וימי גיבוש שאף אחד לא באמת רוצה אבל כולם הולכים כי ככה זה… והרשימה יכולה להמשיך. אחרי כמה שנים טובות בחברה גדולה עם תרבות ארגונית מובהקת, ההתנהלות הזו פשוט עושה לי חשק להקיא.

2.
ניהול אנשים זה ביץ'. כדי להתקדם מבחינת משכורת צריך לעתים להגיע לדרגות בכירות יותר הכוללות ניהול, כי יש גבול כמה אפשר לשלם לעובד בדרג ביניים. לצערי או לשמחתי אין לי שום שאיפה או יכולת לנהל אף אדם אחר מלבד את עצמי. בעבר ניהלתי צוות קטן במשך שנה, וזה די הוציא לי את הנשמה. לנהל משמעו להתעסק בבולשיט מרגע שנכנסים למשרד ועד שיוצאים ממנו – חישוב הספקי עבודה, פתרון בעיות אצל אנשי הצוות, יישוב מחלוקות… או בקיצור לנגב לאנשים ת'תחת 9 שעות ביום (אם לא יותר). כל-כך לא אני.

3.
כל עבודה אחרת שתשדרג לי את המשכורת, תגיע עם רשימת דברים נוספים שממש לא בא לי עליהם – שעות עבודה שאינן גמישות (בדרך כלל 9 עד 6), בעיות חניה ופקקים בלתי נגמרים (אני מתנייד עם רכב), אחריות הרבה יותר גדולה לצד ציפיות יותר גדולות, היכרות מחודשת עם עוד אנשים (מיזנתרופ נשאר מיזנתרופ) וכולי.

למזלי הרב כיום אני עובד במקום שבו רוב הבעיות הללו לא קיימות. אומנם לא יכולתי לברוח לגמרי מבעיות החניה ומהפקקים, אבל לפחות מקום העבודה הנוכחי מספיק קרוב לבית כדי שלא אשתגע לגמרי בפקקים, בדרך חזרה מהעבודה.

נכון, אני יכול להרוויח הרבה יותר כסף. למעשה אני יכול להרוויח אפילו פי 2 ממה שאני מרוויח כרגע, אם איכנס לנישה מאוד מסוימת (דבר שגם אותו אני מסרב לעשות, בעיקר מכיוון שזו נישה יותר בעייתית מבחינתי). שמעתי על אנשים שהצליחו להתברג במשרות של עובדים מן המניין עם משכורות גבוהות פי 1.7 יותר ממני – ואחרי כמה שבועות ברחו משם כמו מאש, כי ישבו להם על הווריד בצורה בלתי נסבלת.

שום משכורת גבוהה יותר לא שווה את השקט הנפשי שיש לי כרגע, ואת החופש הכמעט מוחלט שאני זוכה לו במקום העבודה הנוכחי. למרות זאת, עם שקט נפשי לא הולכים למכולת, לכן אני כן מתפתה לכמה מהצעות העבודה שקיבלתי, ומשחק איתן במעמקי מוחי הקודח – איך היה יכול להיות אם הייתי מסכים להצעה זו או אחרת, איך היה נראה חשבון הבנק שלי ועוד כהנה התפתלויות.

גם אופציית העצמאות חלפה בראשי כמה וכמה פעמים בשנים האחרונות, במיוחד לאור העובדה שהרבה מעמיתיי לתחום עושים את המעבר הזה כל הזמן. אומנם מרוויחים יותר כסף, אבל גם נאלצים להתמודד עם דברים ששכיר, למזלו, לא יכיר לעולם – גניבת הכסף שהרווחת על-ידי מוסדות המדינה (מעבר למסים הרגילים); ניהול הלקוחות והתמודדות עם בעיות של חוסר שביעות רצון; מרדף תמידי אחרי לקוחות בעלי מוסר תשלומים ירוד, שנעלמים ברגע שצריך לשלם (ויש הרבה כאלה); עיסוק עם כל הטופסולוגיה הקשורה לעוסק פטור/מורשה ושאר ירקות; לא לדעת מאיפה יבוא הפרויקט הבא וכמה כסף אם בכלל נרוויח החודש… או בקיצור, כמו שאומרת הפרסומת – כאב ראש כאב ראש כאב ראש? כאב ראש, כאב ראש!

ולמרות זאת, שום דבר לא נמשך לנצח. בעידן בו אנשים מחליפים מקום עבודה כל 3 או 4 שנים בממוצע, אי אפשר לדבר יותר על נאמנות למקום עבודה אחד, כפי שהיה בעשורים הקודמים. למרות שאני אחד שמעדיף ומוקיר את היציבות, בסופו של דבר ודאי ארצה לשדרג את המשכורת בצורה משמעותית, דבר שיחייב אותי לצאת מאזור הנוחות בו אני נמצא בשנה האחרונה. הפיתוי גדול והאפשרויות שקורצות לי מכל פינה לא רק מחמיאות, הן גם עלולות להפוך למציאות.