כמה פעמים יכול לב להישבר
הוא דפק בדלת ברבע לשבע בבוקר ואני לא האמנתי למראה עיניי. אחרי יותר משנה בה לא התראינו, הנה הוא עומד שוב מולי, עם החיוך המלאכי שלו. לא איבדתי את העשתונות, הכנסתי אותו פנימה כי הוא היה קפוא לגמרי והתחבקנו. אני לא ממש יכול לתאר מה הרגשתי באותן שעות איתו; כאבי געגוע בלתי יתוארים, וגם פחד גדול שלא אוכל להחזיק את עצמי ואישבר מולו כמו בפעם האחרונה.
כל אותן שעות הוא לא הפסיק ללחוש לי כמה שהוא התגעגע אליי ולמגע שלי, ועוד אלפי הצהרות שהמיסו אותי אל תחתיות השאול של הגעגוע הבלתי-נסבל. בשלב מסוים הוא אמר שזה לא ייתכן – "זה לא רגיל, זה יותר מזה". אני כבר לא יכולתי להחזיק את עצמי והדמעות החלו זולגות. חיבקתי אותו ואמרתי: אתה צודק, זה באמת יותר. הרבה יותר.
הוא הביט בי ונשכב לצדי כשהוא מניח את ראשו עלי. "אני לא רוצה שיהיה לך רע", הוא לחש. "זה בסדר", אמרתי לו, "רציתי שתבוא. הייתי חייב להיזכר בך קצת."
האם באמת הוא אוהב אותי ורק בגלל הארון הוא מפחד להיות איתי? כנראה שיש סיבה לכך שהוא היה מוכן לצאת ב-6 בבוקר מהבית בשביל להיות איתי, אבל אני לא יכול להיות אופטימי. כשביקשתי שיבוא הוא אמר שהוא פחד; פחד שזה שוב יחזור להיות מה שהיה ושאני אסבול. אמרתי לו שהפעם זה לא יהיה ככה, וזה באמת נכון. אני לא מתכוון לשבת לו על הווריד ואני בכלל לא יודע אם אסכים להיפגש איתו שוב. זה יותר מדי בשבילי.
אלוהים יודע למה עשיתי את זה לעצמי, אבל כנראה שהייתי חייב לבחון את הסיטואציה. אני יודע שאני עדיין מאוהב בו מעבר לכל הגיון ושאני נמצא במצב מאוד רגיש בנוגע אליו. עד עכשיו דיברתי איתו רק באינטרנט, כי אפילו שיחת טלפון איתו הייתה יכולה לגרום לי לבכות (וזה קרה פעם אחת). במשך כל השנה האחרונה מאז הפרידה היינו מדברים באינטרנט לעתים נדירות, ומדי פעם היינו משחררים הצהרות געגוע אחד לשני.
הצרה היא שאצלו אני כבר לא יכול לדעת מה הסיבה האמיתית לכך שהוא אומר את כל הדברים האלה. האם אני לא מוכן לוותר עליו רק בגלל שאני חושב שלא אמצא מישהו אחר? באמת שלא מצאתי אדם כל כך רגיש ואוהב כמותו, ואני לא חושב שגם אמצא בזמן הקרוב.
מצד אחד הגעגועים אליו קורעים אותי, אבל מצד שני אני יודע שממנו לא ייצא לי שום חיר. עוד אחד מבולבל בארון שפוחד מהצל של עצמו. מה בכלל חשבתי לעצמי! הייתי צריך לנתק איתו את הקשר עוד כשראיתי שאני מתחיל להתאהב בו. אבל כמובן שהחיים זה לא חברת ביטוח.
"אני מרגיש כל כך טוב כשאני איתך", הוא חזר ואמר ושבר את לבי שוב ושוב אתמול בלילה. אני ממש לא מבין למה… למה הוא לא נותן לעצמו חופש להרגיש את מה שהוא רוצה להרגיש ביחד איתי. האמת שאני מבין טוב מאוד – הארון המפחיד שבו גם אני הייתי – אבל כנראה שאחרי שיצאת מהארון אתה כבר לא מסוגל להתמודד עם אנשים שעדיין נמצאים בו. אני כבר עברתי את השלב הזה, אז למה שאעבור אותו שוב עם מישהו אחר?
איך ייתכן שהלב שלי נשבר בפעם השנייה, ועל ידי אותו אדם בדיוק? זו אשמתי, אני מניח. נתתי ללב וליצר לפעול במקום לחשוב על התוצאות. אומנם זה לא יחזור להיות מה שהיה ואני לא אבלה לילות שלמים בבכי; אבל גם עכשיו – כשאני כותב את המילים הללו – הלב נחמץ בגלל תחושת הפספוס האדירה.
2.
הכרתי אותו לפני יותר מ-8 שנים. הוא היה אז חייל ואני הייתי בשלב הקלאברי שלי. אחרי שבועיים של היכרות פתאום זה חלחל בבת אחת לתודעה – אני מאוהב בו. נסחפתי כמו שהרשיתי לעצמי רק בפעמים בודדות ונדירות, ועבורי האהבה הזו עלתה על כל האחרות.
בדיעבד כבר מההתחלה היו סימנים מוקדמים לתחילת הסוף. כבר בשבועות הראשונים הוא שאל אם זה בסדר שנהיה גם עם אחרים, חצי בצחוק חצי ברצינות. לא נתתי לזה להפריע לי. הייתי מאוהב. הוא היה חוזר אחת לשבוע או שבועיים מהבסיס, הולך לחברים, מתפנה לעיסוקיו ומשאיר לי שעתיים קצרות. שעתיים בשבועיים. אבל הייתי מאוהב.
בסופו של דבר, אחרי 4 חודשים או קצת יותר, הבנתי שאהבה זה לא מספיק. צריך גם לרצות להיות ביחד, מה שלא ממש הרגשתי ממנו בשבועות האחרונים. נכון, הוא אמר שהוא אוהב אותי – אבל מעשים חזקים ממילים.
נפרדתי ממנו במייל ואחר בטלפון בבכי. מיותר לתאר את מה שעברתי בשנה שאחרי; אבדון מוחלט שכמותו חוויתי רק בפעמים נדירות בחיי.
כמעט שנה חלפה והוא שוב נכנס לתוך חיי. שוב התחילו כל הצהרות האהבה שלו, ושוב האדישות שלי התחלפה בהתלהבות. אולי הפעם הוא הבין שהוא באמת רוצה.
לא דובים ולא נעליים. ההתלהבות שלו דעכה באותה מהירות בה נדלקה. האיש שכל כולו מעשים בחייו האישיים, מסתפק רק במילים כשזה נוגע אליי.
כך זה נמשך הלוך ושוב כמה פעמים במשך כמה שנים. פעם בחצי שנה או שנה הוא היה נזכר בקיומי, נפגשים פעם אחת, מתלהבים שוב אחד מהשני – ושוב הוא היה נעלם לעוד שנה שלמה.
בסופו של דבר, אחרי כמה שנים, ראיתי שהוא שינה סטטוס בפייסבוק. "בזוגיות", היה כתוב שם. אחרי שהלב שלי סיים לצנוח לתחתונים, נכנסתי לפרופיל שלו וראיתי את הנורא מכל: הוא מצא לעצמו חברה. הבן אדם יצא מהארון לפני אחותו, וכמה שנים אחר כך הוא בזוגיות עם בחורה. לך תבין אנשים.
אומנם ידעתי שיום אחד זה יקרה, כי הוא תמיד היה בהכחשות ובניסיונות לקפץ בין שני עולמות. הוא תמיד אמר שהוא רוצה משפחה "אמיתית", עם ילדים. זה לא בא בהפתעה מוחלטת, אבל זה עדיין שבר לי את הלב, בפעם השלישית או הרביעית.
3.
כבר כמה שנים שאני רואה אותו מחובר באתרי היכרויות, מחפש את מה שהוא מחפש מהצד. במקביל הוא התארס לחברה שלו והם עומדים להתחתן מתישהו בקרוב. בכל פעם שאני רואה אותו מחובר, גם בפייסבוק – הלב שלי קצת נושר לתחתונים. הוא הפספוס הכי גדול שלי; האהבה הכי חסרת סיכוי שאי פעם הייתה לי.
לפני חצי שנה או יותר שלחתי לו הודעה, רציתי שיבוא. אבל הוא זרק לי תירוץ שהוא רחוק מדי ושאם היה קרוב יותר היה בא. פעם הוא עוד היה מבליח בחיי פעם בשנה; היום גם זה כבר לא קיים. אז בשביל מה פניתי? רק אלוהים יודע.
גם אחרי יותר מ-8 שנים אני לא יכול להיפרד מהאהבה שלי אליו. לא היינו מספיק ביחד כדי שארצה משהו אחר… אבל הרי הומואים מומחים בלדחוס קשר של חיים שלמים לכמה חודשים.
4.
בשנים שאחרי הפרידה ממנו המשכתי להכיר אנשים חדשים; עם מיעוט מהם חשבתי שגם יש לי סיכוי למשהו משמעותי. אלא שהמציאות הכתיבה אחרת ושום דבר לא נמשך יותר מסתם סטוצים, עד שסטוצים נהיו הרכיב העיקרי בחיי. האירוניה היא שהיום אני כבר לא רוצה יותר אהבה או זוגיות. גם אם יצוץ פתאום גבר חלומותיי, לא אתן לעצמי יותר להיכנס לשום מערכת זוגית. זה מעמיס עליי דברים שאין לי שום כוח או רצון להתמודד איתם.
שבעתי מכל הניסיונות הכושלים במשך השנים. גם בגלל שאני יודע שבסופו של דבר אשלם מחיר יקר שוב ושוב, כי הלב שלי נשבר מהר מאוד ומתאחה רק אחרי שנים (אם בכלל מתאחה); וגם בגלל שהארעיות היא רכיב כמעט קבוע ביחסים בין הומואים. זה לא אומר שאין זוגיות אצל הומואים, יש לא מעט. אבל הם מיעוט, ובסופו של דבר חלקם גם פותח את הזוגיות לנשנושים מהצד, כי הרי אי אפשר להחזיק יותר מדי זמן בלי ריגושים.
אז כבר עדיף בלי. יותר טוב כלום מכמעט. או ככה אני ממשיך לספר לעצמי. מה שמצחיק הוא שבדרך כלל חושבים שככל שהגיל עולה כך הביקוש יורד. במקרה שלי – למרבה התדהמה – יש לי לא פחות רודפים מאשר היו לי כשהייתי צעיר ב-10 שנים. וזה כל מה שאני רוצה. לא כי אני באמת רוצה רק את זה, אלא כי כל דבר מעבר לזה בסוף ישבור אותי לחתיכות. והיום כבר לא אוכל לאסוף את עצמי תוך שנה או שנתיים כמו פעם.
5.
זה לא פוסט של מרמור. אני כותב את זה כדי להיזכר בימים אחרים, שאומנם לא תמיד היו טובים מבחינת קשרים רומנטיים, אבל לפחות אז עוד הייתי סבלני לפורמט הזה, של לשבור את הלב כל חצי שנה עם מישהו אחר.
מה נותן לי הפוסט הזה, חוץ מלהתפלש ולהתבוסס ברפש הזה של געגוע ורחמים עצמיים? שום דבר. אבל ככה זה אצל בני אדם; בכולנו יש אלמנט מזוכיסטי שגורם לנו להכות על חטא ולהתחרט על דברים שעשינו, ובמיוחד על אלו שלא עשינו. היום אני יודע טוב מאוד שאין לי סיכוי איתו, כי כל רגע הוא מתלהב ומתחרט באותה המהירות. אבל לדמיין תמיד אפשר.