הבניות במיניות האנושית

מין-מגדר-תשוקה: פרדיגמות מכניסטיות ואורגניות

רפראט לתואר שני
פורסם: דצמבר 2005

מבוא

המיניות המודרנית נתפשת כחופשית יותר מבכל תקופה אחרת בהיסטוריה. שנות ה-60 וה-70 העליזות שהביאו למין חופשי ועיסוק אובססיבי כמעט במין גרמו לנו לחשוב שאין יותר פתוחים מאיתנו, בני המאה ה-20, בכל הנוגע למין ומיניות. אלא שאנו עדיין נתונים בתוך הָבְנָיוֹת (קונסטרוקטים) חברתיות הקובעות מה מותר ואסור לעשות כשנוגע הדבר למין: עם מי מותר לדבר על כך, איך ניתן לדבר על כך, והחשוב מכל – כיצד צריך לבצע את המיניות שלנו בפועל.

מישל פוקו (Foucault), אחד מגדולי המחשבה הביקורתית של המאה ה-20, חקר את החברה ואת יחסה למין ומיניות לאורך תקופות היסטוריות מסוימות; בשילוב דבריו עם דוגמאות היסטוריות ועכשוויות, ננסה להראות כיצד השתנה היחס אל מין ומיניות בשתי תקופות עיקריות, הרנסאנס האנגלי והעידן המודרני, לאורה של החשיבה המדעית-מכניסטית שהתפתחה מן המאות ה-17 וה-18 ואילך לעומת זו האורגנית שייצוגה בפיסיקה המודרנית מתבטא במכניקת הקוואנטים שהגיחה לעולם בשנת 1900.

1. שיח כמכונן מציאות: פוקו ומיניות

1.1 השיח הפוקויאני
פוקו חוקר את השיח שהתפתח לגבי המיניות בחברה המודרנית. טענתו היא שהשיח על המיניות מגביל ומגדיר את תכני המיניות ומקבע אותם בתבנית מסוימת. כלומר, כדי להבין את המיניות יש להבין את ההתנסחות: צריך להבין איך אנו מדברים על מיניות, מה אנו אומרים על מיניות, באילו מונחים אנו משתמשים וכו’, כדי להבין מה אנחנו חושבים עליה; כך למשל התבנית ההטרוסקסואלית מול “הומוסקסואליות” לסוגיה (הלא מקובלת).

החל מהמאה ה-18 הסטייה מתחילה להצטייר כעבירה על החוק (בתי משפט יכלו להרשיע את ההומוסקסואליות כמו את הבגידה בבן הזוג). החריגים נרדפים, אך לא תמיד על ידי החוק, נכלאים תכופות, אך לא תמיד בבתי כלא. הם יכולים להימצא בבתי המשפט, במוסדות השיקום ובמועצות המשמעת.

השיח הוא ההגבלה על האפשרות להגיד הכל, לראות, להראות ולדעת. זו מערכת אילוצים על הבניית אובייקטים. השיח מכונן את האובייקט כאובייקט, אך בניגוד לקאנט – שמדבר על מערכת אפריורית הקובעת את המפגש בין אובייקט לתודעה – פוקו אומר שהאפריורי הזה יושב בשפה ואינו אפריורי טרנס-היסטורי, אלא היסטורי. היגד הוא יחידת השיח הבסיסית ביותר; שיח הוא אילוצים על מערך ההיגדים, אך לא על המשמעויות שלהם.

ייצוב המשמעות אצל פוקו הוא ויתור על הכוליות החברתית ושימוש בסדרי שיח; הרגולטיביות שבה הם פועלים מבטיחה את שכפול המבנה וריבוי בתוכו לאורך תקופה ולרוחב אזור גיאוגרפי מוגדרים. השיח דואג לייצוב המשמעויות כיוון שהוא מערך של פרקטיקות מסודרות שמצמצמות את מספר ההיגדים שניתן לייצר (או את מספר הפירושים והמשמעויות האפשריים). בתוך אזור מסוים של שיח והקשר מסוים של דיבור, יהיו דברים שלא יעלה על הדעת לומר אותם. תיאור האילוצים הללו על השפה הוא משנתו של פוקו.

1.2 ייצוב וייצור משמעות
איך מייצבים משמעות? פוקו נותן לנו תשובה בצורת סדרי שיח, המבנה שלהם והרגולריות שלהם הוא זה שמבטיח שכפול וריבוי בתוך המבנה הזה לאורך תקופה מסוימת ולרוחב של אזור תרבותי מוגדר. העבודה של פוקו מנסה לזהות קווי שבר בין תקופה לתקופה. במקום סדר סימבולי יש לנו עכשיו שיח. שיח הינו מערכת או מערך סדירויות או פרקטיקות המצמצמות את מספר ההיגדים שאפשר לייצר או כמו מקודם, את מספר הפירושים או המשמעויות שאפשר לתת למשהו.

עצם החזרה של “הטקסט הקדוש” היא פרקטיקה. הפרשנות אומרת שצריך למצוא בו את אותו הדבר שכבר נאמר. זה כבר כלל שמצמצם מאוד את אפשרויות הפרשנות על הטקסט. יש סוגים שונים של פרשנות ואפשר לחלץ מהם את הכללים. פוקו אומר שהאפרט הטרנסצנדנטלי הא-היסטורי הזה משתנה מתקופה לתקופה – אין אובייקט מחוץ לשיח שמבנה אותם.

1.3 יחסי כוח – ידע
יצרני המשמעת וחלחולם לחברה (בי”ס = בית ספר/בית סוהר, בתי משוגעים, וכו’) מבטאים יחסי שליטה בין כוח לגוף/יחידים/חברה. אפשר לשלוט במקסימום יחידים ולהפיק תועלת במונחי למידה/דיכוי. ההמון הוא איום על הסדר, אבל הוא מופיע באופן מפוקח ומסודר באמצעות מוסדות המשמעת, ואפשר להגיע לכדי אינדיבידואציה לכל אחד (תיק אישי/רפואי/משפטי, למשל).

ככל שיש יותר ידע כך יש יותר כוח, ולהפך. אפשר לנרמל כל תחום ולקבוע מהי הסטייה. אפשר לקבוע נורמה ביחס לאוכלוסיות שלמות לעומת הסטייה (פסיכולוגיה, מיניות, חינוך, וכו’). מתפתח מדע של אוכלוסיות (דמוקרטיה, סטטיסטיקה, “אלגברה חברתית”, “סטטיסטיקה מוסרית”). המדינה מנכסת את הידע הקיים ומשכללת אותו על מנת לשלוט בתופעות שבה. ניתן לעשות ארטיקולציה פוליטית לכל פן בחיי היחיד והחברה. החיים עצמם, מן הלידה ועד המוות, מנוהלים על ידי הממסד והמדינה והיא סופחת אליה יותר ויותר תחומים של שיח.

מערכי הכוח הם כדלקמן:
1. כוח ממשמע (ביחיד).
2. כוח מסדיר (רגולציה של אוכלוסיות).
3. כוח ריבוני-משפטי (קובע ואוכף את החוק, מכתיב גבולות ואת טווח האפשרויות).

יחסו של הכוח הריבוני לחיים ולמוות מתבטא ביכולתו להכריז מלחמה, לקחת חיים (עונש מוות, למשל), לגרש, וכו’. היחס לחיים הוא קוטבי: לקחת חיים או להניח לחיות. הכוח הממשמע והרגולטורי פועלים במשותף זה עם זה. בכוח הממשמע והמסדיר יש התערבות בין הקצוות שלעיל ועל כל האספקטים בחיים: גידול ילדים וחינוך, הסדרת המיניות, תכנון עירוני, היגיינה. בשילוב הכוח הריבוני עם המסדיר, נפתח פתח להתערבות מסיבית בחיים.

1.4 מין ומיניות
המין עצמו (כאקט) לא מעניין את פוקו, אלא דווקא המיניות, דהיינו הפיכת המין לאובייקט של שיח. המיניות יושבת בדיוק בין הרפרודוקציה של האוכלוסייה והאינדיבידואציה של היחיד. מצד אחד הפיקוח על הרבייה היא עניין אוכלוסייתי, ומצד שני זהו עניין פרטי, אינטימי לכל אחד, והיחיד מוזמן לגלות את המיניות ואת עצמו. הגילוי הזה הוא אקט של שחרור (פוקו מעוניין להפריך את ההיפותיזה הדכאנית).

ישנה סברה שהמיניות מדוכאת על ידי החברה ופוקו יוצא כנגד תפיסה זו ומראה שהיא נכונה רק באופן חלקי. בתקופה הוויקטוריאנית דיכוי המיניות (כביכול) הגיע לשיאו: הלבוש המוקפד, השיח המגביל והענישה המילולית של התקופה בכל הנוגע לגילויי מיניות. ההיפותיזה הדכאנית הינה מיתוס, טוען פוקו – האמת היא שמעולם לא היה דיבור אינטנסיבי יותר מאשר בתקופה הוויקטוריאנית, בקליניקות של הרופאים והפסיכולוגים.

לא מפסיקים לדבר על המיניות בתור תכונה של היחיד, סוד האישיות – המיניות יוצרת סוגי אנשים והתנהגות חברתית-פוליטית. ריבוי השיח על המיניות מעיד על הסדרת המקומות שבהם מותר לדבר על מין, ודיכוי המיניות הוא רק אספקט אחד. השיח המשחרר לוקח חלק (יחסים בין המדכא למדוכא) בהגבלת המיניות – השיח על השחרור הוא חלק חשוב בעיצוב המיניות.

המין הוא לא עובדה ביולוגית אלא התניה/הבניה חברתית שנועדה לסמן הבדלים. אין ביולוגיה עובדתית טהורה אלא כזו הספוגה כבר מראש בהבניות מיניות – הנסיגה לביולוגיה היא דרך ליצור הבדלים, גם ביחיד וגם באוכלוסייה. הגזענות המתפתחת מכך מייצבת/מייצרת ריבוי של אוכלוסיות נבדלות שלא אמורות להתערבב.

ההיפותיזה הדכאנית היא בינארית: יש מדוכא ויש כוח מדכא. יש כוח חיצוני למיניות שמדכא אותו. פוקו מראה את ההפך: הכוח לא רק בינארי (דחיקה, הדחקה, הרחקה) אלא גם מרובה (מאפשר לייצר מגוון סטיות, מניפולציה, משטור התנהגותי). אצל פוקו הכוח לא חיצוני למיניות – הכוח נמצא בשיח עצמו. יש ריבוי במקום בינאריות כיוון שכולם ממושטרים. כוח/ידע, נראה/מדובר, תשוקה(מיניות)/כוח.

מצד אחד המדובר בשחרור המיניות בתקופה הוויקטוריאנית כיוון שאז השיח המיני הגיע לשיאו, אך בעצם זוהי הגבלה במסווה של שחרור: אומנם אז החל “מדע המיניות” להיווצר כמו גם ההכרה שמיניות הינה יותר מאשר רק פעילות מינית, אך בה בעת כל הסיווגים והתיוגים של הנורמלי מול החריג הפכו את המיניות לכלי ניגוח נגד אוכלוסיות מסוימות שלא תאמו את הצפוי. המיניות הוכנסה לתוך מגירות ספציפיות ולמרות הריבוי הגדול בכל הנוגע למין ומיניות, מוצא פוקו שהשיח מייצר מיניות; אלא שמיניות זו “הולכת בתלם” על מנת לשמר את בריאות האוכלוסייה ומניעת חריגות.

תזת הדיכוי של המיניות טוענת כי היו כמה דרכים לשחרור הצרכים והשיח “הלא נאותים” של המיניות (פסיכיאטרים ופרוצות, בין היתר). אותם ויקטוריאנים שפנו לפסיכיאטרים ופרוצות (“those “other Victorians) יצרו לעצמם מרחב שיח שונה מן המקובל בתקופתם, מרחב ששחרר אותם מן המוסכמות המוסריות של אותה עת.

תזת הדיכוי ממשיכה וטוענת כי המאה ה-20 אינה שונה מן העת הוויקטוריאנית: אומנם פרויד יצר מראית עין של שיחות אודות מין ומיניות, אך בעצם הן עדיין “תקועות” במרחב האקדמי והפסיכיאטרי. איננו יכולים לשחרר את עצמנו מן הדיכוי אלא על ידי פתיחות בנוגע למיניות שלנו, לדבר עליה, להנות ממנה. שיח המיניות הופך לשחרור פוליטי יותר מאשר ניתוח אינטלקטואלי כאשר הוא מוצג באור של מרידה במערכת המדכאת.

פוקו טוען כי תיזת הדיכוי הינה ניסיון להעניק גוון מהפכני לשיח אודות המיניות. התיזה גורמת לשיח המיניות להיראות כמורד בסמכות וכן כבעל חשיבות עליונה לשחרורנו כאינדיבידואלים. שואל פוקו: מדוע אנו טוענים כל העת שאנו מדוכאים? מדוע אנו מדברים כל העת על כך שאיננו יכולים לדבר על מין? הפתיחות של הרנסאנס הופכת לשמרנות הוויקטוריאנית כיוון שקיים דיכוי מסוים של שיח המיניות. דיכוי המיניות קשור להתפתחות הקפיטליזם, ולכן הדרישה לשחרור מיני הינה מטרה פוליטית חשובה.

אומנם פוקו מעלה שאלות בנוגע לתיזת הדיכוי של המיניות, אך הוא אינו טוען שהמין לא דוכא – הדיכוי הוא רק רכיב מסוים ביחסי כוח/ידע. פוקו אינו מעוניין לסתור את תזת הדיכוי בכך שהוא מעלה שאלות בנוגע אליה, ואין בכוונתו להכחיש את העובדה שמין היה נושא אסור (טאבו) בתרבות המערב. מטרתו העיקרית הינה “עובדת השיח” של המיניות – ברצונו לדעת כיצד ומדוע הפכה המיניות לנושא שיחה. בסופו של יום, פוקו אינו מעוניין במיניות עצמה אלא בדחף שלנו להגיע לידיעה מסוימת, נקודת מבט מסוימת, ואת סוג הכוח שאנו מוצאים בידע הזה.

2. הרנסנס של החשיבה האורגנית

2.1 הרפורמציה האנגלית
באנגליה של תחילת המאה השש עשרה שלטה דת אחת, הקתוליות, שבראשה עמד האפיפיור ברומא. הנרי השמיני קיבל את התואר “מגן האמונה” מהאפיפיור לאו העשירי, לאחר שכתב ספר בגנות התנתקותו של לותר מהכנסייה המסורתית. לותר, נזיר אוגוסטיני ופרופסור לתיאולוגיה גרמני משנת 1517, פירש את האמונה sola ura, sola fide – אמונת האינדיבידואל באל ישירות, דרך הכתבים ודרך העשייה הפרטיקולרית ולא דרך מתווך, דהיינו הכנסייה.

צורת פירוש זו, לא התקבלה באנגליה של תחילת המאה השש עשרה. המאמין הקתולי האנגלי היה נתון למערכת כללים וטקסים מורכבת שעליה נמנו וידויים, בקשות למחילה, תפילות סליחה, אביזרים קדושים וטקסיות פורמאלית.

קהל המאמינים האנגלי, אשר רוב אנשיו היו אנאלפביתים, הובל על ידי הכומר הפטריארכלי בקריאת והבנת כתבי הקודש. קהל המאמינים התכנס תחת חסות הכומר בבית האל, שם הכתיבה הכנסייה מערכת חוקים נוקשה של כללים בעלי היררכיה. לכומר הייתה בלעדיות יחידה לנגישות לאל, כאשר זה ביצע את הטקס הקדוש בו הפך לחם ויין לבשר ודם האלוהים.

ב-1531, עקב לחץ שהפעילה משפחתה של הספרדית אן בולין, סירב האפיפיור לאשר למלך הנרי השמיני את גרושיו. המלך הנרי השמיני רצה להתגרש מפני שאשתו ילדה לו רק בנות ובכך עצרה את התפתחות השושלת. הנרי הכריז כתגובה כי הוא מתנתק מהכנסייה ברומא והופך את עצמו לראש הכנסייה של אנגליה. בכך הנרי השמיני מוביל את הרפורמציה האנגלית ומציג את הפרוטסטנטיות כדת לאומית.

האי הבריטי עובר תהפוכות דתיות ובפחות ממאה שנה עבר מקתוליות רומית, לקתוליות תחת הריבונות של המלך האנגלי, לפרוטסטנטיזם (תחת המלך אדוארד עם מותו של המלך הנרי ב-1547 ופרסום ה- Book Of Common Prayer), חזרה לקתוליות תחת המלכה מרי ולבסוף, עם מותה של מרי ב-1558 ועלייתה לשלטון של אחותה למחצה, אליזבת, חזרה לפרוטסטנטיות. המלכה אליזבת תמכה ברפורמציה והשכילה לאורך כל תקופת כהונתה (1558-1603) להדוף את הקנאות הדתית.

2.2 שפה וכתיבה ברנסנס האנגלי
המלכה חונכה חינוך הומניסטי ובדומה למלכים אחרים מתקופת הרנסנס ביססה וריכזה את כוחה סביב האישיות המולכת האבסולוטית תוך טענה שהאל מעניק לה את הזכות והכוח. מלכותה שילבה תכסיסים פוליטיים לצד יצירת אהבה מנתיניה. הרנסנס האנגלי, שהחל אחרי הרנסנס הקונטיננטאלי, אופיין בעיקר בעושר תרבותי רב של עבודות כתיבה ופחות בעבודות אומנות כגון ציור ופיסול.

The Short – Title Cataloge של החברה הביבליוגרפית הבריטית מתייחס לעשרים ושש אלף עבודות אשר פורסמו בין השנים 1475-1640. מספר זה לא כולל את העבודות שפורסמו באופן פרטי בכתבי יד ובאוספים אישיים. הרנסאנס האנגלי, ובראשו הפטרון המלכה אליזבת, התאפיין בכתיבה מרובה של ספרות, פואמות ומחזות.

התנתקות כס המלוכה משליטת הכנסייה, הפרטת הדת בקרב האזרח, עליית הממסד האוניברסיטאי ופתיחת שתי האוניברסיטאות האנגליות, כל אלו בישרו על תקופת הרנסנס האנגלי כשלונדון במרכזה. עלייתו של מעמד ביניים משכיל בערים, למידת קרוא וכתוב והתחזקות האוניברסיטאות בתחום ההומניסטי היוו את התשתית לחברה העוסקת ברטוריקה.

הרנסנס האנגלי שם דגש על השפה היפה והמסוגננת וראה בשפה אומנות. צורות תחביר הנקראות “figures” פותחו ועוצבו על מנת לשדר סגנון ויכולת רטורית גבוהה. ספרים כגון De copia של ארסמוס ואחרים שימשו כמנחים רטורים לשפה האנגלית. נאמר על ויליאם שייקספיר שהשתמש בלמעלה ממאתיים צורות שונות של “figures” בכתיבתו הפרוזאית.

התחביר במאה השש עשרה היה גמיש יותר, חופשי יותר והדקדוק פחות סיסטמטי מזה של זמננו. דבר זה אפשר כתיבה זורמת יותר בעלת משמעות סימבולית שאפשרה לתאר את רגשות הכותב, את מחשבותיו, את צרכיו ואת תשוקותיו בצורה טבעית וישירה, משוחררת מההבניות שבשפה, חסרת רסן לעתים וקרובה יותר לחשיבה הטבעית.

סר פיליפ סידני, סופר מתקופת הרנסנס ובן תקופתו של שייקספיר, כותב בביקורתו Defense of Poesy שבכל אומנות אחרת, הסובייקט אינו מושלם כמו הטבע, אך בפואטיקה האומן יכול ליצור טבע עליון לזה שבו אנו חיים. מטרתה של הכתיבה אינה לברוח מהמציאות אלא לתאר את המציאות בצורתה האמיתית והטבעית ביותר.

2.3 הסונטות של שייקספיר
ויליאם שייקספיר נולד באנגליה בשנת 1564. הוא הגיע ללונדון בשנת 1592 שם עבד כשחקן, מחזאי וסופר. כבר בזמנו נחשב שייקספיר לכותב מסוגנן ורכש מוניטין ככותב פואטיקה ומחזות. ברצוננו להצביע על כתיבתו של שייקספיר ולהשתמש בה כדגם מייצג ומודל לכתיבה באותה התקופה.

בדומה לסונטות שנכתבו אז, גם הסונטות של שייקספיר עוסקות באובייקט אותו משבחים, אוהבים, אובייקט שעובר תהליך אידיאליזציה. בשונה מסונטות בתקופתו, אשר עסקו ברובן במאהבת היפה והנרדפת, בוחר שייקספיר באידיאליזציה של דמות נער יפה תואר ומאהבת חשוכה ומסתורית.

בעבודה זו נתמקד בשתי סונטות, על מנת להצביע על כתיבתו של שייקספיר, כתיבה חפה מעכבות ומשוחררת מינית, כתיבה הנובעת מצורת מחשבה טבעית, הנותנת ביטוי לדחפים מיניים, ביולוגיים, בצורה ישירה. סונטה 138 הינה שיר אהבה שניתן לפרשו הן ככמיהה מינית הומוסקסואלית והן ככמיהה מינית הטרוסקסואלית:

Whoever hath her wish, thou hast thy Will,
And Will to boot, and Will in overplus;
More than enough am I that vex thee still,
To thy sweet will making addition thus.
5 Wilt thou, whose will is large and spacious,
Not once vouchsafe to hide my will in thine?
Shall will in others seem right gracious,
And in my will no fair acceptance shine?
The sea, all water, yet receives rain still,
10 And in abundance addeth to his store,
So thou being rich in Will add to thy Will
One will of mine to make thy large Will more.
Let no unkind, no fair beseechers kill;
Think all but one, and me in that one Will.

למילה Will, החוזרת בסונטה מספר פעמים, משמעויות רבות: כמיהה, תשוקה גופנית, איבר מין זכרי או נקבי, ויתכן גם שמו של הכותב. ניתן לראות את הכמיהה המינית, הומוסקסואלית או הטרוסקסואלית, מוצגת בצורה טבעית וגלויה בכתיבה. שייקספיר כותב ללא מעצורים ומציג מיניות שניתן לפרשה בשני אופנים: מיניות מכוונת לעונג ותשוקה כאשר שני ה-“Will” הם זכריים, ומיניות המכוונת לרבייה כאשר “Will” אחד הוא זכרי והשני נקבי.

כבר בתחילת הסונטה מציג שייקספיר מתירנות מינית. בשורה אחת הוא כותב שכל מי שחפצה, יכולה לקבל את מיניותו. הסונטה גדושה ברמיזות מיניות; בשורה חמש ושש, הסופר כמה ל-“Will” גדול של מאהבו ולהחביא את ה-“Will” שלו ב-“Will” של מאהבו. לקראת סוף הסונטה, בשורות 11 ו-12, קורא הדובר לאיחודם של שני ה “Will”, הן שלו והן של מאהבו, ובכך מגיעה הסונטה לשיא מיני. בסונטה 144 שייקספיר מציג משולש אהבים בין שלוש דמויות: הדובר, נער ואישה מסתורית:

Two loves I have of comfort and despair,
Which like two spirits do suggest me still:
The better angel is a man right fair,
The worser spirit a woman colored ill.
5 To win me soon to hell, my female evil
Tempteth my better angel from my side,
And would corrupt my saint to be a devil,
Wooing his purity with her foul pride.
And whether that my angel be turned fiend
10 Suspect I may, yet not directly tell;
But being both from me, both to each friend,
I guess one angel in another’s hell.
Yet this shall I ne’er know, but live in doubt,
Till my bad angel fire my good one out.

שייקספיר מתאר מערכת יחסים סבוכה בה האהבה המתוארת אינה שכיחה כמו זו שבין גבר לאישה למשל, אלא מוצגת כרשת סבוכה בה הדובר כמה לנער, והאישה ביניהם. בשורות חמש ושש, יוצא הדובר כנגד האהבה שבין גבר לאישה ואף מגדיר את האישה כרשע. בשורה שבע, מתאר הדובר איך האישה, בפיתויה, תהפוך את הנער לרע בעצמו. שייקספיר מסכם את הסונטה בתהייה בנוגע ליחסים בין האישה לנאהבו, יחסים שההוכחה היחידה לקיומם תהיה הידבקות הנער במחלת מין. גם בסונטה זו, שייקספיר מציג מתירנות מינית בשיאה – משולש אהבים, יחסי מין מחוץ לנישואים ומתירנות מינית.

2.4 התיאטרון
לונדון, מרכז הרנסאנס האנגלי, שימשה כבית לתיאטרון ה-Globe, התיאטרון של שייקספיר. כמו תיאטראות דומים לו, גם הגלוב נמצא מחוץ לתחום שיפוט העיר ונבנה בסמוך לבתי בושת, בתי משתה ופונדקי דרכים מפוקפקים. התיאטרון האנגלי היה צורת בידור שנויה במחלוקת, ארגונים שמרניים ומורליסטים כמו הפוריטנים טענו שהוא מדרדר את הצעירים לעזוב את מקום עבודתם ביום, ואת עקרות הבית לנטוש את מטלותיהן. למרות זאת, בין השנים 1560-1642, עד שהתיאטראות נסגרו עקב פרוץ מלחמת האזרחים, נרשמו 50 מיליון ביקורים בתיאטראות שבלונדון.

הקהל האנגלי, ובראשו הפטרונים המלכה אליזבת ואחר כך המלך ג’יימס הראשון, נהנו ממחזות כגון Measure for Measure, שם הוצג הקונפליקט בין השמרנות הדתית להפקרות מינית, ו-Romeo and Juliet העוסק בפרשיית אהבים צעירה אשר מוצגת למול השמרנות המשפחתית וחוקי השידוך הנהוגים בה . מחזות כגון A Midsummer Night’s Dream ו- All’s Well That Ends Well עסקו בחיזור ומיניות המהווים חלק בלתי נפרד מהנרטיב ומוצגים בצורה טבעית וגלויה. הכל מותר ומוצג על הבמה ושום נושא אינו נחשב לטאבו. על במת העץ העגולה של התיאטראות במאות השש עשרה והשבע עשרה הוצגה החברה הרנסנסית על כל מאפייניה וערכיה: מתירנות מינית, אורח חיים טבעי ופתוח, ביטוי יצרים ראשוניים למול ערכי שמרנות ודחיית סיפוקים.

3. העידן המודרני

3.1 המהפכה התעשייתית
במחצית השנייה של המאה השמונה עשרה, ביססה לונדון את מעמדה כמרכז התרבות של העולם המערבי. במהלך חייה של המלכה ויקטוריה, על שמה נקראה התקופה הוויקטוריאנית, 1837-1901, גדלה אוכלוסיית העיר משני מיליון תושבים לשש וחצי מיליון תושבים. גדילתה המואצת של לונדון אפיינה את התקופה בה עברה אנגליה מצורת חיים כלכלית המבוססת על בעלות קרקעות למערכת כלכלית מודרנית, אורבנית, של מסחר וייצור.

פיתוח המצאת הקיטור היווה קרקע פורייה להתפתחות מסילות הרכבת, מכונות האריגה, מכונות הדפוס והקומביין. ב-1830 נחנך קו הרכבת בין ליברפול למנצ’סטר אשר שימש כקו הרכבת הציבורי הראשון. עד 1900 נסללו כ-15,195 קווי רכבת אשר ייעלו את המסחר בין הערים. תודות להמצאת הטלגרף, התאפשרה לראשונה תקשורת יעילה בין הערים ומעבר לים, שהיוותה תשתית להתפתחות הכלכלית באותה התקופה.

עקב המהפכה התעשייתית באנגליה חל שינוי במבנה הכלכלי ובמבנה החברתי. הכוח עבר מבעלי הקרקעות לאנשי העסקים ואלו דרשו ייצוג בפרלמנט. לאחר לחץ מצידם, העביר הפרלמנט שני חוקים בשנים 1832 ו-1867 אשר שינו את ההיררכיה המעמדית שהייתה נהוגה עד כה, והקנו זכויות למעמד הביניים ולאחר מכן גם למעמד הפרולטריון.

3.2 דת, מדע וכתיבה
התהפוכות בתקופה הוויקטוריאנית באו לידי ביטוי גם במגזר הדתי. תורות כמו תורת המינים של דרווין, תגליות באסטרונומיה ובגיאולוגיה סיפקו אלטרנטיבה לאמונות שהיו נפוצות אז. התנ”ך איבד את מעמדו כמסמך יחיד וקדוש וההתייחסות אליו היתה כעת כמסמך היסטורי. בשנת 1837 כמחצית מאוכלוסיית הגברים ידעה קרוא וכתוב; בזכות טכנולוגית הקיטור התאפשר יצור נייר המוני והדפסה, והחלו בהפצה רחבה של ספרים, שבועונים וירחונים שעסקו בענייני השעה ודנו בסוגיות חברתיות מרכזיות.

הנובלה היוותה את צורת הספרות העיקרית בתקופה הוויקטוריאנית; נובלות עבות כרס שחולקו לשלושה כרכים, הציגו את העולם החברתי הסבוך על כלליו וחוקיו השונים, כשרובן עוסקות בגיבור ובסוגיית מעמדו בחברה. בדומה למדע, גם הנובלה עסקה בחיקוי ריאליסטי של עולמו של הכותב.

הכתיבה מציגה ומתארת את המבנה החברתי הקיים, את המודלים והסטרוקטורות המובנות בחברה. הפואמות בתקופה הוויקטוריאנית עסקו גם הן בסוגיות חברתיות מרכזיות, כגון אי השוויון המעמדי, היחס לדת ועוד. הכתיבה הוגבלה לסטרוקטורות ברורות וכמו החברה, גם הפואמות צייתו למגבלות ולנורמות החברתיות המקובלות. כתיבתן הייתה קרובה יותר לנרטיב המתחקה אחר המציאות מאשר לפרוזה החופשית, השייקספיריאנית.

בפואמה The Harlot`s House, אוסקר ווילד, סופר ומחזאי, כותב על תרבות הבילוי הציבורית האסורה הנחשבת לטאבו. ווילד מציג אינטראקציה בין גבר לאישה בספירה הציבורית על ידי ריקוד. הדובר בפואמה של ווילד מוצא עצמו מחוץ לבית הבושת “And stopped beneath the Harlot’s house” (שורה 3), וכשהוא מציץ פנימה הוא רואה ריקוד של צלליות, של דמויות ללא רוח חיים.

הדובר מתאר את הסצנה מולו כריקוד מכניסטי דוחה, כשהרקדנים אינם חיים אלא בובות מתות הרוקדות לפי קצב המכונה: “Like wire-pulled automatons, Slim silhouetted skeletons Went sliding through the slow quadrille” (שורה 13-15). הריקוד בין גבר לאישה מוצג כאקט מאוד מכני ומובנה בדומה ליחסים ולדרכי החיזור בתקופה, יחסים מאופקים ועצורים המצייתים לנורמות ברורות. הדובר ממשיך ומתאר את האקט הבא בחיזור, לאחר הריקוד, בו בובה מקרבת את מאהבה אל שדיה: “Sometimes a clockwork puppet pressed A phantom lover to her breast, Sometimes they seemed to try to sing” (שורה 19-21).

ווילד מתאר את המיניות המוחצנת, הנהנתנית והציבורית, אך מקפיד למקם אותה בתוך בית הבושת, מחוץ לספירה החברתית המתורבתת. ווילד בכתיבתו ותיאוריו קורא תיגר על הדפוסים החברתיים המכתיבים דרכי חיזור מובנות וברורות בהתאם לכללים נוקשים. הריקוד הוא מכני וחסר רגש והמעשה המיני, זה שאינו קורה בחדר המיטות הפרטי, הינו זול ומוגבל לתוך בית הבושת.

המחזה “The Important of being Earnest” הוצג לראשונה בשנת 1899 וזכה להצלחה גדולה. במחזה בוחן ווילד את הערכים החברתיים של אז ודן באקט החיזור הרצוי והמקובל, ההתנהגות ההולמת המצופה מכל ג`נטלמן, והציות לכללי המעמד המחייב. ווילד עצמו, הומוסקסואל, ניהל חיים כפולים: הוא הקים משפחה וחי בהתאם לקוד הוויקטוריאני המקובל, ובו זמנית קיים יחסים אסורים עם גברים. ווילד סיים את הקריירה שלו לאחר שנתבע על ידי אב מאהבו. הוא נידון למאסר בשילוב עבודות כפיה למשך תקופה בת שנתיים ובמקביל הורד המחזה שלו, זה שעסק באותם קודים חברתיים, רצויים ומקובלים, מהבמות.

3.3 זהויות מבצעות, זהויות מבוצעות
ג’ודית באטלר, פרופסור לרטוריקה ולספרות משווה שהלכה בעקבות טיעוניו של פוקו באשר למיניות, גורסת כי המין – שהוא בינארי (זכר/נקבה) – גורר אחריו רטרואקטיבית את מושג המגדר (גבר/אישה), שהוא, כביכול, התגלמות ההכרח המיני במישור החברתי, ולבסוף גם את התשוקה, שהיא הטרוסקסואלית.

בכך חוזרת באטלר על מילותיו של פוקו באשר להגבלת המיניות לתחומים מסוימים בתקופה הוויקטוריאנית (חדר השינה של ההורים, קליניקות של רופאים ופסיכולוגים). בדיוק כפי שפוקו מראה כיצד ממציאה החברה מושגים כגון “מחלת נפש” או “חריג” על מנת להצדיק מוסדות כגון “בית משוגעים”, כך מראה באטלר שההטרוסקסואליות ההגמונית דוחקת לשוליים “סטיות” מיניות ומגדריות ומתייגת אותן בהתאם על מנת להגדיר את עצמה כנורמלית.

באטלר בעצם טוענת, כי אין שום זהות מגדרית יציבה העומדת מאחורי ביטויי המגדר (שהם מערכות מסוימות של התנהגות). התנהגות לא נובעת מזהות; להפך – היחיד הוא זה שקובע את זהותו, כל אימת שהוא מתנהג בצורה כזו או אחרת.

לעובדה זו משמעות כפולה, כפי שרומזת כותרתו של אחד ממאמריה של באטלר, Performing Identities  – אותה ניתן לקרוא בשתי דרכים: “מבצעים זהויות” או “זהויות מבצעות”. כאמור, אנו מבצעים, למעשה, את זהותנו, ובכך מקנים לה קיום ומכתיבים אגב-כך את האופן שבו בני אדם נתפסים. אנו מגדירים צורת חיים שתשמש דוגמה לאחרים.

לזהויות שאנו יוצרים לעצמנו יש אופי רגולטיבי והן הופכות לסטנדרטים ולנורמות חברתיות. הסכנה היא כאשר זהות מסויימת תופסת מעמד הגמוני וגורמת לזהויות אחרות להיתפס כאבנורמליות או כסוטות, וכאן אנו שוב שומעים את פוקו מדבר מגרונה של באטלר. ספרה של באטלר, Gender Trouble, פותח בציטוט מספרה של בובואר, כרך 2: “את לא נולדת אישה, את נעשית אישה”.

לא רק שהמגדר אינו נובע מהגוף ואינו נתון ביולוגי, אלא שכל כולו הצגה חוזרת ונשנית של דפוס שאין לו מקור:

“There is no gender identity behind the expressions of gender; … identity is performatively constituted by the very “expressions” that are said to be its results.” (Gender Trouble, p. 25).

גבר לובש מכנסיים, אישה לובשת שמלה; גבר נדרש להתנהג בגבורה, בכוח ובשליטה, בעוד שאישה נדרשת להיות עדינה ורגשנית ולעסוק בתחומים ביתיים; מצופה מגבר לחשוק באישה, ומאישה להתאהב בגבר. כל הנורמות הללו אינן חקוקות בסלע, אך בגלל כוחה הרגולטיבי של הזהות אנו חוזרים ופועלים לפיהן, ובכך מייצרים את המבנה הזה בכל רגע מחדש.

למעשה, אנו חופשיים לפעול אחרת, ולאמץ זהות שונה. לדעת באטלר, עלינו לטלטל את המבנה הנוקשה, המשליט עלינו חוקי התנהגות פיקטיביים והופך את ההטרוסקסואליות לכורח. אם נבין ש”גבר” ו”אשה” הם קונסטרוקטים חברתיים ותו לא, נוכל לפרק אותם באמצעות ביטוי של התנהגות נוגדת דווקא, שבמכוון איננה מצייתת למוסכמות הקיימות בתחום המגדר.

ציפיות החברה והנורמות שבה, יוצרים עבור התודעה שלי “עצמי” חיצוני, יחידני, אידיאלי ומנותק, אך באטלר נותנת לנו אפשרות להיחלץ מן הקונסטרוקטים, לברוח מן ההתנהגות המלאכותית הנכפית עלינו מבלי שאנו אף מרגישים בכך – ולשחרר את המיניות מכבליה. הדרך שבה אנו מגדירים את המושג “אישה”, למשל, היא זו שאינה מתירה לנו להכניס פנימה מושגים נוספים, כגון טום בוי (ילדה האוהבת “משחקי בנים”), לסבית, טרנסג`נדר ועוד. הדרך שבה אנחנו מגדירים נשיות היא זו שמגבילה את מגוון האפשרויות של נשים למיצוי עצמי.

הצבתנו כסובייקטים והפנמת ערכי החברה, עד כדי שהם הופכים לטבענו מבלי שאנו חשים בכך, נקראים “אינטרפלציה” (Interpellation, “הסבה”) אצל אלתוסר. אנו מכניסים את עצמנו לסדר החברתי מרצוננו – לכל אחד יש משבצת מוכנה בחברה האנושית, משבצת שעליו למלא כיאות. אלו שמסרבים להיכנס למשבצת המיועדת להם מלכתחילה, הם “הסובייקטים הרעים”, בהם משתמשת החברה בכדי לסמן את גבולות המערכת והסדר החברתי – בכדי להראות מה מותר ואסור, מה מקובל ומה לא.

הנורמות החברתיות והזהויות שאנו מאמצים, כאילו היו טבענו האמיתי, מאלצות את המיניות להתבצע באופן מסוים – באופן ה”נכון”. דבריה של באטלר מראים כיצד מגבילה הזהות המינית והמגדרית את המיניות עצמה: השיח אודות המיניות מייצר משמעויות ומציאות, בהן כל חריגה וסטייה גוררות תגובה (בדרך כלל נורמטיבית ולא פיזית).

השיח המיני מוגבל למקומות מסוימים, דהיינו כל עוד המין מתבצע בהתאם לנורמה. הגבלה זו, שקיימת עוד מסביבות המאה ה-17 וה-18 (שאז החלה הרפואה המערבית המודרנית “לשדך” בין פעילות מינית להתנהגות מינית ותיוג הזהות האנושית בהתאם לכך), מאפיינת את המיניות ואת משולש מין-מגדר-תשוקה בצורה מכנית נוקשה שאינה ניתנת לשינוי.

כל ההצדקות הניתנות למערך מיניות כזה או אחר שעל פיו מתנהלים יחסי המין בחברה מסוימת, הינן הצדקות תרבותיות-חברתיות. גם מערך מיניות המבוסס על חלוקה מגדרית, שבו יחסי המין הלגיטימיים היחידים הם בין זכר לנקבה וכל היתר נתפסים כסטייה מן הנורמה, אף הוא תוצר של הבנייה חברתית. הטענה המקובלת כי הרבייה אפשרית רק בין זכר לנקבה, ולכן מערך המיניות בחברה צריך להיות מבוסס על זוגיות הטרוסקסואלית תוך שלילה של כל מיניות אחרת בנימוק שהיא “לא כדרך הטבע”, יוצרת זיקה הדוקה מדי בין רבייה למיניות.

טענה זו נחלשת לנוכח העובדה שבתרבות הטכנולוגית של ימינו, רבדים שלמים של חיינו אין להם דבר וחצי דבר עם החיים בטבע, ובמקביל חל גידול מואץ בטכנולוגיות של רבייה מלאכותית. המיניות האנושית היא גמישה ביותר ויצרה במהלך ההיסטוריה מערכי מיניות מגוונים. ההצדקות שנותנת חברה מסוימת למערך המיניות המקובל בה, בין אם הם מבית המדרש האפלטוני ובין אם הן מבית המדרש היהודי, הנוצרי או המוסלמי אינן אלא טענות תרבותיות, שלא ניתן לעגן אותן בטבע אובייקטיבי כלשהו של האדם.

אם אנו מנכסים את המיניות וקובעים שרק יחסי מין למטרת רבייה הם “כדרך הטבע”, מה בדבר שאר הפעילויות המיניות שאנו מבצעים מדי יום ביומו? לפעילות המינית המגוונת שלנו כבר מזמן אין קשר ישיר לפעולת הרבייה – אנחנו מקיימים יחסי מין, לרוב, בשביל הנאה וכן מבצעים שאר פעילויות מיניות שהולכות ומתרחקות מכל אספקט שניתן לכנותו “טבעי” (כגון אוננות, יחסי מין שאינם וגניליים, שימוש בחפצים).

היחס שלנו למין ולמיניות נשאר מקובע בתבניות מסוימות, עד ימינו – אותן תבניות שנוצקו עוד בתקופה הוויקטוריאנית. החשיבה הליניארית המודרנית, המובילה ממין ביולוגי למגדר (כל זכר הוא בהכרח גבר) והלאה אל התשוקה (כל גבר נמשך לאישה), היא המצאה של המדע המודרני, המבקש לנרמל את כולם.

השיח עצמו אינו מתאר את המציאות בצורה אובייקטיבית, אלא מייצר וממשטר את המציאות בהתאם לרצון החברה. המחשבה האנושית כפופה לשיח התרבותי, ושיח יוצר היררכיות באופן אוטומטי (כמעט רטרואקטיבית). כנראה שזוהי תכונה אנושית – לחלק הכל בצורה היררכית ולהסיק אפריורית שיש טוב יותר וטוב פחות, במקום להעמיד הכל אופקית זה לצד זה בצורה שווה. אלו הם “המשקפיים הקאנטיאניות” המונעות מאיתנו לראות נכוחה.

סיכום

המודרנה יצרה שיטות עבודה חד-משמעיות ויחד עם המהפכה התעשייתית שהחלה במאה ה-18 לערך, השפיעה על תפיסת המיניות במעבר לעידן המודרני. במפעלי התעשייה הגדולים שנוצרו החל מן המהפכה התעשייתית, קיימת חלוקת עבודה ברורה: כל אחד מבצע את תפקידו במחלקה המיועדת לכך.

שיטת החשיבה הנוקשה, המכניסטית והתעשייתית הזו חלחלה אל המארג התרבותי והחברתי והשפיעה גם על עיצוב המיניות מן העידן הוויקטוריאני והלאה – כיוון שהמין נועד לשם רבייה, דהיינו יש לו תפקיד מוגדר, הוא אמור להיות מבוצע במקומות מסוימים בתחום הבית, בדיוק כפי שכל תפקיד מוגדר אחר במפעל משויך למחלקה כזו או אחרת.

בעבודה זו הצגתי את הרנסאנס האנגלי וכן את שיקספיר כדוגמא לשפה בחברה האנגלית של אז, חברה הנוקטת ערכי מיניות משוחררים וטבעיים. מרכזי הכוח והתרבות בחברה האנגלית במאות ה-16 וה-17 היו ממוקמים בלונדון, מרכז תרבות שאין שני לו בתקופה הנדונה בעולם המערבי, בדיוק כפי שהיה לפני כן בעידן הויקטוריאני, שם הייתה העיר למרכז כלכלי, תרבותי, חברתי וטכנולוגי.

כיוון שכך, בחרתי בחברה האנגלית כמדגם מייצג בכל הנוגע להתנהגות מינית ולמיניות בשתי התקופות הנדונות ובתוך כך הגעתי לשתי מסקנות עיקריות הנוגעות לאופייה של המיניות בתקופות הנ”ל, כפי שמתארן פוקו בדבריו:

הפן האורגני – החברה הרנסאנסית האנגלית היוותה עבורנו מקרה חקר, ובאמצעות השפה דאז וכתיבתו של שיקספיר הראנו כי אכן התקופה הקדם-ויקטוריאנית נקטה בגישה פתוחה יותר למיניות.

הפן המכניסטי – בתקופה הוויקטוריאנית מחזהו של אוסקר ווילד מדריך ומצביע כיצד יש להתנהג עם בני המין השני וגם עם בני אותו המין. ווילד עצמו היה הומוסקסואל ונענש על כך, בייחוד כיוון שהוא עצמו ניסה “להטיף” לחברה כיצד יש לנהוג ובה בעת חרג מן הנורמות המקובלות. ווילד ביצירותיו קורא תיגר על הליניאריות של החברה הוויקטוריאנית ועל נוקשות התכתיבים החברתיים בכל הנוגע למין ומיניות.

ניתן לראות כי לעומת תקופת הרנסנס האנגלי של המאות ה-15 עד ה-17, בתקופה המודרנית – מן הוויקטוריאנים והלאה – המיניות התקבעה והלכה בתוך מבנים חברתיים כאלו ואחרים, המורים לחברה וליחידים שבה כיצד יש לנהוג. ככל שחלף הזמן מפרוץ המהפכה התעשייתית, שימשה המיניות ככלי ניגוח חברתי ופוליטי, למרות שחלו שינויים מפליגים בתפיסות החברתיות המודרניות של היום (שוויון בין המינים, תיקוני חוק נגד אפליה על רקע נטייה מינית ועוד). עצם העובדה שהיה (ויש) צורך להכיר בעובדת קיומם של “חריגות” מיניות כאלה ואחרות, אומרת דרשני בנוגע לתפיסה המודרנית אודות המיניות.

ביבליוגרפיה

  • Foucault, M., “We Other Victorians”: The History of Sexuality. Trans. Robert Hurley. Harmondsworth, Middlesex. 199.
  • Foucault, M., The Archaeology of Knowledge (1969), publ. Routledge, 1972.
  • Abrams, M.H (Ed.), The Norton Anthology of English Literature, Seventh Edition, New York, 2001, 315-506, 1859-1880, 2167-2177.
  • Butler, J., Subjects of Desire: Hegelian Reflections in Twentieth Century France, Columbia University Press 1987.
  • Butler, J., Gender Trouble: Feminism and the Subversion of Identity, Routledge 1990.
  • Butler, J., “Decking Out: Performing Identities”, in Diana Fuss (ed.), Inside/out: Lesbian theories, Gay theories, New York, Routledge, 1991.
  • Beauvoir, S., The Second Sex.
  • Althusser, L., “Ideology and Ideological State Apparatuses”, in Critical Theory Since 1965.

 

2 תגובות


  1. כל הכבוד !!
    רואים שאתה מובטל ויש לך זמן להשקיע בהשכלת הקוראים שלך.
    תודה רבה.

    הגב

  2. אם בא לך לנחור 🙂
    יש בבלוג עוד רפראט ו-2 סמינריונים

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *