הפנטזיה מהגיהנום
"יופי הוא בעיני המתבונן", כך טוענת האמרה המפורסמת, ויש בה הרבה מן הנכון. האחים פארֶלי החליטו לקחת את הממרה הזו בשנת 2001, וללמד את כולנו לקח חשוב: יופי חיצוני הוא בהחלט בעיני המתבונן, אבל הוא לא הדבר הכי חשוב.
בסרטם "הפנטזיה של הל" (Shallow Hal), מציגים האחים פארלי בחור כושל במערכות יחסים עם בחורות. הוא עובר היפנוזה ומסוגל לראות רק את היופי הפנימי שיש בבני אדם, על מנת שמראה עיניים לא יהיה גורם בהחלטותיו. נשמע ממש נחמד, נכון? הלוואי שכולנו היינו יכולים לראות את היופי הפנימי, את האדם האמיתי שיש בכל אחד מאיתנו, בטרם ניתן למראהו החיצוני לקבוע האם הוא מתאים לנו או לא.
כך גם אני חשבתי במהלך הסרט; אלא שלקראת סופו הבנתי שהבמאים, בעצם, קיבלו את התוצאה ההפוכה ממה שרצו להשיג. ולמה?
אחרי שהל (ג'ק בלאק) עובר את ההיפנוזה, הוא רואה אך ורק את האדם הפנימי שיש בכל אחד, וכאשר הוא מכיר בחורה יפהפיה (גווינת' פאלטרו) ומתאהב בה עד כלות, כל האנשים סביבו – שרואים בעצם שהיא בחורה שמנה ששוקלת 150 ק"ג – מייעצים לו להפסיק את מערכת היחסים הזו בטרם יהיה מאוחר מדי והיא תיפגע.
האחים פארלי מצאו טריק נוגע ללב המאפשר לנו לראות את היופי הפנימי של כל אדם; אבל האירוניה פה היא, שגם היופי הפנימי בסרט, מתבטא – בסופו של דבר – בצורת יופי חיצוני: הבחורה השמנה היא בעצם רזונת וחמודה; הבחורה היפהפיה שעובדת בבית החולים, היא בעצם זקנה ומקומטת בנבכי נשמתה. כמובן שישנם כמה אנשים שאותו בחור רואה בדיוק כפי שהם, והם לא משתנים – היופי החיצוני שלהם הוא גם הפנימי.
כלומר, גם כשהל מתאהב בסופו של דבר בבחורה הרזה שהוא רואה, זה כיוון שהוא רואה אותה כרזה וכיפה! אז מה משנה העובדה אם זה היופי הפנימי או החיצוני שלה? העיקר שהיופי הזה יתבטא בבחורה כוסית. הוא נמשך אליה מלכתחילה כיוון שהיא רזה ויפה.
בסרט ישנה הקבלה בין אדם טוב ועדין לבין היותו יפה וחטוב בנבכי נשמתו, או בין אדם ממורמר לבין היותו זקן ומקומט – ושוב אנו נקלעים לאותה מערבולת: יופי פנימי מתבטא בצורת יופי חיצוני. בדיוק כפי שבימי הביניים האמינו שאנשים נמוכים הם רעים, ובדיוק כפי שבימינו אנו, אנשים גבוהים מקבלים משכורות גבוהות יותר, בממוצע, מאשר אנשים נמוכים (נמוך = קרוב לאדמה, אלמנט של יצרים ורוע; גבוה = קרוב לשמיים, אלמנט של שכל ונאורות).
אנו חיים בעולם שבו מראה עיניים הוא אחד האינטראקציות הראשונות ביותר שיש לנו אחד עם השני, ומה פלא שזה מונע מאיתנו להכיר אנשים לעומק רק כיוון שהם לא מוצאים חן בעינינו מבחינה חיצונית. אמנם הסרט ממש נחמד, מצחיק ורומנטי, ואמנם הל מבקש מהבחורה להתחתן איתו גם אחרי שהוא מגלה שהיא שמנה – כי הוא כבר מאוהב בה – אבל בסופו של דבר הסרט מעביר בדיוק את המסר ההפוך: יופי הוא כן מה שקובע, ולא משנה איך נקרא לו.
כל מילה-חקוקה בסלע
זה נכון, אנחנו חיים בעולם שיטחי.
אבל אם אפשר ללכת לכיוון שונה קצת כדי להסביר את עצמי,שבעצם לא רק המדיה שלנו היא האשמה אלא גם האנשים עצמם.כי רוב האנשים אומרים שזה אשמתה של המדיה בלבד-כי היא מציגה לנו איך אנחנו צריכים להיראות-היופי החיצוני כמודל,והאנשים הם בסך הכל "מסכנים" כי מכתיבים להם איך לחיות ולהיראות.
בביוגרפיה של היטלר שחיבר איאן קרשו הוא אומר בעצם שלא רק היטלר אשם בשואה שהייתה אלא גם העם הגרמני.
למה?
כי בעצם היטלר לא אמר להם "מה לעשות" הם הלכו בכיוון המחשבה שלו-כלומר הם אמרו "מה היטלר היה עושה במקומנו?"("לכוון,לדעת הפיהרר"-כך האימרה שלהם הלכה).כלומר למרות שלפעמים היו ניגודי אינטרסים במשטר אבל בשורה הכללית היטלר שלט במשטר חרישי לעיתים.
כמו כן גם המדיה-התמונות בעיתונים,הפרסומות ההכתבות החברתיות. הם לא כותבים לנו שחור על גבי לבן-ככה תהיו. אלא גורמים לנו בחרישיות-בין השורות להבין שככה אנחנו אמורים להראות ולתהתנהג. וכן גם "ווג" וגם אנחנו אשמים באותה מידה.כי אנחנו קונים בגדים,צובעים שיער,ומגדילים איברים כי אנו חושבים שככה המדיה רוצה שנעשה-דהיינו "לדעת לכיוון הווג".
איך את היית מביעה את היופי הפנימי?
… במקום האחים פרלי?
אני מסכים איתך לגבי דבר אחד, העובדה שבתוך השפה הקולנועית יופי פנימי צריך להתבטא בצורה של בחורה כוסית הוא אכן תעודת עניות.
ייתכן שזה זילזול באינטיליגנציה של הקהל (אם לא נראה להם יופי חיצוני הם לא יבינו שאנחנו מתכוונים למשהו שהוא יפה פנימית)
ייתכן שזהו אכן גול עצמי וגם ייתכן שהקהל (ברובו) הוא אכן טיפש שלא יוכל להבין שמדובר על יופי (פנימי) אם לא יראו לו את זה פיזית בשפה המוכרת של בחורות צעירות חטובות בלונדינית עם חיוך מלא בשיניים לבנות וישרות.