המתקשרת שידעה (כמעט) הכול
לפני 18 שנה בערך יצא לי לפגוש מתקשרת שידעה עליי כמעט הכול. נסעתי אליה עם כמה חברים שכבר הכירו אותה, כדי לקבל קריאה גם עבור עצמי. רציתי בעיקר לראות אם היא אמיתית או לא, סוג של הרפתקה.
לא הרבה אחרי שהתיישבנו אצלה בסלון, היא ישר אמרה לי שאני מעדיף גברים. זו הייתה שריקת פתיחה מוצלחת. כל אחד מאיתנו קיבל איתה זמן לבד, וכשהגיע תורי היא ביקשה שנתיישב אל השולחן במטבח ונתנה לי לשתות קפה שחור קטן.
אני לא אוהב קפה שחור אבל שתיתי אותו בחוסר רצון, ואחר כך היא גם פתחה בקלפים. היא אמרה שכל הדברים האלה רק עוזרים לה להתרכז או לקבל את המסרים (אני לא זוכר בדיוק).
בהתחלה אני מודה שזה היה לי מאוד מוזר, פתיחה בקפה ובקלפים… אבל אז היא התחילה לדבר עליי ועל החיים שלי ברמת דיוק שלדעתי קשה מאוד לזייף. כמה מהדברים בהם היא קלעה נכון (באותם ימים): אני גר בקומת קרקע, אני לומד משהו לא מקצועי, הכרתי מישהו ששבר לי את הלב (היא תיארה אותו חיצונית ואפילו דיברה על הסקס בינינו).
דברים בהם היא טעתה – היא שאלה האם אני עושה ספורט אתגרי כגון סקי. אחר כך היא דיברה קצת על העתיד, אבל אני לא זוכר יותר מדי ממה שנאמר בהקשר הזה (חוץ מכך שההורים שלי יהיו בסדר מבחינה בריאותית. בדיעבד הסתבר כנכון עד היום).
זמן קצר אחרי אותה פגישה הייתי במועדון עם אחד החברים שהיו אצלה באותו ביקור. למחרת היא דיברה איתו באינטרנט ואמרה לו שהוא הכיר בחור צעיר באותו מועדון, עם שיער קוצים חום – מה שבאמת היה נכון. היכולת שלה לראות דברים הייתה מדהימה.
אני בהחלט מודע לקיומם של נוכלים, שיודעים לבחון תגובות של מי שעומד מולם ולהתאים את עצמם ואת תשובותיהם. לפעמים אפילו חשבתי שהחברים שלי מתחו אותי, ובעצם סיפרו לה דברים עליי לפני הפגישה, מה שנראה לי די הזוי בסופו של דבר.
אז למה נזכרתי בזה שוב, מדוע אני כן חושב שהיא אמיתית ולמה אני שוב מעלה את זה על הכתב אחרי שכבר כתבתי על הנושא לפני כמעט עשור?
כשהייתי צעיר יותר עברתי כמה "מהפכות חשיבה" – החל מהמדע, המשך בעל טבעי ואז שוב חזרה לחיק המדע. כשצללתי לתחום היותר על טבעי ונחשפתי למאות סיפורי מפגשים עם עב"מים ותרבויות חוץ ארציות, מיעוט מהסיפורים הללו כלל גם הסברים על דברים שמעבר למדע – ובהם מוות, גלגול נשמות וכן הלאה. כמובן שזה לא עומד בשום קריטריון של עובדה מדעית, אבל לא נתתי לזה להפריע לי.
רוב הזמן נושא המוות לא הטריד אותי במיוחד, למעט תקופה קצרה בילדות המוקדמת. עכשיו, כשאני מתקרב לעשור השישי של חיי – המוות פתאום מציק לי יותר מאי פעם. קצת בדומה לשעון החורף שגורם להחשכה מוקדמת – משהו שבצעירותי לא הזיז לי בשיט – והיום בבגרותי הפך להיות סוג של מטרד. פתאום אני מעדיף יותר שעות אור ככל שאני מתבגר.
אני מודה שקשה לי לחשוב שעם המוות אנחנו פשוט נעלמים לבלי שוב אל תוך החשכה; סוג של שינה נצחית ללא חלומות, שממנה לא מתעוררים לעולם. כל התודעה, המחשבות, הרגשות – הכול נמחק ונעלם. כמובן שאני לא הראשון ולא האחרון שמתחבט בסוגיות האלה, אבל כפי שאמרתי – זה כנראה בגלל הגיל והידיעה שאני מתקרב והולך אל קו הסיום יותר מאי פעם.
אז כן, למרות כל המדע שהוא בבחינת הדבר הכי קרוב לוודאות (עד כמה שיש ודאות בעולם הזה) – נכון להיום אני מעדיף להאמין שיש המשך לחיים אחרי המוות. אני כנראה כבר פוחד מדי, בנוסף לכך שעברתי כמה טלטלות בריאותיות קטנות, כדי לגרום לי לרצות להאמין בהמשכיות אחרי המוות. ברור לי כמובן שייתכן שאני טועה, ובעצם אחרי המוות אין כלום מלבד תולעים.
אפשר להגיד שזה סוג של אמונה סטייל "אלוהי הפערים", כשאנו נוטים לדחוף הסברים על טבעיים לכל מה שעדיין לא מובן לנו. האנושות עושה זאת מאז ימיה הראשונים ואני לא שונה. הפחד מהלא נודע והעובדה שבעצם אני עתיד להיעלם מהעולם – עושים את שלהם.
