כשמתגלה האמת – מה נשאר?

לפני כמה שנים פוררתי לחתיכות חברוּת מאוד טובה שלי עם כמה אנשים, אם בשל התנהגות כזו ואחרת מצדם, ואם בשל העובדה שלא ידעתי לומר את דעתי בזמן. אותו משבר השאיר לי טעם כל-כך רע בפה, עד שחתכתי לחלוטין את כל הקשרים איתם.

למעשה, מאז אותו משבר איבדתי לחלוטין את האמון בבני אדם באשר הם. מפלס האושר שלי – שהיה גבוה מעל ומעבר לכל מה שאי פעם חוויתי בחיי – נחתך בחצי, אם לא יותר מכך, ואת מקומו תפסו מפלסים אחרים, פחות ידידותיים לאדם ולסביבה. כי אם החברים הכי קרובים לי מסוגלים להתנהג כפי שהתנהגו, מה זה אומר על שאר בני האדם?

מאז עברו בערך 5 שנים, עד שלפני כמה חודשים פתאום אחד מאותם חברים יצר איתי קשר. הוא שאל לשלומי ואמר שהם כולם גרים באותה דירה; ואז הגיע הרגע שידעתי שיבוא – והוא ביקש ממני שאדבר גם עם אותו אחד שבגללו הכול התחיל (מבחינתי).

סירבתי בתוקף. אומנם שמתי הכול מאחוריי ואני כבר מזמן לא כועס, אבל אין לי שום כוונה לחזור אחורה או להתניע מחדש חברות שנשרפה (ועוד בנסיבות כאלה מכוערות). אבל הם לא ויתרו בכזו קלות. כמה ימים לאחר מכן פנה אליי אישית אותו אחד שאיתו סירבתי לדבר, וביקש להיפגש יחד עם כולם. "זה ישמח אותנו מאוד", הוא אמר.

מצד אחד זה היה מספיק קרוב לסיפתח של סליחה והתקרבות, אבל מצד שני – המילה "סליחה" לא נאמרה ולו פעם אחת. אותו אדם יודע טוב מאוד שעליו אני כועס ובגללו נחרבה כל החברות הזו, ובעודו משכנע אותי להיפגש עם כולם – "יאללה, תהיה ספונטני פעם אחת" – הוא לא העלה על בדל שפתיו איזשהו הסבר-מתקן להתנהגות הבהמית שבגללה ניתקתי איתו קשר.

אבל היום אני מבין שלכל סיפור יש כמה צדדים, והאמת היא שאף פעם לא ידעתי לסלוח באמת. אצלי יש רק הזדמנות אחת ויחידה, לא יותר מזה. סטרייק וואן – ואתם בחוץ. פעם עשיתי לעצמי מפה אסטרולוגית באינטרנט, ואחת התוצאות – ירח במזל דלי – פתאום הבהירה לי שתמיד הייתי כזה: נטייה לפרק קשרים ומסגרות, לצד חוסר סבלנות להישאר עם אותם אנשים במשך זמן.

מעולם לא נתקלתי בהסבר כזה ממצה על האופי שלי, ועוד בצורה כל כך מדויקת:

הירח בדלי קשור לאלמנט האוויר ולאיכות מקובעת. הצורך הוא לא לשקוע יותר מדי ברגשות, ולעתים קיים הניסיון להתנתק מהם לחלוטין. קיימת פתיחות רבה לרעיונות ולדברים חדשים. ישנו אלמנט מהפכני וגם הרצון להיות יוצא דופן.

קיימת שנאה לסמכויות ולמסגרות מקובעות. קיימים דחפים אימפולסיביים הגורמים לבריחה פתאומית ממערכות יחסים, עזיבת מקום עבודה בפתאומיות, לברוח לפתע למדינה אחרת וכדומה. היכולת האינטלקטואלית גבוהה ביותר. הביטחון קשור ליכולת להיות חופשי ובלתי תלוי.

פתאום, באבחת אינטואיציה אחת מקיפה, ראיתי את כל ההתנהלות החברתית שלי לאור ההסבר המוצלח הזה: בסוף התיכון נמאסו עליי הכול וכולם וחתכתי את כל הקשרים שהיו לי; אחרי הצבא לא טרחתי לשמור על קשר עם אף אחד; חברים קרובים ללבי שצברתי לאחר מכן, חברי-נפש שהיו איתי ולצדי במשך שנים, נזרקו כלאחר יד – כל אחד מסיבה מוצדקת כלשהי (או לפחות כך סיפרתי לעצמי). אז אולי אותו משבר אחרון שעליו סיפרתי מקודם, היה פשוט עוד חולייה בשרשרת הזו. אולי פשוט חיפשתי (וגם מצאתי) את התירוצים שיאפשרו לי לחתוך את הקשרים הללו.

ככל שאדם מתבגר כך הוא יותר הופך למה שהוא אמור להיות, שמעתי פעם את משפט החוכמה הזה; וכנראה שיש בו אמת גדולה (קלישאות הן בדרך כלל האמיתות הגדולות והנכונות ביותר). אחרי שעברתי סערות רגשיות לא מעטות בחיי, הגעתי לשיאי-אושר שכמותם לא הצלחתי לשחזר לאחר מכן, והצלחתי להשיל מעליי את כל קליפות ההונאה-העצמית שרובנו נצמדים אליהן רוב חיינו – הבנתי מי אני באמת.

וזה לא מרנין, תאמינו לי, לגלות שאתה בעצם הפוך מכל מה שדמיינת או מה שאמרו לך שאתה אמור להיות. התהליך התחיל עם הכרה בנטייה המינית שלי, והסתיים – שנים לאחר מכן – בהבנה שאני כנראה לא באמת רוצה אנשים סביבי. לא רומנטית, לא חברתית, לא בכלל. פעם חשבתי שכל מה שאני רוצה זה זוגיות ואהבה; היום אני מבין שאני לא בנוי לזה.

למיזנתרופיה הזו היו רמזים כבר בתקופת האושר הגדולה ביותר שלי, כאשר לכאורה לא הייתה לי שום סיבה להיות "כזה". אף פעם לא הבנתי באמת, מדוע לא יכולתי להיות עם החברים הכי טובים שלי יותר מכמה שעות; כי לאחר כמה שעות טובות בחברתם, מייד עלה בי הצורך להתנתק וללכת (הם קראו לי "קצר"). הייתי חייב את הלבד שלי, וזה נשאר כך גם היום.

כמובן שכל "שנאת האדם" הזו היא רק מנגנון הגנה שהתפתח בעקבות שברוני הלב שחוויתי, ונועד להגן עליי משברוני לב עתידיים נוספים. עד לפני 5 שנים בערך, לא נתתי לזה להפריע לי והמשכתי בשלי. הגישה הזו ניצחה במשך עשור שנים, בהן הייתי הכי מאושר שיכולתי וצברתי הרבה חוויות.

אבל בסופו של דבר המציאות מחלחלת פנימה, וסודקת סדקים קטנים בקליפת האושר שבנית סביבך; עד שבסופו של דבר היא מתפוררת. אומנם כל אחד יכול לקבוע את מידת האושר שלו; חוויתי את זה היטב על בשרי; אבל בסופו של דבר אף אחד לא חי בוואקום מוחלט, וכולנו מושפעים גם ממה שקורה מסביבנו.

אין ספק שהיום אני פחות מאושר ממה שהייתי, אבל למדתי שזה חלק ממני בדיוק כפי שלמדתי לקבל דברים אחרים שנוגעים לי. היום אני מבין שעצם הניסיון להיות מאושר כפי שמגדירים לנו מראש כל חיינו, הוא ניסיון עקר מלכתחילה. כל אדם הוא מאושר ועצוב בו-זמנית, ואין באמת דבר כזה רק צד אחד של המטבע.

היום אני מבין שככל שאדם משקר לעצמו, כך בסופו של דבר תהליך גילוי האמת יותיר אותו עם פחות ממה שהיה לו אי פעם. ככה זה כשמגלים את האמת ומאבדים מהתמימות. ואולי מהבחינה הזו – בורות היא באמת אושר.