אני שוב רוצה לקרוא

הספרייה של סבא וסבתא

לפני כמה ימים היינו בדירה של סבתא, שנפטרה לא מזמן, כדי להחליט אילו חפצים אנו רוצים לשמור מטעמי נוסטלגיה, רגע לפני שהבית יימכר.

אני ניגשתי ישר לחדר השינה הקטן, ליד המרפסת, והבטתי בגעגוע בספרייה הגדולה של סבא וסבתא, שמכסה קיר שלם. אותה ספרייה שבילדותי איפשרה לי לצלול לעולם כל כך רחב ומרתק של ידע – עתה עומדת בודדה.

כשהייתי צעיר, בגילאי בית ספר יסודי ותיכון, הייתי תולעת ספרים חסרת תקנה. האהבה הגדולה שלי הייתה ספרי עיון, בעיקר בתחומי המדעים. אפילו ערכים שלמים של אנציקלופדיות הייתי קורא, כשאנציקלופדיות עוד היו מקור למידע עדכני בעולם של אז.

האובססיה האמיתית שלי לידע המצוי בספרים (בניגוד למקורות מידע אחרים) התחילה בערך בכיתה י’. המורה לתנ”ך המליץ על ספר שנקרא “קיצור תולדות הזמן”, שכתב איזה מדען שאז לא זכרתי את שמו (סטיבן הוקינג, כמובן). עוד באותו שבוע קניתי את הספר, ולא יכולתי להניח אותו מהיד עד שסיימתי את כולו. תיאור היקום שעלה ממנו, נתן לי תחושה שידיעה אמיתית ומלאה אפשרית בעולם הכאוטי וחסר ההיגיון הזה.

משם כדור השלג התגלגל מטה במדרון וצבר תאוצה. קראתי עשרות ספרי מדע והעמקתי את ידיעותיי אודות היקום. כשנוגע הדבר לספרים, מעולם לא חשתי חיבה גדולה לסיפורים מומצאים (פרוזה, רומנים ואפילו לא מדע בדיוני או פנטזיה). זה מאוד מוזר, כי מצד שני אני מאוד אוהב לראות סרטים בטלוויזיה ובקולנוע, שהם בעצם מציאות מומצאת. כנראה שספרים נחרטו אצלי בראש כמקור למידע מהימן ואמיתי, וכל ניסיון להפוך אותם לבדיון פשוט לא יצליח.

ומה קורה לאדם שקורא? ולא סתם קורא, אלא עושה מזה פרויקט של כמה שנים טובות? בסופו של דבר האירוניה דופקת בדלת – מרוב שאהבתי ספרים וגמעתי אותם בכמויות, היום אני לא מסוגל לקרוא אפילו אחד. שלא תטעו, עדיין יש בי את התשוקה הבוערת לדעת הכול. לפעמים אני נכנס לאתרי הוצאות ספרים ובודק מה חדש בקטגוריית ספרי העיון: מחקרים חדשים ומעניינים, תפישות עולם מרתקות שהייתי רוצה להכיר. אבל הסבלנות לקריאה פשוט נעלמה כלא הייתה.

אני כן אוהב לקרוא מאמרים באינטרנט, וגם אז כשהם לא ארוכים יותר מדי (בעיקר ידיעות חדשותיות ומאמרים מקצועיים בתחום העיסוק שלי). אבל לקחת ספר שלם לידיים ולשקוע בין המילים? היום אין צ’אנס. יש לי נטייה “לקחת” משהו, ואחרי שסחטתי ומיציתי אותו עד תום – כבר אין בי שום התלהבות בנוגע אליו. התהליך הזה יכול לקחת כמה שנים טובות, אבל בסופו של דבר זה קורה לי כמעט בכל אספקט של החיים.

הייתה לי תקופת בליינות מדהימה שנמשכה 8 שנים רצופות, בהן ביליתי במועדונים כל שבוע. היום אני בקושי יכול לחשוב על להכניס את קצה אפי בדלת של מועדון. אותו דבר קרה לי עם ספרים. קראתי כל כך הרבה מהם, עד שהיום כל ניסיון לקרוא ספר מסתיים מהר מאוד. אני תמיד צוחק על זה ואומר שבתור איש שיווק ותוכן בתעשיית האינטרנט, אני לא יכול לקרוא משהו שיש בו יותר מ-400 מילים.

לצערי הרב זו כנראה הרבה יותר מסתם בדיחה; זו המציאות לאמיתה. הפכתי חסר סבלנות לספרים, מעין הפרעת קשב וריכוז ככל שזה נוגע לניסיון לקרוא יותר מכמה עמודים בודדים. לא ברור לי האם האינטרנט והסלולר התזזיתיים אשמים בכך, או שאולי אני זה שהפך להיות עצלן (כנראה שילוב מנצח בין השניים).

פעם הייתי בולע ספר שלם ביום אחד או כמה ימים לכל היותר. היום הידיים שלי הופכות לאחוזות תזזית אם ספר נלפת בהן ליותר מכמה דקות. הספר האחרון שניסיתי לקרוא היה “מטריקס ופילוסופיה”, שמשלב שתי אהבות גדולות שלי. אחרי כמה עשרות עמודים התחלתי לדלג ובסוף ויתרתי לגמרי.

הרגע הבנתי שכותרת הפוסט קצת מטעה. הרי לקרוא אני יכול בכל רגע נתון. הכותרת האמיתית הייתה צריכה להיות “אני רוצה שוב להתלהב מספרים”. אבל זה כנראה כבר לא יקרה.

 

עוד באותו נושא:
גרפומן, שב תכתוב משהו

 

2 תגובות


  1. גם אני פעם קראתי הרבה ספרי עיון(יותר נכון עיינתי לא ממש קראתי הכל) והיום גמרתי עם זה.

    זה פחות או יותר חוזר על עצמו. אין איזה מידע ממש חדש.

    חוץ מזה יש שלב לימוד בחיים ויש שלב יישום.
    אם למצב הנוכחי בחיים לא צריך ידע מספרי עיון אז אין טעם לקרוא אותם.

    כמובן שאי אפשר בלי הקלישאה שהיום הכל נעשה במהירות(מאמרים קצרים ולא ספרים ארוכים),
    כי זה מתאים לקצב החיים הנוכחי.

    אבל עזוב לא נגעת בשאלה הכי חשובה.
    למכור או להשכיר.
    ומה אתם הולכים לעשות עם הכסף מהמכירה.

    בעולם של היום שבו הסדר העולמי החדש נוגס בכל פה בהכנסתו של האזרח הממוצע.
    ההישרדות הכלכלית היא הבון טון. כל השאר זה תפאורה.

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *